סדנה עשירית: על קריאה, פרשנות וסיכום כל הסדנה

אני ממש חש בצורך להגיד מלא דברים שיש לי להגיד על דרכי קריאה ופרשנות, אבל יש לי תחושה שככל שאקצר וארדד כן ייטב. אז צר לי, ואולי בהזדמנות אחרת. מי שמעסיקות אותו כל מיני שאלות מטופשות על קריאה, תהליכי זיהוי שפה, דרכי קריאה, מטא קריאה וההבדל שבין קריאה מיידית ובין קריאה מושהית, מוזמן לפנות.

הסדנה העשירית שלנו עסקה בקריאה, וליתר דיוק, בקריאה של סימנים. חשוב להדגיש: אין קריאה שאינה של סימנים. קריאה היא התהליך שבו אני מזהה מסמן, מפענח אותו ומתרגם אותו אל המסומן שלו. כשמדובר במילים זה די ברור: אני לוקח את המסמן ואומר לעצמי 'אה, זה אומר x' (וממילא מכונן איזושהי משמעות למסומן הזה). אבל מה אנחנו עושים כשמדובר בסימנים טבעיים (כמו צפירה לפני שהרכבת באה, או עננים מתאספים לפני הגשם)? גם כאן אנחנו מבצעים תהליך של קריאה: אנחנו מזהים את המסומן ואומרים לעצמינו מה יהיה בעתיד בהתאם לסימן הזה. חשוב לשים לב שהקריאה מבוססת על הפרשנות האישית שהקורא נותן לטקסט, בהתאם לצורה שבה הוא מורגל לפרש את הסימן המדובר. כלומר, תהליך הקריאה הוא אישי ומיוחד לקורא, ולכל קורא יש, לרוב, צורת קריאה אחרת במעט, שמבוססת על הצורה שבה השפה נבנתה אצלו.

אני מבקש לחזור עכשיו לסדנה הראשונה, למושג 'מימזיס'. בהגדרת המושג בעצם אמרנו שכל יצירה משקפת משהו במציאות. שסיפור הוא ייצוג של מציאות כלשהי. במילים אחרות, סיפור הוא סימן. הוא טקסט – שמורכב ממילים – שיוצר מסמן, ומשליך את הקורא אל המסומן. אבל בניגוד למרבית יצירות האמנות (תמונה, פסל), סיפור הוא לא רק מסמן הסכמי, אלא מסמן הסכמי (הוא מבוסס על שפה) שמתחזה אלינו כמסמן טבעי: סיפור עובד על ציר זמן (שמזוהה על ידי השינוי), כלומר מתאר לנו תהליך בזמן, ומאפשר לנו להסיק מסקנות גם לגבינו. כמו שאמרתי בסדנה הקודמת, סימן טבעי הוא סימן שמסדר את העולם. הוא אומר לנו מה מתרחש (נניח, יש עשן זה אומר שיש אש) אבל גם מה עתיד להתרחש.

במילים אחרות, סיפור הוא הכלי שבו אנחנו משתמשים ליצירת סדר 'שמתחזה לטבעי' במציאות. ואם נתייחס לכל סיפור כסימן בפני עצמו (שכל סיפור מייצג משהו), הרי שמערכת סיפורים (מיתולוגיה, נניח) היא שפה, והכרת מערכת הסימנים הזאת היא שיטה לקרוא את העולם, כלומר לסדר את העולם: לדעת מה עתיד להתרחש ולפרש את שכבר התרחש על פי אותה מערכת סימנים. כשאני כותב סיפור, אני למעשה בונה סימן: אני כותב את המסמן שיאמר לקורא משהו על העולם ועל הצורה בה הוא מתנהג, ולמעשה אני 'מסדר' בשבילו את העולם.

—-

אסקור עכשיו בקצרה את מערכת הסדנאות, בשביל להראות איך נקודת הסיום הזו משליכה על כל התהליך.

החלק הראשון עסק בהבניית מושגים: הסדנה הראשונה עסקה ב'מהו סיפור?' ('מימזיס') והשניה בתהליך יצירתה של משמעות (כשמן הראוי לציין כי תהליך יצירתה של משמעות באופן כללי דומה לצורה שבה יש משמעות שונה לכל סימן בתוך שפה).

משם המשכנו לחלק השני, שעסק בצורת עיצוב הנרטיב:

בסדנה השלישית, שעסקה בעלילה. דיברנו על הקונפליקט (עכשיו אפשר להבין למה: הקונפליקט מוביל את הקורא להזדהות עם הסיפור, כלומר לזיהויו של הסיפור כמסמן בעל משמעות לחייו הוא) ועל הצורה שבה אנחנו צריכים לחולל שינויים וליצור זמן בסיפור. דיברתי על הקונפליקט וההתרה, והצורה שבה ההתרה נותנת כיוון לסיפור (שוב, מתקשר לצורה בה סיפורים עובדים). הסדנה הרביעית עסקה במוטיבים ובמרחבים, והסדנה החמישית איגדה את שתי הקודמות לה לכדי מסר (עלילה) ואמירה (מוטיבים, עיצוב העולם).

החלק השלישי עסק בצורה שבה אנחנו מנווטים את הסיפור בפועל. הסדנה השישית עסקה בדמויות ובצורה בה הקורא משליך את עצמו עליהן (בכך שאנחנו מעניקים להם רצון), והשביעית עסקה בדיאלוגים, אבל פירטה קצת בנושא הזמן הסיפורי והצורה בה הזמן מתעצב ונכתב בסיפור.

החלק הרביעי דיבר על הצורה בה כותבים את הסיפור בפועל: איך יוצרים את הסימן. הסדנה השמינית דיברה על הצורה שבה סיפורים נכתבים בצורה אחידה, על מנת לשוות מראה רציף ו'כמו העולם האמיתי'. אפשר לראות שהיא היוותה המשך לסדנה השביעית, בין היתר כי ציטוטים ישירים מהוים את הקשר שבין העולם האמיתי והעולם המיוצג, וכן בגלל שאחידות וסגנון ומקצב משויכים למושג שיצרתי וכיניתי בשם 'זמן טקסטואלי'. הסדנה התשיעית דיברה על פירוקה של הצורה ההיא, ועל איך סיפורים מאפשרים ומזמינים הזרה, כלומר פירוקם של הסימנים המוכרים לנו והזמנה להסתכל על העולם מבחוץ (שזה כולל את פירוקן של הקונבנציות הספרותיות עצמן). הסדנה העשירית סגרה את הכל, והסבירה כיצד בסופו של דבר פירוקם של הסימנים (באמצעות הסיפור) יוצר סימנים חדשים (הסיפור עצמו), וכיצד כל זה מאפשר לנו לראות את העולם מחדש ובעצם 'להכיר את העולם'.

זהו, בערך. היה לי מסע מעניין. אקווה שהוא ימשיך ויתפרט עם הזמן, כך שבסופו של דבר יווצר כאן איזשהו מבוא כללי לצורה בה כותבים פרוזה. הואיל והסדנאות לא מפסיקות, אני מניח שאמשיך להעלות לכאן תובנות נוספות.

תודה לכל הקוראים והמגיבים, ובעיקר לתלמידים המוכשרים שלי:
אורי, מיכל, אביעזר, רחלי, נעמה, ספי, לאמפי, טל, טליה, אופיר, מתיתיה, מור, אביגיל, רואי ותמר.

למדתי מכם הרבה יותר ממה שלמדתם ממני, תודה על כל דקה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סדנה עשירית: על קריאה, פרשנות וסיכום כל הסדנה

  1. גלעד הגיב:

    אני קצת חושש מהמעבר שאתה עושה ממערכת מסמנים וסימנים אל "מסומן טבעי". ראשית, הצפירה שלפני הרכבת אינה "טבעית" אלא מסמן שאינו מילולי. שהרי היא פעולה רצונית של נהג הרכבת שמטרתה פשוטה, לסמן שהנה באה הרכבת ותכף יבואו ילדים לשבת.
    במקרה של עננים לפני הגשם, העננים אינם סימן או מסמן או מסומן. הם פשוט שם תלויים בשמים הגבוהים. אתה משליך עליהם ניתוח של סיבתיות, כי אתה משוכנע שהעננים לא מכירים את יום ותכף יבוא גשם. והקריאה הזו אינה תלוית פרשנות במובן של מערכת סימנים. אתה תרטב אם לא תהיה לך מטריה גם אם לא תסתכל עליהם כלל וכלל.

    • יהודה גזבר הגיב:

      כל המעבר (וגם הצפירה, למרות שאפשר להוריד אותה, אני לא בטוח לגביה) הוא כיון שאני מדבר על תהליך הקריאה שלהם. אני כן חושב שעננים הם סימן לגשם, וניתוח הסיבתיות הזה (בתהליך הקריאה, ולא בקיומו של הגשם או מה-שלא-יהיה) הוא קריאה של העננים, גם אם העתיד יתרחש בלאו הכי.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s