קצת אחרי 'נפגשים בשביל ישראל'

א.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום. הוא לא יודע איך בדיוק הוא קם בבוקר ולא בצהריים, ומה זה אומר 'להרגיש עם', ולאן צריך להתחיל ללכת, אבל אנשים נפגשים איתו בדרכו ו'שלום' תמיד הייתה ברכה טובה להתחיל בה את השיחה. על כל פנים, העניין הוא בּ'פתאום' המאיים הזה. כמו לקפוץ למעיין, כמו להעז להפרד ממישהי: בשביל להתחיל ללכת אתה חייב להעז, לעשות את זה בבת אחת, שלא תצא כל הרוח מהמפרשים. אז יום אחד, ואדם אחד, והוא קם בחמש בבוקר וגלגל את המזרון אל מאחורי התרמיל ושם פק"ל קפה בתיק ונסע.

סתם כך, קם והלך.

מאחור נשארו המוני תירוצים: נעלי הרים (שלא היו) נקנו ממש ברגע האחרון, בחופזה. תרמיל חדש (הישן לא התאים) נקנה באמצע ואת אלפי האנשים שהוא לא מכיר (ושהפחידו אותו נורא) הוא למד להכיר. תירוצים שנשמרו בסלון ובחדר הקטן ובהרגלים של שנים, שנשמרו במיוחד לרגעים האלה, שבהם צריך לקום ולהחליף הכל, לשנות הכל, לחפש אור חדש ואויר נקי ודרכים אחרות. כל כך הרבה עבודה ופתאום – את כל התירוצים הוא השליך מאחורי הגב ועכשיו מה עושים: אין מילים ואין פילוסופיה ואין שנינויות בשקל, מאחורי מה אפשר להתחבא.

אולי אי אפשר להתחבא.

ב.

אולי זה היה נשמע פומפוזי, אבל כבר הרבה זמן לא יצאתי לטיול. כבר הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי במקום שהמילים הם לא הסיפור בו, שהמחשבה לא נחשבת במיוחד, שזה לא הסיפור. בערך ארבע שנים, ופתאום חודש של טיול שבו עזבתי את המילים ועזבתי את המחשבות ולא לקחתי שום ספר ואפילו את הפלאפון ואת האינטרנט סגרתי לזמנים הולכים וגדֵלים. ובבקרים הלכתי עם כוס קפה שחור ושתקתי והסתכלתי על השמיים הכחולים ועל הפרות שרועות ליד ונשמתי את האויר הקר של הבוקר. וזה היה מאוד מוזר בהתחלה: הרי כל החוזקות שלי נמצאות במילים שאני כותב וקורא, ביכולת שלי לנתח ולהסביר ולהנהיר ולתת לאנשים את המילים הנכונות. ופתאום לשתוק.

ומי אתה בכלל כשאתה שותק.

אולי זה כל הסיפור: 'לעשות את', לא 'לדבר על'. ללכת בדרך, להזיז את השרירים, לעסות את הגב, לתת יד למתקשים. לא לשבת מול המחשב ולדבר על החיים, אלא לחיות אותם. וכך אדם לומד להנות מהשתיקה הזאת. מהידיעה שאף אחד לא ישאל אותו כל הזמן מה הוא חושב ויבקש ממנו לתת לו איזו זוית ראיה שלא נראתה לו עד עכשיו. ואף אחד לא מתקשר ואף אחד לא מחפש אותך בנואשות, ובפעמים הבודדות שהוא מסתכל בפייסבוק הוא רואה מבחוץ איך ממשיך המלל המיותר והבועה שהולכת ומבנה את עצמה בלופ אינסופי, ונרתע ומכבה את הפלאפון והעולם חוזר להיות כשהיה: שירה בציבור ומדורה דולקת ואנשים שמחבקים אחד את השני. כמה פשוט הכל.

ג.

זה לא שאין דיבור. יותר מזה, כל הזמן אתה מדבר: מדבר עם אנשים ומדבר עם כלבים ומספר את קורות החיים האמיתיים שלך ואת החיים שהיית רוצה שיהיו לך, ובצהריים עוצרים אנשים ומתכנסים לדון במקומה של הקהילה בחיינו במעגלי שיתוף קטנים. אבל זה לא דיבור ריק, דיבור לשם הדיבור: זה דיבור לשם המפגש.

