מבחר פסקאות מהסיפור שאני כותב עכשיו. העניין הוא שאני כל כך נהנה מהשטותיות שבהן, שאני בטוח אוריד אותן בעריכה. ובכן, להנאתכם.
—-
היא עובדת בהפקת אירועים תרבותיים. דבר מביך מאוד, אירועים תרבותיים. איכשהו יש תמיד את הרגע שבו מישהו מקריא שירה ואז הוא ממריא לאויר, פורץ בבכי, מתעלף, נותן אגרופים לקירות גבס או צובע את השיער, בַּמָקוֹם, לצבע אחר.
סגול, לרוב.
—-
"אני חושבת שלא חסרות לה שידות" אומרת נעמה. "היא בדיוק הכניסה את כולן למחסן, נעלה את הדלת והציבה כלב בכניסה, שלא יוכלו לברוח". השידות האלה, היא חושבת. כמו בחורים: לכאורה אביזר ביתי ונעים, ואז ביום בהיר אחד הם קמות והולכות. שלמה צוחק בקול. "שידות לא בורחות!" הוא אומר. "הם רהיטים! הם לא משהו חי!" זה, אגב, גם מתאים מאוד לתאוריה של נעמה על בחורים, אבל היא לא אומרת כלום.
—-
"אני לא אוהבת את העבודה, אני כן אוהבת את כל מה שמסביב" שזה מילים אחרות, ויפות, לכסף. כסף זה דבר חשוב. בכסף אפשר לקנות אוכל ודברים נחמדים אחרים. בובות פרווה קטנות עם זנב, נניח. יש לה מדף שלם מלא בכאלה.
—-
"ואת לא יכולה לעבוד במה שמסביב?" הוא שואל. והיא עונה "לא". כי אין עבודה שכוללת בובות פרווה קטנות עם זנב, למרות שיש לזה פוטנציאל.
—-
בינה לבינה היא תוהה איך אדם יכול שלא לאהוב צימרים: כזה דבר נחמד: ביתי וחמים ונעים, ומחליפים לך את המגבות לבד. מחליפים את המגבות לבד! וסדינים נקיים. הו, סדינים נקיים. המשיח, היא חושבת לעצמה, הוא (ככל הנראה) ארון גדול מלא במגבות יבשות ובסדינים נקיים עם נינוח לוונדר.
—-
בחוץ השכן הקשיש מעביר דירה; הוא צועק בקול על הסבלים ("נרפים אתם, נרפים!" הוא צועק) ומתהלך ימינה ושמאלה כאילו התנועה שלו יכולה להזיז דברים בעולם האמיתי. יש לו מכנסיים קצרות מטופשות ורגליים רזות: אדם צריך להשקיע במראה שלו בשביל שיהיה ראוי לצעוק דברים כאלה.
—-
ומלאכים עם כנפיים מעופפים להם בחלל האויר, סוגרים דלתות וארונות ומסדרים את המשפטים ככה שילכו אחד אחרי השני, למען הסדר הראוי. אמן.
הכריכה האחורית 