ציור מטושטש של כנפיים בשלג

טיוטה, מוקדשת בחיבה לאורי

(מגיע לך יותר מזה, אבל זה הכי הרבה שהצלחתי בזמן הקצר שהיה לי)

זוג יושב באולם הקולנוע אחד ליד השניה. הם אינם מכירים זה את זו: בטעות קיבלו כרטיסים עוקבים, אולי לא היה מקום אחר לשבת, אולי שניהם לא הסתכלו בכלל במספרים, התיישבו בכוונה אחד ליד השני. מי יודע? הבחור יושב עם אחיו הקטן ממנו בשמונה שנים. מצידה של הבחורה יושבת אישה מבוגרת. האולם מלא זרים גמורים: גמדים מזוקנים בכובעי מתכת, חייזרים יפי נפש באזניים מחודדות, גברים שמנים ופופקורן אחוז היטב בידם, כחושש להאבֵּד. סרט אקשן רומנטי מרגש מתחיל, ובלב המתח הבחור שומע פתאום יפיחות קצובות, קטועות, קולניות, מהכסא שלידו. הוא מצטנף בכסאו, מגניב אליה מבטים חוששים, מתעלם ומתעלם, אבל ככל שעובר הזמן הוא רואה ששבילים לחים חוצים את לחייה והיא מנגבת אותם עם הסוודר שלה. רחמיו נכמרים: "את צריכה טישיו?" הוא מציע, ומבלי לחכות לתשובה הוא מוציא מהתיק חבילה קטנה ומציע לה. היא נרתעת בהתחלה, אחר כך אומרת "כן, בטח," ומנגבת את פניה. שמן עם פופקורן צועק מאחורה: 'ששש!'. הבחור חושב שאין זה ראוי להעיר ככה למישהי שבוכה, אבל במקום לקום ולהטיח בקבוק בירה בראשו של השמן עם הפופקורן, כפי שראוי היה שיעשה, הוא לוחש לבחורה שלא תתייחס אליו; גם זה דבר ראוי.

הם ממשיכים לצפות בסרט: היא מגניבה אליו הצצות מדי פעם, הוא עוקב אחריה מתכווצת, נרעדת, מקנחת את אפה. למעשה, במקום לצפות בסרט הוא צופה בסיפור אחר, מסקרן יותר, שמתרחש באולם הקולנוע. מדי פעם הוא מגניב לסיפור השני עוד טישיו, כבדרך אגב, והם אוחזים באצבעותיהם את אותה פיסת נייר דקיקה. הו, רומנטיקה! ברקע נשמע השמן עם הפופקורן צווח מהתרגשות: "כסח אותו!" הוא צועק, "תראה לו מה זה!" הבחור חושב שגסות הרוח של השמן נוראית, ועל כל פנים, הסיפור האחר מעניין אותו כרגע הרבה יותר: הוא אפילו כמעט ולא שם לב כשהסרט נגמר. מזל שנדלק אור, שכלבי-ים שנשכרו לכך מוחאים כפיים בקצב מתוזמן, שאנשים נעמדים ומסדרים את בגדיהם ומתארגנים לקראת היציאה מן הקולנוע. הוא מסתכל על הבחורה. "את בסדר?" הוא שואל. "כן, אני בסדר," היא עונה, מבוישת: התאהבה בו כמעט מיד. עוד הבחור חוכך בדעתו מה הדרך המהירה ביותר להציע לה לצאת איתו, יורד מאחור השמן ודלי הפופקורן, עדיין מלא, תחת זרועו. שמו יואב. הוא מגניב אליהם מבט: איך בזמן שהוא דוחס את עצמו למושב ומתמכר לסיפור של מישהו אחר, לפנטזיה, לתקווה הסמויה האוחזת בכל אחד מצופי הקולנוע, שהסוף יהיה טוב. איך ככה, כמו במקרה, יש להם את היכולת שיש להתאהב אחד בשניה כל כך מהר: באמצע סרט, כמו קלישאה. אולי בעלי בית הקולנוע השתילו אותם במיוחד, בתוך האולם. שנצפה בהם, שנקנא, שנחשוב שאפשר.

והרי אי אפשר, חושב יואב. הוא יוצא מהקולנוע בצעדים מהוססים, רכים. בנעלי הבית שלו, בחליפה הכהה, בבטנו השמנמנה ובכנפיים העצומות המדוגלות על גבו, הוא נדמה לסדרן בעיצומו של מצעד והאחרון מצדיע. "שיהיה בהצלחה, אדוני," רועד הסדרן מהתרגשות: הוא מכיר את הסיפור, יודע את העתיד לקרות. כשיואב יוצא מהבניין נושר קצת פופקורן מבגדיו, והוא צונח סביבו בפתיתים לבנים וצוננים כמו פניהם של מתים. השלג עדיין לא הפשיר מהרחובות, וגושים אפורים כמו הימים האחרונים עדיין נטושים בפינות אפלות ומייבבים. יואב מכווץ כתפיים ברוח. כשהוא פותח את פיו אדים עולים ממנו. אולי זו אניית הקיטור שבלע פעם, אבל אולי זה דווקא הלב שלו, שלאחרונה אף הוא קר מאוד. השעה שעת ערב מוקדמת: ברחוב צועדים, מהוססים, זוגות בדייט. חתולים מתנודדים שיכורים ברחוב, מזמרים 'הבה נגילה'. קשישים משרכים את דרכם הביתה, להתייחד עם העיתון ומודעות האבל. הוא מוצא את עצמו מתקשר למספר אקראי, מסביר דברים פשוטים: עובדת היותו חבוש כובע צמר חוּם, הספר החדש שיש לו בתיק, הרגע שבו הוא הולך לאיטו ברחוב ובעצם אין לו עם מי לדבר. הוא משוחח קצרות עם אדם בשם יחיאל שמעוני שאומר "מה?! מה?!" ואז מנתק ושולח לאותו יחיאל שמעוני הודעה. זה נגמר בינינו, הוא כותב. והלא מתישהו היה צריך לכתוב דבר כזה למישהו: אי אפשר שרק הוא יקבל הודעות כאלה כל הזמן. הוא מנפנף בכנפיו, קובל: כל הזמן, אדוני! אתה חייב להבין!

אלא שמבלי משים הכנפיים שלו חוסמות את המדרכה. "סליחה, אדוני," אומרת מישהי מאחוריו, "אתה יכול להפסיק לרחף ולפנות את המעבר?" בוודאי, הוא ממהר, מקפל את הכנפיים, נכנס לסמטה צדדית, מחכה שאנשים יעברו. "סוף סוף," אומרת בחורה צעירה. ואיש רזה בגופיית אימונים צהובה אומר: "באמת, הכנפיים האלה. כל הזמן הם מרחפים, לא שמים לב, חושבים יותר מדי. רק צרות יש לנו מהם." הם מהנהנים אחד אל השניה, מסכמים את התקופה שהמתינו. כשיואב יוצא מהסמטה הוא מסתכל אחריהם, ובפרט בבחורה: משהו בהליכה, בתיק הקטן שעל הגב, בשיער שנשמט על כתף אחת, ופתאום נופל בו מגדל בבל וליבו קופא ומתרוקן. הוא יודע מי זאת. זו נעמי. ימים רבים עברו מאז שראה אותה לאחרונה, מאז שניגש ושאל אם היא תרצה לצאת איתו שוב. ימים רבים; שלג ירד בינתיים ברחובות, אנשים הסתובבו בכובעים שחורים ברחוב והסתודדו. "היא אמרה לא," הם התלחששו, "הוא לא יודע מה לעשות". הוא ישב בבית ולא העז לצאת, ישב עד שחשב ששכח ממנה, שהוא רשאי סוף סוף לצאת מהבית, להאכיל את גמדי הגינה שלו, ללכת לסרט, ופתאום: נעמי. הוא מבקש ללכת אחריה, לצעוק, אבל הוא עומד במקומו, בוהה בה, תקוע. סליחה, נטוע. ציפורים מקננות בו באופן קבוע. מלצרים ממסעדה סמוכה רואים שהוא עציץ ושופכים מים לרגליו, עוד ועוד, עד ששלולית קטנה נאחזת ברגליו כמו ילד שמסרב ללכת לגן. הוא מתעורר, בוטש ברגליו, מנער את השלולית: "נעמי," הוא צועק, "חכי רגע," אבל היא רחוקה ממנו. תמיד הייתה רחוקה ממנו. יואב מתייאש. אפילו לא חושב לרדוף אחריה: בין כך ובין כך הוא שמן, ברווזִי, עייף.

קשישה אחת חוצה את הכביש, ניגשת אליו, נוגעת בזרועו: "קוראים לי נעמי," היא אומרת.
"מה?!" אומר יואב.
"קוראים לי נעמי! קראת לי!" היא אומרת, "שמעתי צועק: 'נעמי! חכי רגע! ככה צועק. וקוראים לי נעמי, אך מיד חציתי הכביש ובאתי הנה," היא זורחת מאושר, פרחים מטפסים על כתפיה, ערים רחוקות צצות בעיניה.
"סוף סוף מישהו קורא נעמי, כבר חיכיתי שמונים שנה," היא אומרת, "שמונים שנה מחכה! כבר מתה בינתיים ומחכה".
יואב נבוך: "גברת," הוא אומר, "אבל לא קראתי לך, קראתי למישהי אחרת."
"אין מישהי אחרת!" מתעקשת הקשישה, "אני נעמי!" היא פורשת ידיים רועדות, אחת מהן אוחזת בסל קניות כתום. "בוא, תחבק אותי," נצרדת, "כל כך הרבה זמן מחכה."
הוא מציץ לתוך עיניה: שחורות מאוד, אפלות, אבודות.
"אני לא רודף אחרייך," הוא אומר, "אני בכלל לא רודף אחרי אף אחת. והיא, זאת נעמי אחרת."
אבל הזקנה אינה מקשיבה לו: כנראה היא בעולמות אחרים. הוא מעביר את הפופקורן מימין לשמאל, מקיש על כתפה באצבע, דוחף, בודק: האצבע עוברת מצד לצד, כאילו אין כלום בתווך.
"את חיה?" הוא שואל.
"איך אפשר חיה ככה, מי יכולה חיים. שבעים שנה והופ, מתה." היא נאנחת, אחר כך מתעודדת: "אבל קבר יפה מאוד, באמת." היא לוקחת קצת פופקורן ולועסת בפה חסר שיניים. "דווקא טוב פופקורן! אז למה אמרתְּ נעמי?"
"זו היא," הוא מצביע עליה באצבע: נקודה רחוקה, הולכת וקְטֵנָה. "פעם הייתי איתה, ו– נו," הוא מתנער, "מה לעשות."
הזקנה ממשיכה ללעוס, ממשיכה וממשיכה, אחר כך אומרת: "גם אני פעם היה אחד כזה, הוא לא רץ. אחר כך מת ואני מתה וכל אחד קבר לבד. לא טוב ככה." היא מסתכלת על יואב מלמעלה למטה, בוחנת. "אבל בחור בריא! למה לא ירוץ אחריה?"
הוא חושב על מה שהיא אומרת ופתאום נוגה עליו האור: הוא ילך לנעמי, ידבר איתה, אולי תסכים סוף סוף. כבר יואב חושב על נעמי וליבו מקפץ סביבו בדילוגים נרחבים: הוא ילך אליה הביתה! יקיש על הדלת! ירד על ברכיו! יושיט זר פרחים! ידבר בסימני קריאה! יתחנן על נפשו! היא תשפיל מבט. "הו, יואבי," היא תאמר, רכה ומנחמת.
הוא שומע בראשו את צליל קולה ורק למחשבה עליו הוא מחייך. כן, זה מה שיעשה, זה נשמע טוב. זה חייב לקרות. הוא נופל על צווארה של הזקנה, "תודה!" הוא אומר, מחבק אותה. היא עוצמת את עיניה, טופחת פעמיים ושלש על אֶבְרוֹתיו, הסל הכתום שלה נופל על הרצפה.
"או, סוף סוף מחבֵּק," היא נאנחת.

כשהיא מדדָה הלאה הוא חוזר ולוקח את הטלסקופ שמוצב שם ומחפש: בינתיים נעלמה נעמי מן העין. שוב ליבו מקפץ: הלא הוא יודע היכן היא גרה, מספר דקות מכאן. ירים את רגליו ויצעד לשם. אבל החשש מתחבא מאחוריו בזמן שהוא חושב על כברת הדרך, על גבעול האפונה החשוך שיצטרך לטפס עליו, על פריצת הדלת בבעיטת קארטה נועזת. הוא מתבונן סביב: בין כל אלפי הנביאים שעומדים ברחוב אין ולו אחד שיספר לו מה יהיה, שיפג את חששו. במקום כל זאת מפזרים הנביאים סביבם פתיתי קורנפלס צהובים, מברכים את המאמינים, משליכים אל הגיהנום את הטועים. "ואולי אני טועה?" שואל יואב את עצמו. "אולי היא לא רוצה, בכלל, לחזור?" והדברים הגיוניים להחריד: הגיוניים עד כדי שמזדקרות כל שערותיו של יואב, עד כדי שהרוח נושבת ומלחינה בהם מנגינות נוגות, עד כדי שעיניו ואפו מתלחלחים. הוא מושך באפו, מנגב אותו בשרוול, נלחם ונאבק. ילד קטן ורזה עומד וצופה בו, מרותק. "איכס," אומרת אמא שלו, מטופחת, מהודקת כמו פה לאחר פרידה, "אדם שמנמן שכזה, באמצע הרחוב." אחר כך מתעשתת: "מומי, בוא נמשיך, לא יפה לנעוץ מבטים." היא דוחקת בו להמשיך הלאה והילד מתכרכם. הם ממשיכים ויואב מנופף לעומתו בשקית הפופקורן ומוציא לו לשון. הילד פורץ בבכי. "זה בסדר, מומי, זה בסדר," אומרת אמא שלו, "הוא לא יעשה לך כלום, הנה, בדיוק הגענו" והם נכנסים לתוך ספל תה חמים שממתין להם כמו תחושת נחמה בסוף של סיפור. נכון, הוא נזכר; נעמי לא אוהבת שוקו, רק תה. אולי לא תחזור אליו. יצאו רק לתקופה אחת לפני חודשים מספר, ומאז בכל פעם הוא חושש, מבקש, אפילו פעם העז וביקש אותה, אחר כך נסוג. אבל לא כן הפעם, ועם שהוא חושב עליה הוא מתחיל ללכת ברחוב; פתיתי פופקורן מתפזרים למרגלותיו כמו סימני דרך בעומק היער.

וכי מה יש בעומק היער אם לא מגדל גבוה ובתוכו נסיכה. בדרכו אל הנסיכה יואב עובר לפני חנות ספרים ורואה ספרי אגדות מטפסים על השמשה, נלחמים זה בזה, מזנקים על העוברים ושבים ונתקלים בזכוכית. הוא בועט את הקרוקס שלו לאויר ואחר כך נכנס, חסר נשימה, אל החנות. "שלום," מברך אותו המוכר, אבל יואב אינו מתייחס. הוא ניגש אל אחד הספרים ופותח בסוף, לראות: סוף טוב? סוף רע? הכנפיים שעל גבו רוטטות בחשש. כשהוא מסתכל מהחלון החוצה הוא רואה ילדים קטנים משחקים בערימות השלג שנותר. שני חסידות עפות מעל המכוניות ומחפשות מרקיה פתוחה לאכול בה ארוחת הערב. אחר כך הוא משפיל מבט, רואה: הגיבור מת בסוף הספר. הוא ניגש אל המוכר.
"תגיד," הוא אומר לו, "יש לכם את זה אבל עם סוף טוב?"
המוכר מסתכל: יואב מגיש לו ספר בישול. "אדוני," הוא אומר, "זה ספר בישול. אין לו התחלה ואין לו סוף ואין לו גיבור. סתם, לדעת איך מבשלים."
אבל יואב מתעקש, שהרי ימים נוראים עומדים מאחוריו ודוחקים בו בצלעות, שהרי נעמי כואבת בו בכל נימת דם, בכל מילה שהוא מוציא בפיו, שהרי אם לא עכשיו אז אימתי. "ולא יהיה לזה סוף טוב?" הוא שואל, מדפדף להתחלה.
"תראה," הוא אומר, "כתוב כאן שצריך להתחיל בלהשרות את החומוס. זה אומר שיש לזה התחלה."
"אבל אדוני," אומר לו המוכר, "לכל דבר יש התחלה וסוף. אבל לא תמיד זה סוף טוב או רע. וזה ספציפית, אני חושב, זה חומוס מוצלח מאוד. אתה רוצה קצת?" והוא מוציא צלוחית של חומוס ומגיש ליואב לטעום. יואב טועם: באמת חומוס מוצלח.
"זה הולך עם פופקורן?" הוא שואל.
"לא," מתנצל המוכר. "פופקורן זה לא אצלינו. תנסה ממול, בסטימצקי, אולי שם."
"תודה," אומר יואב. הוא לוקח ניגוב אחרון וזורק את הספר חזרה למדף. בתוכו הוא חושב: אפילו למדף לא היה צריך להחזיר אותו. היה צריך לקרוע לו את הדפים, להשליך אותו לביוב, לנקות בו פיות מלוכלכים של שחקני כדורגל המקללים בלי הרף. הוא מרעיד את כנפיו פעם ופעמיים, ואחר כך מוריד נוצה וטובל באחת משלוליות הדיו ומתיישב על ספסל פנוי לכתוב הודעה חשובה למישהו שלא פגש מעולם. "יקירתי," הוא כותב, "המכונית שלך מהממת." אחר כך הוא תוחב את הדף מתחת למגב של אחת המכוניות החונות ברחוב וממשיך ללכת בצעדים קצובים, קבועים, צבאיים: שמאל, ימין, שמאל. שמאל, ימין, שמאל. מזל שיש צדדים בעולם, הוא חושב, כך אפשר לדעת אם אנחנו בצד הטוב או הרע.

כדי לחזק את ליבו הוא מרים את הסלולרי ומתקשר אל עידו. רב סרן עידו, ליתר דיוק: במדי הקבע הכחולים שלו, באפו העצום והתכול, בכומתה המרושלה שנושרת מכתפו דרך קבע. הוא ידע מה לעשות. "הלו," אומר עידו. "מה אוֹמֵר?"
"מה פירוש מה אומר?" אומר יואב, "עידו, אני חוזר לנעמי."
"אתה?" אומר עידו.
"לא, משה." אומר יואב. "מה אני אעשה? מה אני אעשה? אני חייב לחזור אליה. אתה תראה, אני אחזור אליה והכל יהיה בסדר. סוף טוב הכל טוב."
בינתיים הוא הולך ברחוב: הבית של נעמי לא רחוק. עוד חמש דקות, רבע שעה לכל היותר, והוא יגיע. הוא נאחז בעמודים, מבקש רחמים מפסלים של תפוחים, מתנודד כשיכור: עטור מצחך זהב שחור.
עידו חוכך בדעתו מעברו השני של הקו: "תקשיב, יואב, אני לא יודע מה עובר עליך, אבל אתה חייב להתאפס. מה אתה חוזר אליה, היא לא רוצה אותך. היא תציא נגדך צו הרחקה או משהו".
"אבל למה היא לא רוצה אותי?"
"אין לי מושג, אחי," אומר עידו, "אני דווקא חושב שאתה אחלה אדם שבעולם".
"תודה," אומר יואב, נפשו מסוכסכת בו: הוא דווקא יודע למה היא לא רוצה אותו. בחוסר אונים הוא לוקח כף מלאה פופקורן ולועס ברעש, כך שהצלילים ישמעו היטב גם מעברו השני של הקו, יחרידו את כלביו של עידו מרבצם. "תגיד, עידו," הוא אומר, "אם הייתי חייל שלך, מה היית אומר לי?"
"אותו דבר, אחי," אומר עידו, "והייתי אומר למ"פ שלך שיעיף לך שבת על עקיפת סמכויות".
"עקיפת סמכויות?" תוהה יואב; וכי מה אפשר לעשות, מה תעשה אם תמצא את עצמך נוסע בכביש ובאמצע הרחוב רובצת סמכות גדולה, אפורה ורירית. לא תעקוף? תתנגש בה? "ולמה להעיף שבת על זה שהוא נותן בך ביטחון?"
"הוא צריך לבטוח במפקדים שלו," אומר עידו, "לא במפקדים שלהם."
בינתיים מכשיר הפלאפון הולך וגדל בכף ידו של יואב עד שהוא נהיה כבד מאוד ונופל על הרצפה. אפילו אז הוא ממשיך וגדל, עולה ותופח, כך שמכוניות מתחילות לצפור ולצפור. "סליחה," אומר יואב, מחווה קידה למכוניות, מסמן באצבעותיו שיחכו קצת עם כל הרעש שלהם. "סליחה, סליחה" והוא דוקר את הסלולרי והאחרון מתפוצץ ברעש ומתיז פיסות גומי שרוף לכל עבר. הוא מחפש את הבניין של נעמי, אבל לא מוצא בין הבניינים הזהים. מתבונן סביבו: שלשה בקבוקי שתיה יושבים ומעשנים בכניסה לבניין, שלובי זרועות, בכובעים זהים. "סליחה," הוא פונה אליהם, למרות שהוא יודע: "זה הבניין שלה?"
"פּוּף" אומר אחד הבקבוקים. יואב חוצה את הכניסה ונכנס אל הבניין: הלא בכל מקרה כבר הגיע לדירה שלה, הלא בכל מקרה האור בדירה שלה חשוך, חדר המדרגות חשוך, הלילה בחוץ חשוך, והכל רק הולך וגובר. הוא מתיישב על המדרגות הרכות ומתחיל לספור את אצבעותיו: שעל כל פנים יהיה משהו אחד בעולם שאפשר לדעת בוודאות.

כאילו שיש משהו בעולם שאפשר לדעת בוודאות. הנה, נניח, מחר יש לו מבחן, היום הלך לסרט ומחר חדר מדרגות יש לו מבחן אבל מי יאמר שאפשר להצליח במבחן אם אתה יש מראה באמצע חדר המדרגות מגיע אליו אולי תמיד אתה נידון לכשלון, אתה נידון לגשת למועד ב' ואחר כך למועד ג' ואחר כך לעשות את הקורס במועד הבא ובכלל אין לו באמת מבחן זה סתם דימוי יש מראה גדולה שחוצה את כל חדר המדרגות לחצי וברווזים הולכים ומנפנפים קצת בכנפיים וזה קצת מפגר כי לפעמים כשיש חושך הוא חושב על עצמו בגוף שלישי ואז הוא שואל את עצמו מי אני ואומר לעצמו אני יואב רוזנבאום ואם אני אלך לאיבוד ואנשים ישאלו אותי מי אני אני אגיד אני יואב רוזנבאום ואז אמא שלי תקפוץ ותגיד יואב שלי כמה התגעגעתי אליך וזה יהיה נחמד סוף סוף להיות במקום שאנשים מתגעגעים אליך ובמקום שאנשים יודעים את השם שלך ומוכרים תפוחים אדומים וטעימים ובמקום שאנשים סולחים לך על הטעויות שעשית ולא כמו בפעם ההיא שהייתי עם נעמי ובמקום להגיד לה כמה היא יפה אמרתי לה שיצאתי עם חברה שלה ואז היא אמרה וואלה ואז היא זרקה אותי בהודעה כי זרקתי את חברה שלה בהודעה וזה אומר שאני לא מספיק רגיש ויש פה טושים למה יש פה טושים ובכלל אפשר להגיד שאני לא החבר הכי טוב בעולם כי קודם כל אני שמן וחוצמיזה אני לא מצחיק ואני לא מספיק רומנטי ולא מספיק רגיש אבל איך אפשר להגיד למישהו שהוא לא מספיק רגיש למישהו אחר כשהוא כל כך רגיש שהוא לא מצליח להגן בכלל על עצמו ואיך כשהיא זרקה אותו בהודעה הוא בלאמטחה תלחפמפמפ ללשצשדגצ בה בה בה

בחור יושב ומחכה לבחורה ליד דלת כניסה לאחת הדירות בבניין שלה. הוא אינו מכיר אותה, לא באמת: בטעות יצאו פעם, אולי לא יכלו לסרב למציע, אולי בכלל לא בדקו מי האחד ומי השניה, נפגשו במסיבה שכונתית על הגג. מי יודע? הבחור יושב על המדרגות ומחזיק חזק בדלי הפופקורן הריק שלו. הבחורה עדיין לא הגיעה. העולם מלא זרים גמורים: אנשים שיוצאים פעם אחת עם מישהי ושוכחים אותה לנצח, משוררים יפי נפש ברגשות מחודדים, פוצעים כמו קצהו החד של דף נייר. גברים שמנים ששכחו את דרכם הביתה ומאז הם מסתובבים, מפחדים מאוד, אבודים. הבחור מצטנף על המדרגה, חושש וחושש. שבילים לחים חוצים את חייו והוא מנגב אותם בסיפורים, בשירים, בכל דף נייר שכתוב עליו משהו. המראה במרכז חדר המדרגות מכוסה אדים, הוא מתבונן בבבואתו: אדם אחד גדול מדי, וגם הכובע שעל ראשו לא ראוי במיוחד. הוא מוציא לבבואה לשון. היא מוציאה לו חזרה, אבל מה אכפת לו, סך הכל ראי לא מנומס במיוחד. אחר כך נושף עוד, על כל חלקי המראה, עד שראשו סחרחר, ואז מצייר פרופיל של קומקום עצום מימדים ושדים עולים מצווארו. הוא שקוע במלאכה ואינו רואה: הדלת נפתחת, פסיעות קלות, מרחפות, עולות אט אט על המדרגות. בחורה עולה לאט לאט במדרגות, היא עוקפת אותו ואז נעצרת בראש הקומה, מסתכלת בו. "היי," היא אומרת, אחר כך בפליאה, אחר כך בקול גדול, אחר כך יורדת את המדרגות ונוגעת בכתפו, אחר כך קוראת לפיל מקומי שיתקע באזנו. יואב קופץ ומוחק את הציור בתנועות גדולות. "ציירתי קומקום," הוא אומר, נבוך.
"ראיתי," היא אומרת.
"עם אדים שעולים והכל," הוא אומר, "היה יפה מאוד. אני לא יודע למה מחקתי."
"גם אני לא," היא אומרת, נוגעת בכתפו, דואגת; "אתה בסדר?"
"אני בסדר," הוא אומר, "מה שלומך?"
"אני מרגישה מצוין." היא מחייכת אליו. היא לא כועסת עליו! אולי היא תסכים לחזור!
"נעמי!" הוא צועק בסימני קריאה, מוציא זר פרחים, מגיש לה, "אני רוצה לחזור אלייך! אני מצטער על כל מה שהיה! אוף, הייתי ילד קטן וטיפש, התעסקתי רק בעצמי. אפשר? בבקשה, נעמי," הוא כורע, שבילים של דמעות חוצים את לחייו, המדרגות רכות למגע ברכיו. "נעמי, מאז שזרקת אותי העולם שלי התפרק. התפרק. אבנים נושרים לי מתחת לרגליים, אני רץ, אני רץ ובורח ואפילו לא יודע ממה אני בורח. נעמי." קולו נשבר. "אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, נעמי. אני לא יודע מה לעשות. אני מסתובב– את יודעת איזו תחושה נוראה זאת, ככה, שאין לי במה להאחז בעולם הזה? שאת הדבר האחרון שעוד החזיק אותי ועכשיו אני– כבר כמה חודשים לא הצלחתי לחבר מילים למשפטים, לא הצלחתי להסביר למישהו מה אני מרגיש, לא –"
ועם שהדמעות שוטפות את עיניו הוא מצליח לראות: זו לא נעמי. אותה הליכה, אותו תיק הקטן על הגב, אותו שיער הנשמט על כתף אחת, אבל זו לא נעמי. אולי הזמן שעבר שינה אותה, אולי זו בכלל מישהי אחרת, אולי לא הייתה מעולם: מי יודע? על כל פנים, נעמי זו לא. פתאום כל המשפטים הכמו-נרגשים שלו נשמעים לו כמו קלישאות נבובות. יותר מזה: לא כמו, באמת קלישאות. הוא לא יודע מה לעשות.

הבחורה מגניבה אליו מבטים חוששים: ככל שעובר הזמן היא רואה ששבילים לחים חוצים את לחייו והוא מנגב אותם עם הסוודר שלו. רחמיה נכמרים: "אתה צריך טישיו?" היא מציעה, ומבלי לחכות לתשובה היא מוציאה מהתיק חבילה קטנה ומציעה לו. הבחור נרתע בהתחלה, אחר כך אומר "כן, בטח," ומנגב את פניה. השכן מלמעלה עובר ומעיר הערה סרקסטית. הבחורה חושבת שאין זה ראוי להעיר ככה למישהו שבוכה, אבל במקום לקום ולהטיח בקבוק בירה בראשו של השכן, כפי ראוי היה שתעשה, היא לוחשת לבחור שלא יתייחס עליו; גם זה דבר ראוי. הבחור ממשיך לבכות. הבחורה מתבוננת בו מהצד: במקום להיות נעמי היא, בעצם, בסיפור אחר, מסקרן יותר. מדי פעם היא מגניבה לסיפור השני עוד טישיו, כבדרך אגב, והם אוחזים באצבעותיהם את אותה פיסת נייר דקיקה. הו, הרומנטיקה! "אתה בסדר," היא שואלת אותו. "אני בסדר," הוא אומר, הוא חוכך בראשו מה יאמר עכשיו. "תגידי, את, אֶה, יש לך, הממ–" הוא שואל, מבויש: התאהב בה כמעט מיד. היא קולטת את מבטו, מחייכת, מנידה בראשה.
"אני תפוסה," היא אומרת, "צר לי."

כשיואב יוצא מהבניין נושרת שארית הפופקורן מבגדיו, והוא עצמו צונח על השלג במילים שחורות וקודרות כמו פניהם של אבלים. העולם מתפרק סביבו: אמונות נושרות בחתיכות רעועות ומתפרקות לבירורים קטנים, לאמיתות. אנשים מכובדים בכובעים שחורים מתקבצים סביבו כמו נמלים על יד גופה. "הוא דווקא היה משלנו," הם אומרים זה לזה, מסתודדים, "גם אנחנו מאותו הכפר." הוא מפרק מילים לאותיות, יורה צרורות קצרים והורג את המשמעות: יו"ד. ה"א. יו"ד. ה"א. מקף. טי"ת. וא"ו. בי"ת. את האותיות הריקות הוא נושף לאויר: אדים עולים מגרונו, מנסים לחמם את העולם, אבל ליבו קר מאוד והאדים רק משאירים אד על השמשה. וגם ברחוב קר מאוד: דתיים הולכים לשמוע קריאת התורה והם עטופים בטליתותיהם. אבנים גדולות נושרות מהשמיים ומבריחות את הנביאים להתחבא מאחורי מגננה. אמהות אוהבות, פיהם מחייך ובוטח, סוגרות את החלונות ומקריאות לילדיהם הרזים סיפורים מספרי אגדות מנומנמים. סיפורים חמימים ורכים; כאלה שמגרשים את הפחדים. שמשקיטים את הכנפיים הרועדות, המצטמררות, ומבקשים מהן שלא לכאוב. כאלה שנחים בעדינות על השפתיים, כמו נשיקת לילה טוב.

מודעות פרסומת

3 Responses to “ציור מטושטש של כנפיים בשלג”


  1. 1 אדוה בן דוד 27 בפברואר 2013 בשעה 22:40

    מאוד נהניתי לקרוא. אהבתי את סגנון הכתיבה וצורת ההתבטאות אבל יותר מזה את הסיפור, כפי שאני הבנתי אותו.
    גם יכולתי להזדהות עם הצופה בקולנוע.
    המון תודה.הרבה זמן מאז שקראתי דבר נפלא ונוגע כזה.

  2. 3 מעיין יוסף מגנהיים 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:53

    אתה גאון רגיש ומטורף. ונדמה לי שזו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: