קריאה רכה

[זהירות: עוד פוסט תיאורטי שאף אחד לא יקרא]

במשפטים הבאים אנסה להגדיר מושג חדש שהמצאתי: 'קריאה רכה'. אני מאמין שהמושג קיים בתיאוריות של חקר השירה, אף כי אני אישית לא נתקלתי במושג או בדומים לו. אני חושב שהמושג הזה יאפשר לנו, כקוראים, מבט חדש גם על פרוזה ועל טקסטים באופן כללי. בעתיד אני מקווה להִפַּנות ולכתוב על המקורות התיאורטיים הכללים של המושג, אבל לעת עתה נסתפק בתיאוריה סמיולוגית, כלומר בתיאוריה של מערכות סימנים.

אני חושב שנקודת התחלה טובה תהיה הצורה שבה סימן מתפרק למסמן ומסומן. כלומר, ניתוק ההקשר המיידי שאנחנו מבצעים בין המסמן ובין המסומן. אם נחשוב שניה על קריאה בשפה זרה, הרי שתהליך הקריאה שאנחנו עושים בעזרת מילון הוא זיהוי מסמן כלשהו, ואז בדיקה מהו המסומן שלו. כלומר, בניגוד לקריאה רגילה, אנחנו מבצעים כאן קריאה מושהית, לא מיידית, שבה זיהוי של מסמן עדיין לא מצביע לנו על המסומן שלו. מן הצד השני, אנחנו יכולים לקחת מילה מוכרת ולמלמל אותה עשרות פעמים. די מהר המסומן יתנתק, ואנחנו נמצא את עצמינו אומרים רצף הברות חסר משמעות לכאורה. (זה מתקשר קצת לפילוסופיה הויטגנשטיינית, של השפה, ולקיומה של מילה רק כחלק מהקשר, אבל אין כאן המקום לעסוק בזה.] במילים אחרות, אנחנו יכולים להצביע על הנקודה שבה המילה אינה הכרחית; כפי שטוען דה סוסיר, הנקודה בה נראה שהמסמן הוא שרירותי. כלומר, שאין קשר הכרחי (לוגית, או היסטורי) בין המסמן ובין המסומן.

במערכות סימנים יש לנו שתי רמות של ייצוג, כשאחת מהן נחלקת לשניים. הראשונה היא הצורה שבה המסמן הפרטי (המילה) מצביע על הפירוש שלו, והשניה היא הצורה שבה הטקסט, רצף הסימנים, מצביע על המשמעות שלו. לדוגמה, המשפט 'אני חושב על תפוחים' מורכב מארבעה סימנים פרטיים, ומסימן אחד כללי שנוצר מהחיבור שלהם (מסמן על), כך שאני יכול לצייר לעצמי, במוח, את האדם החושב על התפוחים. הציור המוחי הזה הוא המסומן של הטקסט. מה שמכונה 'מימזיס': תהליך הייצוג של המציאות (אמנם אריסטו התייחס למושג כמייצג את השינוי, כיון שכך הוא תפס את המציאות, אבל לעניות דעתי זה מחזיק גם במציאות סטטית). צורת הקריאה 'סטנדרטי' מבצע, מיידית, את הזיהוי בין המסמן למסומן, 'מפרש' את המילים ומעניק למסמן העל את מה שמכונה 'פרשנות'. כלומר, מסביר את החיבור שבין המסמנים בצורה כלשהי שתהיה מובנת – שוב, לוגית. חשוב להדגיש שכיון שלוגיקה היא לשונית, הרי שבניגוד לסימן הפרטי, שהוא שרירותי, הרי שמסמן העל אינו 'שרירותי' באותו מובן.

השירה מסיבה את תשומת ליבו של הקורא אל המסמן: החריזה, השורות הקצרות, הניקוד המקצב, השנינויות שמבוססות על מבנה השפה וכן הליסנציה פואטיקה (חופש המשורר להמציא מילים) – כל אלה מפרקות את הסימן, ומפנות את תשומת הלב של הקורא אל הצורה שבה הטקסט כתוב. שימו לב: צורת הקריאה המיוחדת הזו מתאפשרת דווקא כיון שהסימן הפרטי נשאר שלם. מה שמשתנה הוא הטקסט, אוסף הסימנים. הקיצור, הקורא מפנה תשומת לב מיוחדת אל הטקסט (שמזוהה, עקב הפניית תשומת הלב אל המסמן, כשירה): הוא מתייחס אל הטקסט ככזה שאינו מחויב לוגית. בניגוד לטקסט רגיל, שבו אנחנו קוראים במילים אחרות, מסמן העל מתפרק. כשאני קורא משפט כמו "כָּל כֹּבֶד הָאֲדָמָה תַּחְתֶּיהָ אוֹחֶזֶת / אֲדָמָה נוֹצָה קַלָּה / כָּל רוּחַ תְּעִיפֶנָּה לְכָל רוּחַ" (אמיר גלבע) אני לא שואל את עצמי מה המשפט 'אדמה נוצה קלה' אומר, ואיך הוא קשור למשפטים שלפניו ולשאחריו. אני לא שואל את עצמי למה זה הגיוני, כי אני מקבל את זה שהמשפט לא הגיוני. וזה בסדר. במילים אחרות, אני מניח לטקסט. מפסיק לתבוע ממנו איזושהי משמעות, ופשוט קורא אותו. את הקריאה ה'פשוטה' הזו (שלמעשה אינה פשוטה בשום מובן) אני מבקש לכנות 'קריאה רכה'.

ההתרחשות של הקריאה הזו יכולה להיות מאופיינת בדרכים רבות. אני מבקש להתמקד בעיקר במרווח שהיא יוצרת, או במשמעות שנוצרת לטקסט מתוך הפירוק של מסמן העל. כאשר הפרשנות המיידית של הטקסט נעלמת, נוצר מה שכונה על ידי אומברטו אקו 'טקסט פתוח' [כלומר, מה שאני חושב שאומברטו אקו כינה בשם הזה]: טקסט שאינו כופה על עצמו משמעות מיידית (נניח, המשפט "זהירות, רצפה רטובה" שכתוב על השלט שמניחים מעל רצפה רטובה, הוא טקסט סגור, כיון שהוא כופה משמעות מיידית על הקורא) ולכן הוא פתוח לפרשנות אצל הקורא. כלומר, כיון שאין משמעות הגיונית (לכן, מיידית) למשפט 'אֲדָמָה נוֹצָה קַלָּה', הרי שהקורא מפרש את המשפט לעצמו. כלומר, נוצר מרווח בין המסמן למסומן, שנסגר מחדש, בכח (ולא מיידית), על ידי הקורא, ולכן המשמעות של המשפט היא אינטרפטציה אישית לחלוטין. כמובן, כיון שכל טקסט בנוי ממסמן ומסומן, ניתן לפרק אותם ובכך לפתוח אותו. ההבדל העיקרי הוא ששירה – וכך גם טקסטים נוספים – בנויה בעירפול מכוון. מלכתחילה היא אינה מובנת, בשביל לאפשר לקורא את האינטרפטציה הזו.

אגב, אם הפירוק של המסמנים התבצע בשירה על ידי פירוק של המסמן הבסיסי, הרי שישנם טקסטים נוספים שמבצעים את פירוקו של מסמן העל באמצעים שקטים יותר: ספר הזוהר, ספרי חסידות שונים. פתאום עולה בי שאולי לא לשוא הספרים האלה הולכים ועוברים תהליך שבו מנקדים אותם (ובכך מקרבים אותם לשירה). שם, המסמן הפרטי אינו עובר פירוק: המילה נשארת כפי שהיא, אינה נחרזת ואינה מנוקדת (לפחות לא כהגדרה). גם השורות אינן קצרות, ואין מצלול. אבל המשמעות הכוללת של הטקסט אינה קיימת מיידית. בניגוד לגמרא, נניח, הזוהר אינו מתיימר ללקו מחשבתי לוגי. הסימנים אינם מקובעים (לפעמים תכלת היא סימן לרקיע ולפעמים לים), ובכך מתבצע פירוק של השרירותיות, פירוק של מסמן העל על ידי העירפול. כך גם ספרי חסידות מסוימים (ליקוטי מוהר"ן, למשל). טקסטים נוספים שעולים לי כדוגמה הם נונסנס לסוגיו ('מסים היו הסמרלחים', נניח, מעין משחק במילים עצמם), טיעונים שאינם טיעונים (שמבצעים הליך לוגי אבל מעותים אותו בכוונה) וקואנים (חידות זן. יואל הופמן השתמש בהם ליצירת פרוזה: "אנחנו רואים יונה וחושבים על המילים צלם אנוש. הרוח היא חידה…" זה חסר משמעות לכאורה).

חשוב להדגיש את ההבדל בין טקסט פתוח (של אקו) ובין הקריאה הרכה: כפי שעמדתי לעיל, לכל טקסט יש תהליך פרשנות בסיסי. תהליך הפרשנות הזה יכול להיות מה שמכונה, נניח, 'קריאה ביקורתית' או מה שבארת' עשה לבלזק בs/z או מה שרש"י עושה לגמרא וכן הלאה. גם הוא הוא קריאה כי גם הוא בוחן את הטקסט ומעניק לו פרשנות, אבל הוא בהכרח מגיע לאחר הקריאה הראשונית עצמה, של פענוח הסימנים. כשאנחנו אומרים 'לקרוא טקסט פתוח' אנחנו מתכוונים למעשה לתהליך השני. לדוגמה, יצירות קאנוניות אומרות משהו במיידי ('כל המשפחות המאושרות…' זו דוגמה טובה דיה?), ברגע הקריאה, אבל קיימת להם פרשנויות נוספות שאנחנו יכולים להעניק להם. ההבדל הוא שטקסט פתוח הוא תהליך מסדר שני: הוא אינו מיידי. אני מבקש ליצור מושג העוסק בתהליך הקריאה של דברים שלכאורה חסרי משמעות בראשונה. שמסמן העל הוא חסרי מסומן שעולה באופן מיידי. במילים אחרות, החידתיות של הטקסט, השונות בינו ובין טקסט קוהרנטי יוצרת תהליך אחר בקריאה. מהרגע שאנחנו מזהים את הטקסט ככזה, אנחנו מייצרים כלפיו קריאה רכה, שלא מנסה להעניק פרשנות לטקסט, אלא מניחה לו ומנסה לברר את הצורה שבה הוא פועל עלי. מה אני שומע מהטקסט באופן אסוציאטיבי וכן הלאה. זה שייך לשלב הראשון, לעצם הקריאה, לא לפרשנות. תהליך הקריאה הזה אינו מוכרח, ולא כולם יודעים לקרוא ככה. לכן הרבה אנשים מרגישים מוזר מול שירה מודרנית, חידות זן, בדיחות נונסנס וכן על זו הדרך.

מה שנוצר, בהתאמה, הוא טקסט דיאלוגי. אתחיל מאיזכור החלוקה שביצע דרידה בין דיבור ובין כתיבה; הדיבור הוא רגעי, זמני, הוא לא מונצח, והצורה היחידה שבה הוא יכול להתקיים הלאה, מעבר לרגע האמירה שלו, היא באמצעות דיאלוג. הדיאלוג של הדיבור מופנה לעבר נמען מסוים, ספציפי, שאמור להגיב בדיבור או במעשה. בכך, הטקסט משתנה אט אט באמצעות הדיברור שלו. הכתיבה, לעומת זאת, היא מקובעת. הטקסט נשאר אחד. היא גם אינה מכוונת לאדם ספציפי שאמור להגיב עליה מיידית. כלומר, היא אינה דיאלוגית. בכך הכתיבה מצליחה להעלות מעל הזמן, להישאר לנצח. טקסט פתוח, שמתקיים כטקסט רק אצל הקורא, הוא כעין טקסט שנאמר. הוא נוצר בדיאלוג מתמיד עם הקוראים. קיומו של הספר הוא בזמניות שלו, בעובדה שאינו מקובע. שהוא זורם. לשם כך צריך שיהיה ברור שהטקסט אינו מקובע, אלא מאפשר על עצמו החלה של פרשנויות רבות.

את צורת הקריאה הזו אפשר להחיל גם על טקסטים קשיחים, לכאורה. נסו לקרוא טקסט תוך 'גריסה' של הטקסט: מלמול חוזר שלו. נסו לקרוא את התפילה תוך פסיחות (כמו שעשה סידור קורן). נסו לקחת טקסט בהיסטוריה ולהניח ללוגיות שלו. לנסות להקשיב לו ולשמוע מה הוא אומר בלי יומרה לרצף הגיוני. הטקסט 'יפתח' ויאפשר לכם למצוא את עצמכם בטקסט. אני חושב שזה נהדר.

וכפי שכתבה הלית ישורון:

מה שגדול בשירה הוא שאת מבינה את מה שאת לא מבינה. זה הקסם הגדול של שירה. זה נותן לזה להיות ולא צריך להתבהר. זה מתפענח בכל קריאה, שכבה ועוד שכבה. אתה צריך להיות פסיבי, במצב של פתיחות. לא להתנגד. לספוג, ואז השיר קורה לך. כמו שמסתכלים בציור או צילום. תרפי קצת את השרירים, וזה יחדור אלייך. זאת החוויה של הקריאה. לא צריך לרוץ להבין. שאם לא מתמלא תנאי ההבנה, אז את מסרבת לקבל את זה.

מודעות פרסומת

19 Responses to “קריאה רכה”


  1. 1 אורי 30 באפריל 2013 ב- 15:02

    מי שלא יקרא יפסיד כי זה אחד הטובים שלך, לדעתי.
    מאז שכתבת בפייס שלך לפני יומיים את כל זה בתמצית, רציתי לומר לך שאהבתי את זה, וגם כמה נקודות:
    א. לא אמרת במפורש, הילית ישורון קצת רומזת: קריאה רכה מצריכה (אפילו – מחייבת) אמון בטקסט. נכונות להקשיב לו מבלי לבחון אותו במבחן הלוגיקה בטווח הקצר. וזה, אני חושב, המרכיב הכי בסיסי שלה: אם לא הייתי ניגש לשיר כשיר, לא היה לזה סיכוי. (אמנם, מה שיפה בשיר זה שבגלל שבאופן בולט הוא חף מיומרה להיות לוגי, הוא ממש מזמין את האמון הזה. אבל כמו שאמרת, אפשר לקרוא כל טקסט ככה: לתת לאינטרפטציה האישית את הדומיננטיות (כהקשבה, כמובן, לא ככפיית פרשנות) וככה לתת משמעות דינמית לשיר ולהרחיב את הרלוונטיות שלו.
    ב. זה יוצא הפוך על הפוך: הכתיבה הקשיחה מתיימרת להיות נצחית, אבל הנצחיות הזאת היא קפואה ומשעממת. כביכול, כמעט ואין בה דבר מעבר למשמעות הלוגית המתבקשת והלא-נתונה-לויכוח. [ואז, זה או שאתה מסכים, או שלא]. דוקא הדיבור הזמני הוא גמיש ומתאים לכל הקשר – כי כל אחד יכול להבין אותו מהמקום שלו.
    ג. יש דברים שאפשר לומר רק ככה. וזה מגניב, כי את הדברים הכי דקים והכי אישיים אתה אומר במעורפל, ודוקא ככה זה מצליח לעבור, לפחות במידה מסויימת. אנחנו רגילים לחשוב הפוך.
    ד. אפשר לחיות ככה: להאמין לחיים, להפסיק לנתח אותם באגרסיביות לוגית, ואז לשמוע את המשמעויות מתנגנות להם מהסימנים. [ופתאום, אפשר להאמין לסימנים.]

    יצא טיפה מסובך, מקווה שהובנתי. תמשיך עם התיאורטי..

    [זה מה שאני מנסה לקרוא לו תמימות (והרב שג"ר, לדעתי, קורא לו פוסט-מודרניזם רך).]

    • 2 אורי 30 באפריל 2013 ב- 16:09

      ועוד משהו:
      ככה זה כשלומדים שפה (בכל המובנים של ללמוד שפה). הרי אנחנו משתמשים במילים שלא קראנו את ההגדרה המדוייקת שלהם במילון, וגם אם כן, אי אפשר להבין מההגדרה במילון באמת את מלוא המשמעות של המילה ואת ההקשר המדוייק שבו ניתן לומר אותה. זה רק ככה, כמו שתינוק לומד: להתחיל מאפס, לתת אמון שיש משמעות אחת וקוהרנטית למסמנים האלה, ולקלוט הכל מההקשרים הספציפיים.

      • 3 יהודה 1 במאי 2013 ב- 10:48

        אוהו.
        אין משמעות אחת וקוהרנטית למסמנים, זה תלוי בהקשרים. לכן הדרך היחידה לקלוט באמת שפה הוא להשתמש בה. לקרוא, ללמוד, לא ללמוד רשימת מילים ופירושיהם.

    • 4 יהודה 1 במאי 2013 ב- 10:45

      היי אורי.

      א. אני מבכר שלא לקרוא לזה אמון, בעיני זה יותר להניח לו. לא לחשוב שהוא מתיימר לאמת כלשהי. אמון (כלשהו, וגם בטקסט* מתקשר אצלי לדברים אחרים: להניח, למשל, שיצא מהסיפור משהו בסוף. מה שכאן, כמובן, הורס את הכל. אני לא מצפה מהטקסט למשהו מסוים. אני לא מצפה ממנו אפילו שירגש אותי.

      ב. הכתיבה לא 'מתיימרת' להיות נצחית, היא כזו. וקפואה ומשעממת זה עניין של פרשנות, יש לא מעט אנשים שימצאו את הנצח הזה מלהיב למדי (עולה לי ציטוט בראש: "שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להגמר…"). למעשה, מרבית הטקסטים שיהודים עסוקים בהם כ"כ הרבה הם 'נצחיים' ו'משעממים'. ואני חושב שלהגיד 'משמעות לוגית שאינה נתונה לויכוח' זה לא משפט נכון. כלומר, אולי הוא נכון ל'נא לא לדרוך על הדשא', אבל לא לדברים מורכבים יותר, בוודאי לא כאלה שנתפסים כטקסטים.

      ג. נכון ולא נכון. כי צריך מילים, ולפעמים העירפול מזיק יותר משהוא מסייע. ולפעמים, דווקא העובדה שאנחנו חושבים את עצמינו מורכבים מכדי הבעה מילולית גורמת לנו להסתבכות מיותרת. בני אדם – לפחות אני – הם יותר פשוטים ממה שנדמה להם.

      ד. אפשר לחיות ככה. בוודאי. רמזתי לזה למעלה, כשכתבתי על השורשים התיאורטיים של התנועה הנפשית הזאת – שלא אתייחס אליהם בפוסט. 🙂 רק חשוב לזכור שבאותה מידה יש שירים שלא עושים לי כלום, ואינטרפטציה יכולה להיות תנועה של דחיה. זה כמו שאני קורא משהו ומתמרד נגדו למרות שאין לי מושג למה זה ככה. הנינוחות הזאת אינה דווקא אמון בכל (אולי קצת להפך, חוסר אמון בכל מלבד בעצמי).
      אבל זה עושה טוב.

      ה. לא יודע על הפוסט-מודרניזם-הרך. אולי. לא בטוח.

      כיף שאתה כאן.

      • 5 אורי 1 במאי 2013 ב- 13:46

        א. טוב, אני חושב שזאת אי-הסכמה קבועה שלנו לגבי הגדרת המושג אמונה, או אמון. בעיני אמון זה בדיוק לא לצפות למשהו מסויים, אלא פסיביות מוחלטת מצידי: כדבריך, לתת לטקסט להיות מה שהוא רוצה. כל אמון אחר הוא לא באמת אמון, הוא כפייה של מה שאני רוצה על המציאות.
        (אגב, סתם כי זה קשור ובדיוק אתמול הזדמן לי לקרוא את זה: http://www.kipa.co.il/community/show/4482925 )

        ב. טוב, אז אצל חן ישראל זה מגניב כי זה שיר, אתה מבין? וגם בכל הטקסטים היהודיים. הנצחיות שלהם נעוצה בדיוק ברלוונטיות ובדינמיות שלהם. ובגלל זה כתבתי 'כביכול'. כי אי אפשר לכתוב לגמרי קשיח, אף פעם. תמיד זויות הראיה יהיו שונות, תמיד יהיו משמעויות אינסוף בטקסט שכתבת מעצם ההקשר השונה שבו כל אחד נחשף אליו. אפילו ב'לא לדרוך על הדשא'.

        ג. צודק לגמרי. והפשטות הזאת יפה ועמוקה ואמיתית, כמו שיר. יש כאלה אנשים, אתה יודע. המילים שלהם פשוטות וזה כל העניין.

  2. 6 יצחק יהלום 30 באפריל 2013 ב- 18:22

    כן, קראתי, ושמחתי לקרוא. תודה.

  3. 8 ביני לבין עצמי. 30 באפריל 2013 ב- 19:35

    [עוד תגובה תיאורטית שאף אחד לא יקרא ‏{אולי גם לי זה יעבוד,ככה.}]

    מהלך קוהרנטי ויפה.
    פה ושם, בקצוות:
    אני לא חושבת שקריאה בשירה דורשת מהאדם להפסיק לתבוע מהטקסט איזושהי משמעות, אני חושבת שעצם ההפנמה הסובייקטיבית של קטע מסוים מחייבת יציקה של משמעות כלשהי לתוכו. אלא שזו משמעות מסוג אחר, משמעות שאינה לוגית, כזו שקשה להקיף בעיגול. כשאנחנו אומרים על משהו שהוא "חסר משמעות" בשפה היומיומית- אנחנו מתכוונים למשהו זניח ושולי. לא ריק לחלוטין מכל תוכן. אולי כי אין דבר שאין בו משמעות.
    השירה בעיני לא "תופסת" את האדם כי הוא לא מחפש בה משמעות, אלא דווקא בגלל המשמעות שחוצה את גבולות ההיגיון הטקסטואלי. משמעות מהסוג הזה, היא אולי המשמעות הכי חזקה שקיימת. אם תרצה,קרא לה משמעות שאינה תלויה בדבר- גם אם הרציונל שעומד מאחוריה בטל, היא שרירה וקיימת. זה יכול להיות ממש מעניין בהיקש להקשר דתי, ואפשר לקחת את זה גם למחוזות קירקגור-יים, אבל לא פה המקום להאריך.
    (אני מניחה שהתכוונת למשהו דומה, ואני סתם נתפסת בקטנוניות למילים מסוימות.)

    אני מרגישה צורך גם להביע הסתייגות מסוימת מהפסקה האחרונה. אם אני אמלמל ספר היסטוריה, אני לא אמצא את עצמי בטקסט והוא לא 'יפתח' עבורי, בדיוק כמו שאם אני אצור מילה בסדר אקראי מאותיות ה"אלף בית" היא תהיה צורה ולא משהו שאני יכולה להפנים. בעיני, אי אפשר להוציא סבטקסט יש מאין. לפעמים טקסט הוא רק טקסט, לפעמים המסמן כל כך מובהק, שכל ניסיון "לכפות" עליו מסומן שונה מהמובהק יהיה מלאכותי. זה בדיוק מה שהופך שירה, או את הפרוזה המעורפלת- ליחודיים, וכפי שהגדרת יפה, את הכתיבה לדיאלוג עם הקורא.
    זאת אומרת, בעצם, שאולי יש משהו שמרוקן את הטקסט מתוכן – דווקא ההדגשה הצורנית שלו. דיאלוג לא יתרחש אם "נפשיט" את הטקסט לחלוטין מכל ההיגיון שבו, בדיוק כמו שהוא לא יתרחש אם נקרא עובדות יבשות וחד-משמעיות. כדי שתוכל לקרוא את האותיות שאני רושמת, הרקע צריך להיות יותר בהיר מהטקסט,או להפך. צריך להיות רווח בין המילים, ובין השורות,ופסיקים, ונקודות. כל ה"בין לבין" הזה הוא אומנות בפני עצמה- ולכן אני לא רואה ערך בקריאה א-לוגית של ספרי היסטוריה. או, ויסלחו לי חובבי הבלשנות באשר הם, בכל השיח המילולי-ניתוחי-דהסוסירי הזה (את ויטגנשטיין אני דווקא מחבבת, למרות הכל.)

    • 9 יהודה 1 במאי 2013 ב- 10:55

      היי, תודה על הקריאה ותודה על התגובה הארוכה והנהדרת.
      קודם כל, הרשי לי להפנות אותך לפוסט שלי על משמעות. סתם, פרסומת עצמית לא סמויה.

      שנית, משמעות שחוצה את גבולות ההיגיון הטקסטואלי אינה קיימת במקור הטקסטואלי. כוונתי, אי אפשר 'לשלוף' אותה משם. היא נוכחת, כמובן, אבל אצל כל קורא באופן אישי – ויש לומר – גם אוטונומי. לא משיק לגבולות אחרים של הבנה ומשמעות.

      שלישית, אני חושב שכן. טקסטים נפתחים. מלמול זו טכניקה אחת שלא תמיד עובדת, אבל נסי לנקד טקסט, לשחק איתו, לפסח אותו. הסיבה בשלה מילה אקראית לא תעבוד היא שהיא אינה טקסט, אין לה יחידות משמעות בסיסיות. אין לקורא עם מה לעבוד. זה סיפור אחר. אולי יש לומר: אצלי טקסטים נפתחים. זה אפשרי. גם המסמן הכי מובהק יכול להפתח באמצעים המתאימים. כמובן, הבסיס צריך להיות יחידות של משמעות, כי אחרת אין לי נקודת יחס. אבל ברגע שיש – השמיים הם הגבול.

  4. 10 A 1 במאי 2013 ב- 0:13

    במיוחד אהבתי את הציטוט בסוף, כ"כ נכון
    לקח לי זמן להפנים את זה, כי בעבר הייתי מנסה לנתח ולהבין כל דבר, אבל זה משנה לגמרי את החוויה
    המח שלנו כ"כ מחווט לנסות לפרש, לתרגם ולהבין דברים שקשה להגיע למצב בו דברים הם לגמרי חסרי משמעות כי ישר יש פרשנות כלשהי גם אם היא סובייקטיבית לחלוטין [ואם הבנתי נכון אז לזה בערך התכוונת, כלומר לאיך הטקסט מרגיש אצלי]

    • 11 יהודה 1 במאי 2013 ב- 10:58

      🙂
      מישהו שלח לי את הציטוט הזה כשחיפשתי את המושג. אכן, זה זה. בדיוק.

      מישהו צריך לכתוב פעם הרבה על איך הולכים עם התנועה הנפשית הזאת בעולם. בלי קשר לטקסטים.

  5. 12 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 1 במאי 2013 ב- 1:35

    כתיבה מקסימה ומרתקת אך יש לי הסתייגות וחשיבה קצת שונהבכל הנוגע ל"קריאה מהי?!"

  6. 13 יאיר 1 במאי 2013 ב- 19:03

    כמו תמיד, מעניין מאוד.
    רק הערה קטנה, תמיד הבנתי את פרשנותו של הבעש"ט ל"צוהר תעשה לתיבה" כמכוונת לפרקטיקה דומה לזו שאתה מתאר בפיסקה האחרונה.

  7. 15 אריאל 8 במאי 2013 ב- 14:33

    יפה מאוד. ממש נהניתי לקרוא.
    החלק הראשון של מה שכתבת, דומה במידה מסויימת לדברים שכתב סארטר ב"הספרות מהי?" על ההבדל בין אומנות מימטית (פרוזה) לאומנות שלא מייצגת משהו אחר. ('הספרות מה היא?', פרק א': כתיבה מה היא?)
    בהמשך הספר יש קצת דמיון על הפער בין הטקסט והקורא, ומה שקורה בו (מזכיר קצת את ו' איזר: אי-מוגדרות ותגובתו של הקורא בסיפורת).

  8. 16 ארגמון 9 במאי 2013 ב- 15:55

    קראתי.
    קשה לי להאמין שיש טעם בשרטוט גבולות ההסכמה ואי ההסכמה.

  9. 17 אפרת מיארה 13 באוקטובר 2013 ב- 4:17

    מקווה שיעניין אותך, רלוונטי לנאמר, במידה מסויימת.
    מתוך "כך שמעתי | רשימות זן" של פרופסור יעקב רז, עמוד 182 (הרשימה שממנה מצוטט הקטע נקראת "מה הכתובת של קפיצת הצפרדע?" ומתחילה עמוד קודם):

    "לא אירועים נפרדים – בריכה עתיקה, צפרדע קופצת, קול המים
    וגם לא אירועים עוקבים – צפרדע קופצת שמחוללת את קול המים, אלא
    צ
    פ
    ר
    ד
    ע
    ק
    ו
    פ
    צ
    ת
    ק
    ו
    ל
    מ
    י
    ם
    אירוע אחד, שרק הלשון חילקה אותו למחוזות
    שהם קודם ואחר כך, סיבה ותוצאה –
    בריכה, צפרדע, קפיצה וקול של מים

    ברגע ההוא לא היו חציצות בין דבר לדבר
    כך ברגע הכתיבה של השיר
    כך ברגע הקריאה שלו

    אין בו גבולות
    אין לו גבולות"


  1. 1 הֶקְשֶׁרִים (הרהור יחסית קצר) | הכריכה האחורית טראקבאק על 7 בדצמבר 2013 ב- 23:13
  2. 2 הערה צנועה על 'מהי שירה' | הכריכה האחורית טראקבאק על 28 באפריל 2015 ב- 20:15

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: