סדנה שמינית: קולו של המספר

בסדנה לא דיברנו, כמעט, על שום דבר מבין הדברים שאני עומד לכתוב כאן. בסדנה בעיקר שיחקנו במשלבים, ניתחנו סגנונות של כותבי כמו עמוס עוז או יואל הופמן והתנסינו קצת בלחקות את הסגנון שלהם. דיברתי קצת בהתחלה, אבל לא ממש הסברתי את מה שאני הולך להסביר כאן. זה יהיה ממש בקצרה, כי לכתוב את זה באריכות ולפרט כל דבר יקח לי הרבה יותר זמן מכפי שאני יכול להרשות לעצמי כרגע.

ראשית לכל הדברים אני רוצה ליצור איזשהו מושג חדש, שאני בטוח שמישהו התייחס אליו כבר בעבר, אבל אני לא שמתי אליו לב. בסדנה הראשונה דיברנו קצת על מבנה השפה. אמרתי שסימן מקבל את משמעותו מההקשר שלו, וחילקתי בין 'מסמן', 'מסומן' ו'רפרנט'. בהקשר שלנו, הרי שמסמן זו המילה עצמה, הצורניות שלה. האותיות כפי שהן כתובות או נהגות. מסומן הוא המושג של המסמן, מה שהמסמן מצביע עליו; מה שעולה לי בראש כשהמילה נהגית. רפרנט זה החפץ עצמו שהמושג מתייחס אליו. זוכרות את העיגולים ואת החיצים מכאן לשם וכל זה? יופי.

באותה מידה, אני מבקש לטעון, קיימים בסיפור מסמן ומסומן. כשהתייחסתי לכלל הסיפור כסימן, הקבלתי את זה לעולם האמיתי מול העולם המיוצג: המסמן היה הסיפור, שהצביע על המסומן, המציאות. כעת אני מבקש להתייחס רק לסיפור עצמו, לא למה שהוא מייצג: כאשר אנחנו מספרים סיפור, הרי שהמסמן היא השפה בה הסיפור מסופר, והמסומן זה התוכן של הסיפור.

שימו לב! יש הבדל, דק אך משמעותי, בין הצורה בה הסיפור מסופר (הנרטיב) ובין השימוש בשפה באמצעותה הסיפור מסופר, למרות ששניהם זה לכאורה 'הצורה' בה הסיפור מסופר. הממ. תחשבו על בית. המפה של הבית זה הנרטיב, בעוד שהצורה בה הבית נבנה זה השפה; שימוש בקורות עץ או בלבנים, מיקומים של צינורות ושקעי חשמל, אנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הם הצורה בה הבית נבנה. למרות שהדימוי הזה לא מושלם, אני אלך איתו הלאה. רק אזכיר שמעבר לשימוש באבני הבניין הבסיסיות, יש לנו מאפיינים של שפה שהם לא רק מילים, אלא מכילים אספקט שפתי נוסף. למשל, משלב. למשל: מבנה המשפטים. מקצב. דימויים וכן הלאה. בשביל כל אופֶן השימוש בשפה אני משתמש במונח 'קולו של המספר', לפחות בתור התחלה. למעשה, המונח מכיל טיפה יותר, אבל נתייחס לזה בהמשך.

מה זה אומר, 'אופן השימוש בשפה'? בסדנה הקודמת העירה מישהי – סילחו לי שאני לא זוכר מי – שבמקביל לדיאלוגים יש גם מונולוגים שנישאים על ידי הגיבורים, ותהתה למה הם לא עובדים אותו דבר. ובכן, התשובה היא שמונולוגים לא עובדים ככה כיון שהם לא ממשות, הם הייצוג שלה. במילים אחרות, כשאני כותב דיאלוג, הקורא שומע בדיוק את מה שהתרחש: כלומר, המוקד הוא בהתרחשות בין הדוברים, ולאו דווקא במה שהם אומרים בפועל. המיקוד הוא במשהו שמעבר למילים, בסיפור עצמו. לעומת זאת, כשאני כותב מונולוג המוקד הוא בתוכן של הדברים, והקורא שומע מישהו שמדבר על המציאות, כלומר מייצג אותה. הייצוג הזה, שיכול להתרחש בסצנה נקודתית בסיפור, למעשה חייב להלקח אחורה ולכלול את כל הסיפור בתוכו. אני מתכוון להגיד שהסיפור כולו הוא המונולוג של הכותב, גם כשהוא מתאר דמויות שונות במקומות שונים, בסגנון שונה וכן הלאה [אם יש שני כותבים – נניח, רומן מכתבים בין שני סופרים שונים – המוקד יכול לעבור לדינמיקה שבין הסופרים, ולא לסיפור עצמו, מה שכמובן יכול להרוס לגמרי את הסיפור, אבל ליצור סיפור חדש ולא בהכרח פחות מוצלח].

למי שנושא את המונולוג הזה אני קורא 'המספר'. הסיבה שאני לא קורא לו 'הסופר', היא שהוא לא הסופר, אלא הקורא. כבר עמדנו באחת הסדנאות הקודמות על העובדה שסיפור צריך – לכאורה – להיות מסופר, בפועל, בפה [ולכן אחת הדרכים הטובות לבחון סיפור היא לבחון אם אפשר להתחיל אותו בפנייה לחבר: 'שמע סיפור', ואז לספר אותו בקצרה. אם הוא נשמע הגיוני, אז שלד הסיפור עומד בפני עצמו. נותר רק לעטוף אותו. אם הוא לא נשמע הגיוני, משהו בעייתי בשלד]. לכן, כשאנחנו קוראים את הסיפור נוצר איזשהו קול שקורא את הסיפור בראש שלנו. תחשבו על הקול הזה כמו הזקן שיושב ליד המדורה. הוא אמור להמחיז, באמצעים שונים, את הסיפור הגולמי; לעטוף את השלד בבשר. לכן הוא משתהה לפעמים, יוצר מתח. צועק, ממשיל את ההתרחשות לדברים שקרובים לקהל השומעים שלו. לכן הוא בוחר לדבר בשפה מסוימת, 'סיפורית', שאינה בהכרח השפה הרגילה שבה הוא מדבר. כל הדבר הזה, ה'עיטוף' של שלד הסיפור, זה 'קולו של המספר'. בדגש על 'הקול שלו' ומה שהוא מייצר כתקשורת. המסמן שדיברנו עליו קודם, זה הקול הזה.

הקול מכיל יותר מאשר רק את אופן השימוש בשפה; הוא מכיל את הצורה שבה המספר בוחר לספר את הסיפור. שימוש בהומור, באירוניה. גוף ראשון או שלישי, ואפילו את הבחירה האם להיות מספר עד, כל יודע, אישי, מתערב או לא מתערב. הדברים האלה אינם 'אופן השימוש בשפה', אבל הם כן חלק מהצורה בה מספרים את הסיפור, ולא חלק מהתוכן שלו. האמירה הזאת הולכת טיפה רחוק: מובן שהצורה בה אנחנו מספרים את הסיפור משליכה על התוכן. למרות זאת, זו אינה השלכה ישירה. זה לא כמו הבחירה האם לספר את ההתחלה או לא, ולא כמו הבחירה אם לעשות את הגיבור דתי או חילוני. זו בחירה שנוגעת לפועל 'סיפור', להגיד סיפור, ולא לשם העצם 'סיפור'. כל הדברים האלה הם דברים שמנחי סדנאות אוהבים להטפל אליהם. זה מה שמגדיר לא רק אם אתם טובים בלבנות סיפור, אלא גם אם אתם טובים בלספר אותו. יחד עם זאת, ישנה חלוקה בסיסית בין 'אופן השימוש בשפה' ובין 'הבחירה איך לספר':