והמפגש אמיתי דווקא כי לא המפגש והדיבור הם המטרה, דווקא כי אנשים באו לטייל ולא לדבר, כך אתה מוצא את עצמך ניגש לאדם שאתה לא מכיר ואומר 'שלום, אני יהודה, 24, ירושלים, ואתה?' ובאמת לקבל תשובה, ואנשים שהיו איתך יומיים הם פתאום החברים הכי טובים שלך בעולם. כנראה כי המפגש הוא לא המטרה, אלא מתאפשר בזכות זה שכולנו הולכים בדרך, בזכות זה שאנחנו באיזשהו מרחב מאפשר, שהוא לא הציויליזציה ולא התרבות הרגילה וכולנו אוכלים את אותו אוכל ושותים את אותו תה והולכים לשירותים בשטח. והאנשים אחרים לגמרי ממה שאתה מכיר: אין הרבה אקדמאים ואין הרבה כותבים. ויש קיבוצניקים חילוניים ואנשי היי טק בני ארבעים, ילדים, קונסרבטיבים ורפורמים ודרוזים וסבים וסבתות. וכולם אנשים כל כך מדהימים שאתה מבין שלא רק שיש סיכוי עוד לחיים שלנו במקום הזה, אלא שהסיכוי הולך ומתממש.

ד.

אדם פוגש בדרך גם את עצמו, אבל לוקח לו הרבה יותר זמן להגיד לעצמו שלום. בהתחלה הוא מסתכל על עצמו ואומר 'מה, זה אני?' ואיפה כל ההבניות החברתיות ואיפה האנשים שיגידו לי מה מותר ואסור לעשות ואיך איך חוקים גם כאן, במקום הזה. והוא מוצא את עצמו מתמודד באמת עם השאלות הגדולות: האם אני דתי? למה אני דתי? האם אכפת לי מאנשים אחרים, האם אכפת לי מעצמי, מה אני הולך ללמוד, למה אני רוצה ללמוד את זה. זה לא חכמה להיות דתי כשכולם דתיים, כשהמשפחה מסתכלת עליך מהצד והחברים בודקים את ההגדרה שלך בכל רגע נתון. אבל הנה אתה במקום חדש, ואף אחד לא מכיר אותך, ואתה מסתכל שניה על עצמך בשמשה של רכב חונה: מי אני בכלל? טוב לי במקום שאני? אולי אני יודע לשיר? אולי לרקוד?

אבל גם השאלות נעלמות. התנועה הופכת להיות רכה, תנועה שמקבלת את עצמה. הבנה שזה לא ממש משנה לאף אחד אם אתה דתי או לא, מלבדך. הבנה שכולם מסביב מתמודדים עם אותם שאלות, שכולם מסביב מחפשים בן זוג ושכולם לא סגורים על עצמם ושזה בסדר. וגם אם אתה מכיר את עצמך, גם זה בסדר. ופתאום להרגיש טוב במקום שבו אתה נמצא, לקחת נשימה עמוקה ולהגיד, כמו במעגל שיתוף: אני אוהב את עצמי. על כל התסביכים ועל כל הבעיות האישיות. ואם יש מישהו שמסתכל ובוחן אותי מהצד ויש לו ביקורת – שיאכל אותה ותתקע לו בגרון. אני בסדר עם עצמי, וזה מה שחשוב.

ה.

ומעל הכל, בראש ובראשונה זה היה מסע של הנצחה. כל בוקר, במעגל הבוקר, הוקראו שמות החללים שלזכרם אנחנו הולכים היום. ואתה עומד בקור של הבוקר וחובק את כוס הקפה השחור ומתבונן סביבך: קיבוצניק בן שמונים וילדה בת שתיים עשרה וכולם עומדים בשקט ומקשיבים לשמות לא מוכרים, ופעמים שאפילו ניגשים בני כיתתו של החלל, או הוריו, ומדברים עליו והופכים את השם למשהו קצת יותר חי, שהיה כאן פעם בעולם הזה. פתאום אתה טוען במשמעות את ההליכה בארץ הזאת, לצידם של האנשים האלה שאת רובם אתה בכלל לא מכיר. להבין שכולנו באותה סירה, שכולנו חוצים את הנהר הזה ביחד.

ו.

אני מוצא את עצמי הולך ומחפש את המילים הנכונות לתאר את מה שהתרחש שם באמת. אולי, כמו המסע עצמו, עדיף לא לנסות לתמלל את מה שהיה שם. לא המילים הם העיקר, אלא ההתרחשות. הגעתי להרבה מסקנות על עצמי במסע הזה, ואחת המרכזיות שבהן הייתה שלא לנסות לייצר מלל בכח. אם אי אפשר, צריך להניח לדברים.

אני רוצה לכתוב את המילים האלה בכל זאת, בשביל לקבע את התחושה הזאת במשהו. בשביל להזכיר לעצמי שכל המסע הזה לא היה חלום, שהוא לא היה אפיזודה חולפת. שהייתה כאן איזו התרחשות גדולה שהסיטה את החיים שלי, ואסור לי להרשות לעצמי לחזור למה שהיה. ואני רוצה לכתוב את המילים מסיבה נוספת: להזכיר לעצמי ולהגיד למי שקורא אותי שאפשר לצאת מהרפלקסיה האינסופית, ואפשר להיות בתוך משהו ולא רק להתבונן עליו מבחוץ, ושיש חיים שהם לא מילוליים.

בטח כשאתאושש ואהיה נורמלי שוב יהיו לי עוד מילים.
כרגע אני עדיין בתחושה, וזה לא כזה מקום גרוע.

ז.

אבל מה עכשיו.

החיים לא הפסיקו: הלימודים ממשיכים והכתיבה ממשיכה. לכאורה אני יושב עכשיו מול המחשב ושותה תה ולכאורה הכל נינוח, אבל כל החושים צועקים בי: הגוף רוצה ללכת והעיניים מחפשות נוף והפה מתחיל לדבר עם אנשים אקראיים ולשאול מי הם, ואני כבר לא יודע מה אני עושה כאן מול המסך ואני מתגעגע לטבע ולאנשים בצורה שאין לי איך לבטא. ואני לא יודע מה אני כותב כאילו כל עוד נפשי בי. לא יודע מה אני עושה עם מילים ומה מילים עושות בי ולמה לעזאזל לא בחרתי לעצמי משהו אחר לעשות בחיים, משהו שהוא לא לחשוב ולא לדבר ולא לכתוב. כנראה שאמשיך לכתוב ולקרוא. כנראה גם שאשנה קצת כיוון בחיים, שאמעט בכתיבה שאין לה קיום ואנסה לטייל עוד ולחיות באמת.

איכשהו אני מרגיש מוּאָר. לא יודע איך להגיד את זה. כמו השיר של נתן זך: הקומה הזדקפה, החיוך העמיק. משהו עבר עלי ואני לא יודע מהו ולאן אני הולך מכאן והלאה. כנראה שאקנה פטיש ואהפוך את העקוב למישור. בינתיים אני אלך לנשום עוד קצת אויר כאן בחוץ ורק אצטט את הבית האמצעי מהשיר 'את תלכי בשדה' של לאה גולדברג:

"וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהוֹב
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב"

מודעות פרסומת

9 Responses to “קצת אחרי 'נפגשים בשביל ישראל'”


  1. 1 ישי 17 באפריל 2013 בשעה 16:15

    אני מתגעגע לזה. מתישהו.

  2. 2 ushabtay 17 באפריל 2013 בשעה 16:17

    מדהים. כל מילה בסלע.

  3. 3 רוני 17 באפריל 2013 בשעה 19:57

    אז לשם נעלמת!
    ברוך שובך.

  4. 4 אני 17 באפריל 2013 בשעה 22:38

    אני אוהב לקרוא-לראות אותך ככה.
    תמשיך את המסע כל יום.

  5. 5 מיכל יחיאלי 18 באפריל 2013 בשעה 20:43

    הו וואו.
    אם לא הייתי זוכרת היטב מדי עד כמה טיולים עושים לי לא טוב, יש מצב שהפוסט הזה הוא זה שהיה משכנע אותי לעזוב הכל ולצאת לדרך בזה הרגע.
    מקווה בשבילך שכל הדבר הזה יצליח לחלחל גם ליומיום, ולהתיישב שם כחלק מהחיים.
    איזה יופי. ובהצלחה.

  6. 6 A 18 באפריל 2013 בשעה 23:19

    קשה למצוא מילים אחרי דבר כזה
    נשמע נהדר, מתחברת לתחושות האלו

  7. 7 Shimon Peled 20 באפריל 2013 בשעה 20:46

    הלכתי בשביל ביומיים הראשונים וטעמתי חלק מהטעמים עליהם אתה כותב בכישרון רב. כשהגעתי הביתה, הרגשתי ברצון לחזור לשם. פתחתי יומן ואת דף ההרשמה באתר ונרשמתי ליומיים נוספים. המעגל לזכר הנופלים ביודפת גרם לי להתרגשות ואף לדמע. לאחר כמה שבועות בטקס יום הזכרון בבית העלמין הצבאי בבאר שבע עלו במוחי המעגלים ובסיור בין הקברים השמות ואתרי נפילת הלוחמים נראו קרובים מאי פעם. כן, נתקלתי גם בקיברו של חיל שנפל באסון המסוקים ואז שוב נזכרתי ברעיה ויוסי…

  8. 8 Rinat Weinberg 21 באפריל 2013 בשעה 8:26

    הייתי איתכם יום אחד וכל כך מזדהה עם המילים שלך, תודה!

    בהצלחה בהמשך הדרך, בכל דרך שתבחר

  9. 9 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 26 באפריל 2013 בשעה 13:39

    הי… גם אני הייתי אתכם, בשבוע הראשון…
    הזדהתי!


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: