שבת |גלידה | משקפיים | איבוד | מזמן | דרוש | איילה

שבת

קורה ואדם אומר לעצמו "שבת" ומנסה להתרווח בנפש, למרות שבכלל יום שלישי היום. הוא שואל את עצמו איפה הוא בשבת ובינתיים אורז את כל הבגדים שלו במזוודה קטנה ולוקח אותם איתו. הוא עומד בתחנה המרכזית ואנשים רצים סביבו. המעיל ארוך ממידותיו והכובע מטפטף טיפות על הרצפה המלוכלכת. אחר כך הוא קונה לעצמו כוס שוקו וקרואסון חם ויושב בקומה למעלה וצופה בכולם מתרוצצים כמו דגים בים. הוא מפרק את הקרואסון לאט לאט. מסביבו נעלם הזמן: לאט מתחבק זוג צעיר ושני אנשים מבוגרים קוראים עיתון של אתמול. תמיד חשב שאם התחנה המרכזית היא אוקיינוס שכולם נכנסים אליו רק בשביל לצאת (והרי זרם הגולף כבר יש בה), הקומה למעלה היא האי של הניצולים. בינתיים נגמר הקרואסון ונגמר השוקו ועצבות יורדת מרירה במדרגות כמו השכנה הבודדה מלמעלה כשהיא הולכת לבד להצגה.

הוא שואל את עצמו אם הלכה ממנו הנשמה היתירה. ואם הלכה, למה עד היום לא ידע שיש לו אחת.

——

גלידה

ברחוב הולכים זוג והם נושאים את עיניהם: מעל ראשם נעלמה האדמומית הנבוכה של בן הערביים, והיא הולכת ומפנה את מקומה לאיזה ערפול של הדברים הידועים ושאינם ידועים. הבחור מחזיק בידיו ספר שירה, הבחורה מחזיקה בידה גלידה.

תרצי שאקריא לך, הוא שואל.

כן, היא עונה. תרצה גלידה? אני אשאיר לך.

תודה, מתוקה, הוא אומר.

אחר כך הם חוצים את הרחוב וממשיכים כך. פעמים שאתה מוצא את עצמך תמה בכמה קצת מילים אפשר להביע רגש. והלא יכלה להִדַּפֵּק על דלתותיו ולשאול 'אתה אוהב אותי?' והוא היה מוצא את עצמו מתנגש בקירות נפשו. והלא יכל לבקש ממנה את ידה והיא הייתה מסיבה את פניה. במקום זאת הולכים זה לצד זה, ואמנם הכל מעורפל, אבל איזה מן ערפל אופף את הכל: סוף דבר הקריאה היא את השיר בזמן שאכל הוא מן הגלידה.

אם יש דבר כזה, צדק פואטי, מן הראוי שתהיה להם גם אהבה.

—-

משקפיים

כשהייתי בן עשר ראיתי קצת מטושטש. היו לי משקפיים, אבל העולם התחיל לאבד את הגבולות החדים שלו. הלכתי לאופטיקאי, שבדק והעלה לי את המספר במשקפיים. אחר כך הלכתי הביתה ממרר בבכי. "אמא," שאלתי כשנכנסתי הביתה, "זה ימשיך ככה עד שאני אהיה עיור?". "לא," נחמה אותי אמא שלי, "באזור גיל עשרים זה מפסיק".

אחרי כמה ימים הבנתי שעם כל יום שעובר אני מבוגר יותר בעוד יום. נכנסתי הביתה, אמא שלי הייתה במטבח. "אמא," שאלתי, "זה ימשיך ככה עד שאני אמות?"

והייתה שתיקה גדולה.

—-

איבוד

אתמול בלילה ראיתי איש זקן ומבולבל עומד על כיכר באמצע מפגש הרחובות, מול התמרור שאומר שיש להסתובב: שלשת החיצים שעוקבים זה אחר אחר זה ויוצרים מעגל. שלשה תמרורים כאלה יש בכל כיכר, והוא הלך מאחד לאחד, הסתכל לעומק במצויר על התמרור והמשיך להסתובב במעגלים סביב הכיכר. מדי פעם הוא שלח מבטים נפחדים אל המכוניות שסבבו אותו, אבל לא מעבר לזה.

פתאום הבנתי איך נראה איש אבוד: זה לא שהוא לא יודע איפה הוא נמצא.

הוא יודע שהוא נמצא בתוך עצמו, אין לו מושג איך לצאת משם.

מזמן

אני חושב – אינני בטוח כבר – שהיה פעם איש שישב על מרפסת, קרא ספר זיכרונות ועישן סיגריה. זה היה בשמש, כמדומני, ופעם אשתו באה מאחוריו ושאלה "אתה רוצה לשתות משהו?", והוא חיבק אותה במקום זה. הם היו מאושרים מאוד, פעם. בינתיים עבר הרבה זמן. היא מתה. הוא עדיין יושב. הספר מזמן אינו שם (עיניו כהו) המרפסת היא אחרת, והבית הוא בית אבות. רק הסיגריה אותה סיגריה: מדהים איך מה שנשאר בסוף זה רק עשן באור החיוור של נורה צהובה אחת, שמתפתל ודוהה כמו היה הקדשת אהבה בספר זיכרונות שנכתבה בעיפרון.

לו רק הייתי יודע מה היה כתוב שם.

—-

דרוש

היום בו התחיל נועם לקרוא מודעות דרושים היה יום חם מאוד. כבר בבוקר התגרש מנטלי. הוא עמד על מדרגות הרבנות ולפעמים ירד ועלה, בזמן שחתם את השם על הגט מחה את הזיעה ממצחו. הרב התבונן בשניהם. טוב, אמרה נטלי. שלום.

רגע, אמר נועם, מה עם הילדים? אני לא אראה אותם פעם אחרונה?

אין לנו ילדים, אמרה נטלי ברחמים רבים.

זה היה נכון. הוא ידע שזה נכון. לרגעים מספר חקק את דמותה בראשו – כך תמיד עשה עם קרוביו המתים, מצבת זכרון – ואחר כך קם והלך. בתל אביב היה לח ודביק ואנשים הסתובבו זה בזה בחוסר אונים. היה לו טעם תפל בפה. הוא תהה מה לעשות עכשיו. תשבצים, אמר לעצמו. כמעט מיד הלך למכולת וקנה חבילת עיתונים מכל הבא ליד. אחר כך נכנס לדירה שלו והסתכל מהחלון: הדרך למטה מעולם לא נראתה קצרה יותר.

הוא התיישב בכורסה ופתח את העיתונים. הוא דפדף כה וכה ואז נתקל במודעות הדרושים; "דרוש מהנדס מכונות" אמרה מודעה אחת, ורעותה הוסיפה: "אתה צעיר ונמרץ? אנחנו צריכים אותך!" ואפילו: "מחכים לך אצלינו".

הוא הסתכל שוב לעבר החלון.

מישהו צריך אותי, אמר לעצמו, אז אולי לא היום.

איילה

ופתאום יש רגע, אחד, שדוקר אותו בגב עם כל צעד ושעל. והוא מבין: זה הרגע שאחרי האל חזור. הרגע שאחרי הקפיצה אל המים. הרגע בו הלב שלו צועק ומתפרע ודופק על דלתותיו כאילו היה ילד קטן שעשה טעות חמורה ולא שם לב. וכל כולו נבוך הוא עומד לפני המבוגרים של חייו בעירום ועריה, אינו יודע איך להצטדק ובמה יסביר עצמו. אפילו אינו יודע מה לכאוב ומה להיאנח, כי מה יעשה; כמו יש נחש מלפניו, נשר מאחוריו, כל כולו נקיק נסתר בצוקים ואפילו איילה אין לו.

מי תצעק את כל המצוקה הזאת.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “שבת |גלידה | משקפיים | איבוד | מזמן | דרוש | איילה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s