העניין ב'אופן השימוש בשפה' זה ה'קול', החצי הראשון במונח שטבעתי. סיפור, כפי שקבעתי להנאתי בסדנה הראשונה, מייצג מציאות. הייצוג של המציאות יוצר איזשהו עולם, מקביל, שכל עוד אנחנו קוראים הוא מייצר לנו אשליה שהוא העולם האמיתי. אם זה בתיאור הזמן, אם זה בתיאור המרחב וכן הלאה. אבני הבניין בהן אנחנו בונים את העולם האמיתי, מבצעים את הייצוג, הם השפה. ממילא, השפה צריכה להיות חלקה, יציבה. כדי לייצר אשליה של עולם אחר, אנחנו צריכים שלא יראו את אבני הבניין האלה. זה המֶלֶט שבין הסדקים. הצבע שעל הקירות. המחשבה שהקיר – הסימן – הסיפור – כולו אחיד, שלם, יציב. במילים אחרות, אנחנו צריכים שהקורא לא ישים לב למסמן. שהוא לא יקדיש תשומת לב לצורה שבה הזקן שעל יד המדורה מכחכח בגרונו בכל מילה חמישית, או אומר את המילים 'כמו' ו'כאילו'. ברגע שהוא שם לב לזה, המלאכותיות של הסיפור נחשפת: המסמן מתנתק מהמסומן, היציבות מתפוררת, הסיפור לא טוב. שימו לב, זה לא אומר שהקורא לא שם לב לשפה, אלא שהוא לא שם לב לאופן השימוש בשפה. הוא יכול להנות מדימוי טוב, או מהצורה המדויקת שבה הקול ניסח את הדברים. במקרה כזה זה אומר שהוא שם לב לשפה, אבל למסומן שבה. לא למסמן. נניח והקורא אומר לעצמו 'רגע, אבל המטאפורה הזו שחוקה מדי. היא לא אומרת את מה שהיא אמורה להגיד', הרי שהוא שם לב לפעולת הדימוי, ולא לעצם הדימוי, כלומר לאופן השימוש בשפה, ולא למה שהיא אומרת. אם הוא שם לב, כנראה יש חריגה. אותו עקרון לגבי המשלב: כל עוד הוא אחיד, שמים לב לעובדה שהוא גבוה או נמוך, אבל לא לאופן השימוש בו. לא ל'מה הוא עושה'. ברגע שיש חריגה במשלב, הרי שאני פתאום שם לב לצורה בה המספר משתמש בשפה, והייצוג מתמוטט. אופן השימוש בשפה כולל עוד דברים רבים: מטאפורות, הקצב הפנימי של השפה (זה ה'טון' של קול המספר), חריזה, משקל ועוד.

'הבחירה איך לספר' היא החצי השני של המונח: 'המספר' עצמו, 'מי מספר לכם את הסיפור'. נהוג לשייך את זה לדמויות בסיפור (אם זה גוף ראשון או שלישי וכן הלאה), אבל זה לא נכון. השאלה היא איזו דמות מספרת לכם את זה במציאות: האם הוא רמאי? הומוריסטי? עוקצני? מריר? עייף? מיואש? סתם, שמח? מסיח לפי תומו? שוב אני מתייחס רק לפעולת הסיפור ולא לסיפור עצמו, כשם עצם, אבל אני לא מתייחס לקול שלו, אלא לדמות שמצטיירת לנו בהתאם. האם אנחנו מאמינים לה? מה אנחנו רוצים שהיא תספר לנו? השילוב של שני הדברים האלה, הקול והמספר, יוצרים לנו את מה שמכונה 'סגנון', למרות שלטעמי זו מילה לא מספקת, אבל אולי היא הכי קרובה. ובכן, שיהיה סגנון.

אני לא הולך לכתוב כרגע על איך יוצרים סגנון אישי. עיקר מה שרציתי להגיד הוא שתשמרו על הסגנון האישי: אם אתם מבודחים, אתם מבודחים עד הסוף. אם אתם כותבים במשפטים קצרים, הם נשארים ככה. אורך הפסקאות שלכם הוא אחיד, מתחילת הסיפור ועד סופו. הרעיון הוא ליצור מצג שוא של אחידות. וכמובן, כשאתם באים לבחור משלב, גוף או סגנון, אתם צריכים לתהות מה זה עושה לסיפור; משלב גבוה מייצר חגיגיות, משלב נמוך, יחס מזלזל. הייתי שמח מאוד לפרט לכם על כל אספקט ומה שהוא עושה, אבל אין כאן המקום ואין כאן הזמן. ובכלל, אני מסופק אם ניתן ללמד את זה. זה בעיקר דורש רגישות לשפה.

לסיום נתתי שני טיפים. הראשון, לקרוא לעצמכם את הסיפור בקול. השני, לקחת סיפור של סופר אהוב ולהקליד אותו בעצמכם. פתאום תשימו לב לאופן השימוש שלו בשפה, ותוכלו ללמוד איך השימוש הזה מייצר את מה שאתם רוצים.

מודעות פרסומת

2 Responses to “סדנה שמינית: קולו של המספר”


  1. 1 ארגמון 14 בפברואר 2013 בשעה 19:05

    מדויק וחד.
    נראה לי אחד הפוסטים הראשונים שאני מסכים עם רובו המוחלט.
    (יש לטולקין מילה על השעיה מרצון של תודעת הקורא למלאכותיות של הסיפור. זוכר מהי?)


  1. 1 סדנה עשירית: על קריאה, פרשנות וסיכום כל הסדנה | הכריכה האחורית טראקבאק על 6 במרץ 2013 בשעה 22:13

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: