מה יש לאמר עוד [א]

הכל מתחיל בהתחלה, ידע ארנון, אבל מה היא ההתחלה? האם אפשר להניח אצבע מדויקת, חדה כמו צלליתו של שעון שמש, ולומר- הנה, כאן היא ההתחלה, ומכאן אפשר להתחיל ולספר לך הכל? ומהו הכל? האם צריך להתחיל באיך התאהבתי בך,  או באיך שהתחלתי לנגן, איך צלליות הברושים על החלון בדירה שלי מצדיעות, איך פנייך מוסטות מחומו של השיער, איך הפתקים שאת משאירה לעצמך, כמו חוט אדום על היד, לתזכורת? הנה, בכל בוקר את מתחילה את היום בנקישה מהוססת על דלת המשרד. את הדרך עד למטבחון הקטן את פוסעת על נעלי הספורט שלך. שיחה את מתחילה ב'שלום' עדִין, מתעניין. את הקפה שלך את אוהבת כמו שהוא יצא, גם אם הוא קצת מתקתק, קצת מר, פושר מדי, חוּם מדי, אפילו לא הייתה הכוס האהובה עלייך על מייבש הכלים. במה, אם כן, להתחיל? אבא שלי ברח מהבית כשהייתי בערך בן חמש. את נשיקת הזיפים האחרונה שלו אפשר להגדיר כהתחלה כפי שאפשר להגדיר אותה כסיום. איני יודע אותו: אני זוכר חולצת פסים עם צווארון פתוח, אני זוכר זיפים מגרדים בצוואר, לפעמים הוא היה זורק אותי לשמיים, מוריד אותי לרצפה, אבל יום אחד האדם שהידיים האלו היו שייכות לו הלך. לא דיברתי על זה עם איש מאז. אם לדייק, לא דיברתי מאז בכלל. איני אילם מלידה, ידעת את זה? ואת תהיי הראשונה שלי, גם לזו יקרא התחלה.

במה להתחיל? אנשים מציעים לך לפעמים לעצום את עיניך ולתקוע את העפרון באקראיות בדף, להתחיל משם. אנשים כאלה שלא יודעים שהסיפור שאני רוצה לספר לך, ובעצם כל סיפור, צריך להתחיל מנקודת המבט הנכונה: מהמקום הנכון ביציע, כשהרוח מנגנת בשיער מוזיקת רקע והשמש מטילה את התאורה המושלמת ממעל. בעצם, חשב ארנון (מסתובב על הכסא המשרדי שלו, חסר מנוחה. משחק בעפרון למעלה ולמטה, משפשף את המצח בחוזקה, מציץ בשעון, מציץ בחלון), אולי כדאי להוריד את השמש לגמרי: הסיפור הזה יתחיל מהלילה.

כל הלילה לא חדל האור מלדלוק בדירתו של ארנון. הנורה הצהובה התנדנדה על חוט החשמל והטילה צללים לוחשים בפינות החדר. ארנון ישב על השרפרף ואחז בגיטרה כמו בקרש הצלה, כאילו היה הלילה סופה סוערת והרוח גלים זועפים ואלמלא יאחז גיטרה יטבע עד מהרה בזרמים הגועשים של המחשבות שלו. האור היה לימוני, מריר, אכול געגועים. הברושים עמדו כצלליות שחורות של זקיפים מעבר לחלון ואף לא הפנו ראשם אחור: ברור היה להם שארנון כלוא בעצמו ולא יוכל להמלט אף אם יברח לתרשיש, לאיי הודו, לכוכב הנופל שחלף זה עתה בחלון ונתן בקשה אחרונה לאלו הזקוקים לכך. הרחוב הסתתר, מבויש, מאחורי פיסת הוילון. אילו היה ארנון מסתכל מבעד לחלון יתכן והיה רואה את הכוכב הנופל ואולי היה מבחין גם בירח, שהיה חיוור וחולה מאוד. ברחוב עמד זוג, אחז ידיים מתחת לפנס הרחוב והסתכל בירח ברחמים. הבחורה רעדה: "קח אותי הביתה." הבחור אמר: "בשמחה" וצילַם נמרח לאור הפנסים הכתומים עד שגוועו באופק. גם אותם לא ראה ארנון. הוא ישב על השרפרף, אחז בצווארה של הגיטרה וניגן וניגן כאחוז דיבוק. ואולי באמת היה אחוז דיבוק: הוא לא קם מהשרפרף במשך כמעט ממחצית הלילה. "משיגינֶע," אמר מר זכאי לאשתו, נאווה, שהייתה במיטה לידו. "כבר מזמן ידעתי שהוא משיגינֶע. תראי, כמו חיה פצועה הוא מנגן. איזה יללות!" נאווה לא הגיבה: ישנה, אולי עייפה מכדי להגיב. מר זכאי סובב אליה את גבו ושב לנחור, היא הביטה בעיניים פקוחות בתקרה שמעליה והקשיבה ליבבות הגיטרה. כמו חיה פצועה, כה אמר מר זכאי.

כמו חיה פצועה ישב ארנון על השרפרף החוּם בלילה, חזר ובכה בנאקות, ביבבות, בצווחות קצרות וקטועות, משך במיתרים וליקק את הפצעים בשפתיים סדוקות. והלילה חדַר לבן ויחף מבעד לחלון ולוילון המתנפנף ואיבחן: פצוע קשה, אי אפשר לעשות דבר. הלילה שהלך וסבב מבין הברושים כמו שומר הסף, מחזיק בארנון קטן ובודד בתוך השחור הגדול שבחוץ. מבעד לחלון היו גם הכוכבים האלה, המסתירים מאחוריהם משהו גדול וזוהר ויפה ומראים לנו רק חריכים בודדים מכל היופי הזה, שנקנא. כשהיה ארנון ילד קטן הוא רצה לגור באחד הכוכבים, לנדנד רגליים בשלווה נסיכית מעל כלום ואם אפשר אז גם לגדל שושנים. אני מקווה שזו לא בקשה מוגזמת, הוא לא יפריע, בעצם, הרי הוא ילד טוב: שיערו זהוב, עיניו כחולות והוא רק צורח קצת בלילות, כשכבר אי אפשר. עכשיו צורחת לו הגיטרה בידיים, ואולי הוא זה שצורח בידיה של הגיטרה? בכלל, הלא הוא רצה לנגן לה סרנדות רכות, לא צְוַוחוֹת. רק סרנדות ספרדיות, חמות ושקטות, כשהחלון פתוח לגעגועים. בגלל זה הוא ליקט משכורת למשכורת, קנה גיטרה, הלך בצעדים מהירים אל הזקן ממול עם פתק קמוץ היטב: "אני רוצה ללמוד גיטרה." והזקן הרכיב את משקפיו וקרא את הפתק הרועד, אז הניח מידו ושאל: "אתה רוצה ללמוד נגינת סולו או ללמוד ליווי בגיטרה?" והמשקפיים היו לארנון פתאום כמו זכוכית מגדלת שמפשפשת בקרבו ומוצאת ואוחזת שהוא רוצה בגיטרה רק כדי לדעת איך ללוות אותה, כלומר להיות איתה, כלומר הוא בכלל לא מאוהב בגיטרה אלא באישה, כלומר מה אתה עושה כאן, להתראות. הוא התנשף בקושי, ייצב את עצמו על קיר חדר המדרגות ואמר ללא קול: "ליווי", מקווה שהזקן יבין.

ובחדר המדרגות ריחף דרך קבע אבק שהיה מעבה את נשימתו של מר זכאי, מצטבר בגרונו ומצריד את קולו, כאילו היו מיתרי הקול שלו מכשיר עתיק ומאובק שזה זמן רב לא השתמשו בו. אבק חוּם, מרגליהם של עוברי דרכים ומנשירתו של הטיח ואפילו מהקולות שהיו משמיעים בו חתולי השכונה, מייללים בקול ומופתעים מההד שהיה חוזר אליהם: אפל ואפרורי ומלא עצב. בקומה הראשונה היה מר זכאי עוצר מול דלתו המחורצת של ארנון, נשען על הקיר קמעא ומשתעל בכדי להשיב את נשימתו. אם היה ארנון מאזין מאחורי הדלת היה יכול לשמוע את מר זכאי וכאילו הוא מתייפח, מבקש חזרה את נשימתו שנתנה לו בִּבְכִי הלידה ונלקחה ממנו פתאום ואולי בכי גם ישיב אותה בשנית. מר זכאי היה אוזר אומץ, מרים בקשיות את רגלו ממדרגה למדרגה, מושך בחוזקה במעקה ובדרך לא דרך היה גם מגיע לקומה השניה, לביתו. לפני פתיחת הדלת היה מר זכאי מכחכח עמוקות בגרונו כזמר העומד לפני נתינת הופעה, מניח את כפו על הידית, מהסס, פותח בפתאום וקורא: "שלום נאווה!" בהבלעת נשימה, בלי פסיק, במהירות. יותר מזה לא היה אומר. לפעמים הייתה נאוה חושבת שהוא נדבק בדרך לא דרך מהשכן האילם למטה, הבחור הצעיר שעיניו בוערות ומים רבים אינם יכולים לכבותו. למען האמת, לא היה יכול מר זכאי להידבק: הרי אפילו שלום לא היה מר זכאי אומר לארנון כשהיה נפגש בו בחדר המדרגות, כשהאבק היה מכסה את שניהם בלטיפת שתיקה. גם ארנון לא היה מקדים הנפת יד לשלום לבבי, עיניו היו מביטות תמידית במישהי אחרת, נעלָמה.

והיא? היא אינה יודעת כלום. אינה יודעת שארנון העתיק את מספר הטלפון שלה מהדף בחדר הקבלה ושמר עליו בארנק ואולי גם יכול למלמל מתוך שינה פתאום את המספר וכל הספרים שבחדר יביטו בו מופתעים. גם אינה יודעת שהיה מביט בערב, לפעמים, בפתקים הקטנים שהשאירה לתזכורת על שולחן העבודה שלה, כאילו יכול ככה לשוחח איתה: "מה את צריכה לעשות מחר?" הוא אומר, למשל, והיא עונה- "לדבר עם בֶּני על החזר ציוד", או "להתקשר לנעמה", ואפילו "לקנות נעליים בחנות החמודה ההיא". שהרי כל המאזין מבחוץ לזוג אוהבים ישמע אותם מדברים ביניהם על לזרוק את הזבל ולהדיח את הכלים, ורק הם יודעים שזה בעצם "אני אוהב אותך" ו"אני אוהבת אותך" בשפה משלהם, שאינה תלויה במילים אלא בעיניים הזורחות וּבִּגְווני הפסטל שלובש הקוֹל, ומה גם פתקים. אינה יודעת שלמד את תוי הפנים שלה, אפילו תפש את עצמו צופה באויר כמו שהיא עושָׂה, בהטיה קלה של הראש ובחיוך חולמני, ומיד חייך לעצמו כאילו נתפס במעשה אסור ומים גנובים ימתקו. יותר מכל אינה יודעת איך הוא, לעזאזל, למען השם, אוהב אותה. כן, אוהב אותה. רוצה לעמוד ברחוב, לשיר לה סרנדות בקול משתפך כמו הגרניום תחת החלון שלה, להחזיק ביד הקטנה שלה, לחייך אליה. לא שהוא יכול לשיר סרנדות. לכל היותר הוא יכול לכתוב אותם ולדחוף את הפתק לידה, שתרכיב את המשקפיים החמודים ותקרא ותמלמל לעצמה ותחייך. רק לכתוב הוא יכול, וזה כי הוא, כלומר ארנון, אילם.

"לא נורא," אמר פעם מר זכאי לאשתו, "עדיף שכן אילם מאשר שכן מתופף!" הוא צחק לעצמו והגופיה רטטה ופתאום השתעל, ניגב בממחטה את פיו, התנצל, לקח כדור. נאווה זכאי ישבה על שפת המיטה והסתכלה בחושך: היא לא ראתה כוכבים, גם לא נופלים, הגיטרה יבבה למטה, פתאום נזכרה במשפט הזה. היא שתקה לעצמה והביטה על הקצה של הברושים שהגיעו בדיוק עד למרפסת שלהם, מצביעים לשמיים. היא יודעת, כל לילה הוא נוחר ברעש פתאומי ומשתעל ומתהפך והולך ויושב בגופיה מגוהצת-אך-בלויה על המרפסת, מדבר אל הירח ומעשן עוד סיגריה ויודע שבסוף, כמו הברושים, גם הוא יגיע לשמיים מהר מכפי שהיה ניתן לצפות. והיא, בשעות הקפואות האלו היא מתעטפת בשמיכה יושבת על קצה המיטה מנדנדת את הבהונות וחושבת על הבחור האילם שגר בדירה למטה. הוא לומד לנגן אצל הזקן ממול ועובד באיזו חברה במרכז העיר ובעצם ההגדרה שלו היא שהוא מאוהב עד כלות במישהי, רואים את זה בעיניים שלו ובידיים שלו ובמדרגות שהוא מדלג עליהם כאילו היה זנבו מתכשכש מאחוריו. ורק היא, נאוה זכאי, נשואה לחולה בסרטן הריאות שהחברים הכי טובים שלו הם זוג ברושים שהוא מלטף את צמרותיהם מדי ערב. היא לא יודעת אם היא אוהבת אותו, מעולם גם לא העיזה לשאול את עצמה: בכל פעם היא מכחישה את השאלה הולכת לבשל קוראת בַּספר מקשיבה לרדיו, רק לא עומדת מול עצמה ואומרת: אני אוהבת אותו. או לא. הבחור מלמטה מנגן כבר שעות וזה בניגוד למה שאמר פעם מר זכאי, אבל מי אמר שאילם לא יכול להיות מתופף, ואם לא מתופף אז מנגן בגיטרה. אולי כולנו בעצם אילמים שלא מעיזים ולכן גם לא יכולים לומר כלום אז שלפחות ינגן בגיטרה, לא נורא, ממילא היא לא מסוגלת לישון בלילות האלו: לבנים, יחפים, ארוכי שיער כל כך.

 לנגן לה רק שיר אחד, מבקש ארנון בשקט בלילה שמושיט אליו ידיים. רק אחד, אם זו לא דרישה גדולה מדי. שלא ירעדו פתאום הידיים ושהמיתרים לא יחליקו כנחשים מן האצבעות ובמקום לנגן תסתנן לה מן לחישה מלנכולית, מחורצת, והבושה תכסה את פניו ועל גחונו ילך ועפר יאכל כל ימי חייו. כמו נחש: מתפתל לנצח בסבך השגיאה שעשה. כשהיה ילד היה ארנון מתחבא על העץ, גבוה, ואומר לעצמו שהוא ציפור. ציפור צהובה, פטפטנית, שהמקור שלה מנקש ומצפצץ והחזה מנופח ועוד שניה תתפוצץ מרוב שיש לה משהו חשוב לומר. עד שאמא שלו הייתה יוצאת החוצה ומנגבת את הידיים בסינר המוכתם שלה, שואפת אויר, ופתאום הייתה צווחה דקה, צייצנית, מפלחת את חלל האויר: "א-ר-נ-ו-ן-!" וכל הרחוב היה יודע שארוחת הערב כבר מוכנה. הוא היה נשאר על העץ, פותח וסוגר את הפה ומדמיין שהוא ציפור וכל הזמן הוא מפטפטת: איזה יום יפה היום, איזו שמש יפה היום, מה יש לארוחת ערב? בסוף היה נכנע, יורד מהעץ, תוקע ידיים בכיסים והולך הביתה לאכול ארוחת ערב. פעם אזר אומץ, הכין מראש פתק בכתב יד עגול ותם: 'אני רוצה ציפור שמצייצת' ונתן לאמא שלו. אמא ניגבה את הידיים והסתכלה בפתק, לחשה משהו לעצמה, ארנון שילב את האצבעות והתפלל בלי קול, למחרת חיכו לו בחדר שני דגים באקווריום ושלט יפה. שני דגים שותקים: הדג הזכר לא אמר אף פעם לנקבה שהוא אוהב אותה, גם הנקבה לא. לפעמים תהה ארנון איך יכול שהבן אוהב את הבת ולא אומר לה כלום, אחר כך הבין לליבו: אולי גם הוא לא יכול לדבר.

 הוא קם ממקומו והתמתח: פוקק את העצמות שצומצמו כך בישיבה השפופה על הכסא ומניח את הגיטרה מידו ומנער עיניים עייפות, הלך כמו הלום אהבה לחלון ושאף עמוקות את האויר הקר, את הצינה הקרה של השקט והבדידות ופסיעות הנוטרים שטופפים שקט שקט ברחובות השיכורים מרוב אויר קר ואנשים ממהרים ולילה. לילה שפורש אליך ידיים כמו אמא, ידיים שמנוגבות בחופזה בסינר, ולוחש לך בלי קול: בוא. גם הלילה אילם, חשב ארנון, גם הלילה לא אומר כלום, אולי כי לעולם לא יצליח לומר את שהוא שותק. "בוא." שתק הלילה, וארנון תלה את הגיטרה על כתפו, פתח את הדלת, השתחווה כמו בסיום הופעה, יצא, סגר את הדלת והשאיר את הספרים להתלחשש בבהלה, רועדים ברוח שהמשיכה לנשוב מהחלון הפתוח.

[חלק ראשון מתוך נובלה שבכתובים, חורף 2009]