כל מיני 1#

הסוף של הסיפור

מישהו אחד הכיר את כל הסיפורים בעולם. יכולת להגיע אליו ולהגיד לו "תשמע, מוטי" (קראו לו מוטי), "אתה מכיר את הסיפור על שחקן התיאטרון והבובה?" והוא היה אומר לך "כן, בטח" בלי למצמץ אפילו, כל כך טוב הוא היה.

לפעמים הוא היה מכריז על שעת סיפור, וכל האנשים בסביבה היו עוזבים את כל המשחקים שלהם ובאים מכל הסביבה והגן והחצר בשביל לשמוע את הסיפורים שלו. ואיזה סיפורים הוא סיפר! על דינוזאורים, ואסטרונאוטים, ואבירים שנלחמים בכל מיני, ורובוטים יפים שמחכים שיצילו אותם מדובוני הפרווה המרושעים. הכל הוא הכיר.

יום אחד הוא חצה את הכביש במעבר חציה אבל מכונית פגעה בו בכל זאת ולקחו אותו לבית החולים באמבולנס. בדרך, מתנדב חיור ניסה לעודד את רוחו. "אתה תחיה, מוטי", הוא אמר. מוטי חייך. "אני מכיר את הסוף של הסיפור הזה," אמר. אחר כך עצם את עיניו ומלמל לעצמו: "חבל שאף אחד אחר בגן לא יודע לקרוא".

——–

לקרוא בקול

פַּעַם נִכְנַסְתִּי מֵהָרְחוֹב לָפוּשׁ בְּבֵית דִּירוֹת וְעַל דֶּלֶת אַחַת לֹא הָיָה שֵׁם. לֹא
הָיָה שֵׁם, לְמַעַן הַשֵּׁם, מָה עוֹשֶׂה אָדָם בְּלִי שֵׁם: אֵיךְ מַזְמִינִים אוֹתוֹ לַתוֹר
אֵצֶל רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם, הַאִם הוּא קוֹרֵא סְפָרִים בְּקוֹל, הַאִם מוֹתִירִים אֶת
הַכִּיתוּב עַל הַמַּצֵּבָה שֶׁלּוֹ מֻדְגָּשׁ וְרֵיק מִכָּל. וּמָה אֲהוּבָתוֹ, אֵיךְ
יוּכַל לָדַעַת שֶׁכָּל שֵׁמוֹת הַחִבָּה וְכָל הַכִּינוּיִם בְּעוֹלָם
לֹא מִשְּׁתַוִים לַשֵּׁם הָרָגִיל שֶׁלּוֹ עַל שְׂפָתֶיהָ.

אִם לִקְרֹא בְּקוֹל אָז לִקְרֹא בַּשֵּׁמוֹת. שֶׁכָּל שֶׁהֵם רַק נקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת
וּבַקָּשָׁה לְהִפָּגֵשׁ. הַיְנוּ, לְהִתְרָאוֹת. כְּמוֹ הָיָה שֵׁם הַשֵׁם צִלְצוּל בְּדֶלֶת
וְכָל בַּקָּשָׁה-שְׁעַרִים לַמֵּאוֹת. וַאֲנִי מוֹצֵא אֵת עַצְמִי מִתְפַּלֵּל בִּבְלִי דַּעַת
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי נוֹקָשׁ עַל דַּלְתִּי מָרוֹם, וְחוֹכֵךְ בַּזִּיפִים וּפֶתַע נִזְכַּר בְּבֶהָלָה, אֲזַי
נִזְכַּר וּמֵיטִיב אֵת בִּגְדִי וּמְהַסֶּה עַצְמִי וְעוֹמֵד דּוֹם וּתְפִלָּה.

פְּעָמִים אֲחֵרוֹת בִּרְחוֹב: אֲנִי רוֹאֶה תוֹהֶה אוּלַי בֶּאֱמֶת לֹא-כְּלוּם
זֶה שְׁמוּ הָאֲמִתִּי שֶׁל אֱלוֹהִים, אוּלַי צָרִיךְ לִשְׁתֹּק בְּכָל פַּעַם שֶׁבִּבְרָכוֹת מְכַנִּים
אוֹתוֹ בְּשֵׁמוֹת אֲחֵרִים: גִּבּוֹר, וְאַמִּיץ, וְרָב כֹּחַ, וּבֶאֱמֶת אֲנִי נִדְמֶה לְעַצְמִי כְּמוֹ
יֶלֶד שֶׁבְּכָל פַּעַם מֵעֵז וְנוֹקֵשׁ עַל הַדֶּלֶת וְאָץ לוֹ, לִבְרֹחַ.

———

שפה

אדם לוקח את הבת שלו, נקרא לה לילך, לכיתה א', ופתאום צונחת הבת ומתה. בבית הספר כותב המורה שמות התלמידים ואינו מבין מדוע חסרה לו בת: הלא תכנן להושיב אותה ליד בן אחד. עכשיו יושב הבן לבדו ובהפסקה הוא קורא לחבר דמיוני ומבקש ממנו לחבק אותו. אחר כך הוא פורץ בבכי. החלל שליד הבן הוא אותו געגוע שאדם אינו יודע לקרוא לו בשם, והוא עומד עייף ליד הקבר וכבר אין בו דמעות. אשתו אומרת לו את צערה והוא מהנהן: כן. כך. ודאי. עכשיו את אומרת זאת ואזי נשכב בלילה זה לצד זו ונשתוק. אשתו רוצה להגיד לו משהו ואז מתחרטת ושותקת. אדם רוצה להגיד לה משהו ואז חושב, והאפלולית של החדר נוכחת מאוד בכל תנועה ותנועה שלהם. בחדר אחר בעיר מתהפך הילד לימין ולשמאל ומחבק את הדובי שלו בחיבוק נואש, משווע לאויר. באחד הבקרים אחר כך הוא עומד על שפת החלון. מאוהבת הולכת ברחוב ורואה: ילד עומד על השפה ואינו אומר דבר, מאחוריו עומדת בדידות ולפניו משתרע געגוע.

———-

מה מחזיק את השמיים

בכניסה לתיאטרון ירושלים עמד זוג וסביבם זרמו אנשים כמו נחל שוצף סביב הסלע, והם מדברים בקולות מהוסים על הרצאות ועל הסינמטק ועל עיתון הארץ שפרסם באותו בוקר כתבה גדולה על זוגיות בעידן המודרני, מדי פעם השתעל אחד מאותם האנשים ומיד ביקש סליחה. האנשים סלחו לו, כמובן. רגע חלפה מערבולת על הסלע: אורן נרתע לרגע, התקשח, ניער את ראשו כמו מנסה לסלק ממנו משהו, והשמיים נפרשו מעליו שחורים וביניהם ירח קטן ולבן כמו גלולה מרה. נטלי לא שמה לב. אותו זמן היא חטטה בתיק שלה, קורעת אל היבשה את הכדורים, הטישיו, הצעיף, מחפשת את תעודת הסטודנט שלה בין כל הררי הדברים. דווקא התעודה התחבאה מפניה, כאילו לא רצתה שיכנסו אל תוך התיאטרון. אורן שב וניער את ראשו. "הכל בסדר?" היא אמרה בהסח הדעת, עדיין מרוכזת בחיפוש אחר תעודת הסטודנט החמקמקה, הצלופחית. "כן, מה" הוא אמר, אבל שום דבר לא היה לו בסדר ושום דבר מכל זה הוא לא התכוון לספר לנטלי: הלא השמיים נדמים לו כמו עומדים על מוטות רעועים, הלא עננים ממסכים את אור הירח ועושים אותו רועד ונוגע ללב. ודווקא המשפטים הקטנים האלה שלה הם שממרכזים אותו: לא יפלו השמיים, לא ירעד הירח. הוא חזר והעיף מבטים קצרים על נטלי, ואז עצם את עיניו וספר את הנמשים שעל אפה, מבקש בליבו שתחייך.

——

זריחה

זריחות, ובפרט אלו הצלולות, אינן דבר שקוצבים בסכין קצבים. ואף על פי כן: בחמש חמישים ושש צריכה להיות הזריחה, כך אמר לוח השנה שעל קיר חדרו של מיכאל. קצת לפני זה, בערך ארבעים דקות, צריך האור להתחיל להראות בקצה האופק, מעל השבשבות שבראש העיירה ומעל ראשי התרנגולים הכלואים בחצרה של מרים המשוגעת. בחמש לפנות בוקר הקשיב מיכאל לקריינית ברדיו. מזג האויר, היא אמרה, יהיה מעונן חלקית עד בהיר ורוחות מערביות ינשבו, לידיעת הימאים. מיכאל אינו ימאי, אבל גם לרוחות המנשבות הוא הקשיב קשב רב ברדיו הקטן שלו. ארבעים ושתיים דקות לפני הזריחה הוא שלח אצבע ונגע במקום שבו השמיים והארץ נושקים, ואז החל להרים אט אט, בנגיעות קטנות ומהוססות, כמו ילד שלומד ללכת בפעם הראשונה. אור של יום חדש התחיל לנגוה ולהתפשט על פני הרקיע כמו עוקב אחרי האצבע של מיכאל, ומיכאל נרגע, חייך, הביט בשעון, נשף ונשם ונשף שוב, מרוצה מעצמו: עוד יום חדש התחיל כשהשמש זורחת על פני האדמה.

מודעות פרסומת

1 Response to “כל מיני 1#”



קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: