נשיקה של אחרי הנפילה

יש את הרגע הזה שבו נופל לך ספר על הרצפה ואתה מרים אותו ומנשק, באינסטינקט. לפעמים מתחלף חומש בקופיקו ואתה מוצא את עצמך נבוך, אבל בדרך כלל – והרי זה אינסטינקט – הספר הוא ספר קודש והנשיקה היא נשיקה מכוונת, לא נבוכה, לא מהוססת. וכמו כל נשיקה, גם הנשיקה הזאת אומרת כל מיני דברים מסביב: היא אומרת איזה ספר בשבילך הוא ספר קודש ואיזה ספר חול, והיא אומרת שבעיניך טקסט הוא דבר מקודש, ולפעמים היא אומרת שאני רוצה להתנצל בפני הספר שנפל ולהגיד לו שלא התכוונתי, באמת, וסליחה-זה-לא-היה-בכוונה וזה לא יקרה שוב.

צריך להבחין: זה לא כמו נשיקה של אחרי הלימוד: נשיקה על כריכת הספר כשמסיימים ללמוד זה כמו שבעל מנשק את אשתו על הלחי לפני שהוא יוצא מהדירה. אבל כשספר נופל הנשיקה על הכריכה שלו היא אחרת, היא כמו אמא שמנשקת את הבן הקטן שלה שנפל מהנדנדה ואומרת לו שיותר אין שם פצע. שהכל בסדר. נשיקה של אחרי נפילה, לעומת זאת, קודם כל אומרת שבכלל הייתה נפילה ושיש פצע ושמשהו כואב, וזה אומר שהילד כל כך מאמין בנשיקה של אמא שלו עד שהפצע כבר מפסיק לכאוב. והאמא, הלא, יודעת שאין ממשות בנשיקה הזאת, יודעת שהיא לא באמת סוגרת את הפצע ומרפאת, ובכל זאת הכאב עובר. וזה פלא עצום, איך שכאב עובר.

זה גם אומר שיש כאן איזה יחס אמהי, או יחס אבהי, מההורה אל הילד. ואם הילד במקרה הזה הוא התורה, וההורה הוא אני, אז מה זה אומר על התורה, ומה זה אומר עלי שאני מרגיש איזה יחס של אבהות על התורה שלי, ואומר 'התורה שלי', ובעצם לוקח עליה אחריות, והרי התורה הייתה עוד קודם שנברא העולם. ומה זה בכלל 'תורה' שאני מדבר עליה ככה.

אולי להתחיל מהרגש. אמרתי יחס אבהי. כמו הרבה ילדים בשיעור א', היה לי את הפחד העצום מ'ביטול תורה', שהוא מן דֶּמון עצום שמשתלט לך במקומות הכי שלך בנפש ואומר לך שלא לקרוא ספרים, ושלא לנגן ולא מוזיקה ולא סרטים ולא לדבר עם חברים ורק ללמוד תורה, כי לבטל תורה אסור. וזה, הייתי אומר, מן יחס בין חוֹטף לחטוּף. כי בא בנאדם ופתאום נחטף ללמוד תורה ולאט לאט נופלות לו המגננות עד שהוא מוצא את עצמו נשאר בבית רק מהפחד. כך התורה מוצאת את עצמה בתפקיד הסוהר שמחזיק את בן הישיבה בשלשלאות, ואחר כך האסיר מצהיר אהבה – אבל אין זו אלא תסמונת שטוקהולם: אלמלא היו סוהר ואסיר, גם אהבה לא הייתה כאן. אחר כך קורה שאדם משתחרר מן הישיבה, עוד נשארות בו שלשלאות כאלה ואחרות של 'יהודי צריך שיקבע עיתים לתורה', ואחר כך נופלות גם הן, ומה נשאר מכל השלשלאות אם לא הפחד.

אולי כשעומדים כל הרבנים ושואלים את עצמם למה אנשים לא לומדים אחרי הישיבה ואיך מתה האהבה, מן הראוי שיתהו אם באמת הייתה שם אהבה מלכתחילה.

שנים עברו בינתיים. המקומות שאני לומד בהם השתנו. אני מוצא את עצמי במקום אחר לגמרי: מקום בו אני מרגיש שאני בוחר בדת שלי, לא מחוייב להיות בה. והמקום זה הוא קצת סוג של עשיית טובה לדת, שאני נאחז בה בכח. באותה המידה אני עושה טובה לתורה שלי כשאני לומד אותה: אף אחד לא מכריח אותי. בכל רגע אני יכול לקום ולעזוב. לעזוב את הדת, לעזוב את התורה. ובכל זאת אני דתי, ובכל זאת אני לומד תורה. למה? ככה. זה נושא ארוך ואין כאן המקום לדון בו, אולי רק להזכיר את מה שאמר יוסי פרומן בשם אביו, הרב פרומן, שהתורה ניתנה בסיפורים ולא בכללים כי מה שיפה בסיפורים הוא שאנחנו לא חייבים להאמין להם. אנחנו בוחרים לעשות את הקפיצה הזאת ולקבל את הסיפור ולהאמין לו. ובתוך הבחירה הזאת מקופלת גם אי המוכרחות של הסיפור. והשאלה האם הסיפור אמיתי או לא היא לא מאוד רלוונטית: גם אם זה לא אמיתי בתור הסטוריה, זה מאוד אמיתי בתור סיפור.

והנה, סיפור מתן תורה. ותורה מן השמיים. והאם היה באמת או לא היה באמת, מחייב או לא מחייב. נהוג לספר על ביאליק שהיה יושב בצהרי שבת על המרפסת בתל אביב כשהוא מחזיק סיגריה בוערת ביד אחת וגמרא ביד השניה, וחשבתי לעצמי פעם שלימוד התורה הזה הוא קצת כמו לשמור שבת. זאת אומרת, תמיד חשבתי שאנשים שמעולם לא חיללו שבת, הם לא באמת שומרים שבת. כמובן, הם שומרים על ההלכות, השבת לא נעשית להם חולין, אבל הם לא שומרים על השבת, כי השבת לא יכולה לברוח לשום מקום: אין להם את האופציה לעשות משהו אחר. ואולי גם התורה היא ככה, כלומר שאנשים לומדים תורה באמת רק כאשר הם יכולים שלא ללמוד.

לימוד תורה עם סיגריה זה משהו אחר לגמרי. ביאליק.  קרדיט: ויקיפדיה העברית

לימוד תורה עם סיגריה זה משהו אחר לגמרי. ביאליק.
קרדיט: ויקיפדיה העברית

יכולים, לאמור: יכולים ממש. לא שהם מכירים בחיוב ומתחמקים ממנו. מקום אחר: שהם לא מוצאים את החיוב. שבכלל אין 'כאן כפה עליהם הר כגיגית' ואין כאן 'אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו' ואין כאן פי גיהנום פתוח תחתיהם. ועוצמים עיניים ונותנים יד והולכים.

לא נתתי כאן צידוק טוב למה לשוב וללמוד, או למה לבחור בכל זאת בתורה למרות שאפשר שלא. אני רק מבקש לומר שאפשר להוריד את הצורך, שאפשר לרכך את הקריאה, שאדם יכול למצוא את עצמו הולך בעולם ולא דורש מהעולם להיות בשבילו כל מיני דברים, וגם העולם לא דורש מהאדם בשבילו להיות כל מיני דברים. והוא בוחר בכאן ובכאן ומאפשר מגע אחר, רך יותר. במילים אחרות, שאפשר לחזור אחרי הנפילה.

אבל כמו בנשיקה על הפצע, צריך לומר שאולי הכאב עובר אבל הפצע עדיין נשאר. וגם הכאב לא הולך עד הסוף. והליכה על הקצה מכריחה שתיפול איפשהו, ושתיפול שוב ושוב. עדיין יש ספרים שאני נרתע מהם ולא מצליח לפתוח, ועדיין יש כאב ישן שעולה כשאני שומע ביטויים מסוימים. ויחד-עם-זאת – אני, כמו אמא שמנשקת את הילד שלה, יודע שאין בנשיקה הזאת ממש ובכל זאת יכול לפתוח גמרא וללמוד שוב ובאמת למצוא בזה סם חיים. אז, כמו בזוגיות, הנשיקה הופכת להיות נשיקה של תמיכה, נשיקה של נשיאה משותפת בעול, וזה דבר אחר לגמרי: פתאום אפשר לאהוב את התורה באמת. לא כי 'צריך לאהוב את התורה', אלא כי התאהבתי בה. אולי אפילו לומר – פתאום יש תשוקה.

ההחלטה העצמית הזאת מייצרת איזו תורה אחרת. כי כמו שההחלטה 'איזה ספר מנשקים' בעצם מגדירה מחדש מהי תורה בשבילי, מה קודש ומה חול, גם ההחלטה שתהיה תורה, בכלל, בעולם, הופכת אותה להיות משהו מאוד אישי, משהו שאני מייצר ואני נושא אותו אחר כך על גֵּוִי. אפשר לומר שזו תורה שבעל פה האמיתית, אחרי שהצלחנו לקבע את התורה שבעל פה ולכתוב אותה בתור משניות וגמרא וספרי הלכה ומוסר ומחשבה ועוד ספרים, והצלחנו לקבע כל רגעיות באיזשהו זמן נצחי, בטקסט לא מחיק, עדיין יש תורה שנישאת על הכתף בשיחות בין בני אדם, בצורה שבה אדם מוצא את עצמו בונה את חייו ביחס לתורה, מתכתב עם הטקסט ויוצא ממנו ובונה קומה נוספת ואישית על בסיסו. נהוג לדמות את התורה לאור, לומר ש'מאור שבה מחזירה למוטב', ואני חשבתי שאולי התורה – לומר, הספרים – הם כמו אורות מסלול בשדה התעופה; שיהיה מאיפה להמריא.

ויותר מזה, שיהיה היכן לנחות.

 חג שמח!

[עוד דברים שכתבתי שנה שעברה על לימוד תורה. חלקם, אפילו, עדיין לא נס ליחם]

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “נשיקה של אחרי הנפילה

  1. יואל הגיב:

    אין לי שום דבר לומר או להוסיף, אבל יש פוסטים שאסור שישארו מיותמים.
    מה הסימן הכתוב ל"אני יודע. גם אני, לפעמים"?

  2. ביני לבין עצמי. הגיב:

    כל הפוסט הייתי עסוקה בעיבוד, נכנעתי כשהגעתי לפסקה האחרונה. מקסים, כל הרעיון על משמעות התורה שבעל פה.

    מה שכן, מוזר בעיני איך תמיד השורה התחתונה שלך בעניינים האלה די חופפת לשלי, כשנקודת המוצא שונה מאוד.
    בחוויה שלי, נשיקה לספר קודש היא בכלל לא נשיקה של אהבה, בטח לא כזו אימהית. בעיני היא נשיקה של יראה, כמו לנשק את גב היד של אדם חשוב, כשאתה כורע ברך לפניו. באמת מעניין, למה אני רואה את זה ככה. דווקא אני, שדוגלת בהטחת הקודש בחול, נבהלת מחיכוך סמלי כזה בין שמיים לארץ.
    גם עם הקטע של 'ביטול תורה' אני יכולה להזדהות קצת פחות, בתור נקבה תיעלו את רגשות האשם שלי בעיקר לאורך השרוולים והחצאית. הלימוד לשמה שלי, לכשהגיע, אחרי פריחה מאוחרת ובריחה מכוונת, היה מלא הנאה טהורה. בלי הרים וגיגיות. יחד עם זה- פה אולי אין סתירה של ממש, מה המרחק בין פחד מביטול תורה לפחד מאובדן האחיזה בדת? בשני המקרים האהבה היא מהזן הבדיעבדי.
    ואכן, גם בעיני, היכולת לבחור היא נקודת המפתח.

    למרות זאת, יוצא לי לתהות, לעיתים קרובות, עד כמה אפשר "לבחור להאמין". לפעמים נדמה לי שזה פרדוקס אחד גדול. שופנהאואר שאל "האם אפשר לרצות את מה שאנחנו רוצים?" ואני, על אותו משקל, שואלת את עצמי אם האפשרות הקיימת, אינה לכל היותר לבחור בבחירה להאמין? האם אנחנו לא קצת מרמים את עצמנו כשאנחנו מתרצים לנו בחירות להאמין בהן, כדי לגרש ספקות מכרסמים בדבר אמיתות מושא האמונה? (התשובה שאני עונה לעצמי היא ארוכה ומורכבת. אני לא אפרוש אותה פה, גם ככה מושבתת אצלי הפונקציה של תגובה קצרה וקולעת, אם עוד לא שמת לב. אני רק אגיד שהיא קשורה לשאלה "האם אפשר לבחור לאהוב?" והתשובה בעיני היא כן, במידה וקיימת תשתית רגשית מתאימה. לדעתי, גם הבחירה להאמין, מבוססת על ניתוב של אמונה בסיסית הטבועה בכל אדם. ועוד דברים מסביב. אז אמנם קצרה היריעה, אבל אשמח מאוד לקבל בכל זאת את הזווית שלך בנידון.)

    שיהיה מאיפה להמריא, ושיהיה לאן לנחות. פשוט ונהדר.
    תודה.

    • יהודה הגיב:

      א. "בשני המקרים האהבה היא מהזן הבדיעבדי" – יפה אמרת.

      ב. הפסקה השניה שלך היא פוסט שעוד הולך ומתבשל אצלי, ואולי הוא פרטי מכדי לפרסם אותו לעין כל. רק אעיר שכאשר אדם בוחר במישהי לאהוב אותה (נניח) הוא מקבל גם זכויות, לא רק חובות. והוא יכול להגיד 'לא בא לי על שטיפת כלים'. וגם האישה צריכה ללכת לקראתו קצת. וזו הערה מאוד צדדית, כי עיקר מה שיש לי להגיד מבוסס דווקא על האמירה שלך 'אמונה בסיסית הטבועה בכל אדם', שבעיני יש משהו לפני זה: הפחד שהעתיד לא יאיר לנו פנים.

      ואין כאן המקום. זה באמת ראוי למאמר. אולי בצ'אט, מתישהו.
      [רגעים מצערים #38: שאין איזה מישהו שעומד עלי עם שוט ומכריח אותי לכתוב.]

      • ... הגיב:

        א. תהיתי לעצמי, אם להוסיף שזה קצת לא הוגן להיתפס למשהו שכתבת בפירוש שזה לא המקום להרחיב לגביו. אז הנה, הוספתי.
        ראה בזה כרטיס פתוח, בלי תאריך יעד.
        (אם כי עכשיו מעניין אותי לדעת איך אתה משחק עם "פחד מהלא נודע". כשזה מגיע לניתוחי חוויה דתית, זה אולי הביטוי השמיש ביותר. אי לכך, מעולם לא לקחתי אותו ברצינות יתרה. ואולי חבל. סתם מעניין. זהו.)

        [א' ו- 3/4: אני לתומי חשבתי שאולי הצורך לכתוב הוא הוא הכרח מצער שצריך להשתחרר ממנו קצת, שלפעמים כל העיסוק הזה במילים הוא לא כזה בריא, ועדיף לקחת שוט באיזה פאב.]

        ב. ביחס ל'תגובה-לתגובה-למגיב' ולמען הסדר הסביר:
        התשובה לתהייה (הבכלל לא מדי, אגב) היא שהמרחב שלי מתכתב עם הדת בגבולות תחומים, כי ברגע שהם יפרצו, הוא לא יהיה מרחב אישי אלא מישור אינסופי שאין בו שייכות.במילים אחרות- מאוד, אבל ממש לא לגמרי.
        זה לא הרבה, אבל המקסימום שאני יכולה להגיד בלי להאריך.

  3. אני הגיב:

    האמונה בטהרתה על ידי אפשרות כפירה. הרא"יה, שם.
    יפה מאוד. אם כי אני חושב שמה שיוצר בעיקר את הרכות ואת החופשיות הוא האפשרות לבחור, ולא הבחירה בפועל. זאת אומרת, לא צריך לחלל שבת בשביל לשמור אותה, אבל צריך לדעת שהיא יכולה להיות מחוללת ושאני יכול לעשות את זה.
    ולמגיבה מעליי, סליחה שאני מתפרץ בלי הזמנה:
    בחירה לא נועדה לספק נוחות והזדהות על רקע של קשיים ושאלות. בעיני, היא משקפת את העובדה שהדברים הם לא מפלץ-אבסולוטי שאתה חייב להתאים את עצמך אליו, אלא, כמה שהוא מוחלט וודאי והיה עוד לפני ויהיה גם אחרי, הוא מופיע כאן בשיתוף איתי. כי הוא באמת אחד איתי. היכולת לבחור בו היא חלק מההתאמה שהוא מתאים את עצמו אליי, אם כן, ולא להפך. למרות שגם ההפך נכון. אבל העיקר הוא שזה לא פוחת מאמתותם ועוצמתם של דברים, אלא הם נותנים לי מקום.

    • המגיבה שמעליך הגיב:

      נו, לא צריך הזמנה כדי להתפרץ לדלתות פתוחות (בואו בהמוניכם.)
      הרעיון שלך (טוב, ושל הרב קוק, אם הייתי מבינה עד הסוף את מה שהוא אומר על אורות וניצוצות קדושה) מוצא חן בעיני, אז אני קצת מתקשה להחליט מאיפה לסדוק אותו ולהכניס את המחשבה שלי. אולי, מסביב:
      אני הראשונה שתסכים שהבחירה (אנחנו בכוונה מתעלמים פה מהאלמנט הדתי?) היא סוג של יחסי גומלין עם המושא שבו בחרת. מהסוג שנותן לך מקום ומאפשר התרחשות. עד פה טוב ויפה. לגבי המוחלטות הוודאית- לא יודעת. אם הוא בשיתוף איתי אז הוא לא ממש יכול להיות מוחלט, אני מוחלטת רק ביחס לעצמי.
      אני אמנם מאמינה גדולה במוחלטות של בחירה יחסית, אבל בהחלט מבינה שזה דבר והיפוכו (או, האם אמת סובייקטיבית שמגיעה מהפנים לחוץ יכולה להיות זהה לאמת אובייקטיבית שמגיעה מהחוץ פנימה? ואם לא, מה התהליך הדיאלקטי של ההתנגשות יוצר?)
      וגם דברים שהפוסטמודרניזם אומר.

      נ.ב
      במקור, התייחסתי בעיקר לפסקה השישית. אין לי שום בעיה עם הבחירה הדתית-אישית שלי, להפך, אני אוהבת אותה מאוד מאוד. המסגרת שלה נותנת לי מרחב פרטי ביחס לדת, נוח ו-וודאי לי שם (יחסית, כאמור). יש לי בעיה במקום שבו זה מתחבר לאמת הקולקטיבית-נרטיבית שבה אני לכאורה אמורה להאמין, ויותר משאני מאמינה במוחלטות שלה, אני רוצה להאמין בה, כי אני אוהבת את הבחירה הדתית-אישית שלי. כשל מעגלי שכזה.

      • יהודה הגיב:

        יפה אמרת. וגם כאן אין לי המקום להאריך, וחבל.
        וגם דברים שסוקרטס אומר על הבחירה המוחלטת.
        וגם שמוחלטות וודאית צריכה להיות קודם וודאית בשביל להיות מוחלטות. וברגע שהיא לא, קשה לי לראות איך הבחירה שלה מקבלת הנחות יסוד מוחלטות (ששייכות למימד של חיוב, וזו תנועה אחרת). בכלל, באופן כללי, כל הסיפור עם מטא-נרטיבים שמתפרקים, ואיך בוחרים בהם בכל זאת.

        לייק עצום ורב על הנ.ב., תוך תהיה קולנית – אולי מדי – המרחב הפרטי שלך, נכון יהיה לומר עליו שהוא מתכתב עם הדת, ולא כופה עצמו תחת הדת?

    • יהודה הגיב:

      תודה.

      מה מעיד עליך שאתה אכן יכול לבחור, כל עוד לא בחרת בפועל?
      [לא חולק, רק תוהה בקול]

      בשולי הדברים למגיבה שמעליך – במילה 'הדברים' אתה מדבר על האמונה באל?
      משהו מאוד מציק לי בדברים שלך, אני לא סגור על מה בדיוק עד הסוף.

      • אני הגיב:

        ליהודה:
        אכן תהייתך במקום. אין לי דרך להוכיח אותה, אבל אני חושב שבלהוכיח אותה לעצמי יש משהו ילדותי, שחייב להתמרד כדי להראות שהוא יכול.
        מבחינתי אני יכול גם לתהות על כך שמי אומר שיש גם אלמנט של ברית והתמסרות בבחירה שלי. הרי אני יכול לקום מחר בבוקר ולהגיד שלום. באמת אין הוכחות בשני המקרים. הכל זה תוצאה של התודעה בה אני בוחר לחיות, שאף פעם לא יכולה להוכיח את עצמה.
        ב'הדברים' התייחסתי בעיקר לאמונה באל, אבל זה נכון כלפי כל דבר מוחלט באזורים האלה. ואשמח אם תסביר מה הציק לך.

        ולשניכם ביחד:
        אין לי דרך טובה לנסח או להסביר את מה שאני רוצה לומר. אולי המשפט שאת כתבת נותן לי פתח להסביר עם מה אני לא מסכים: "אם הוא בשיתוף איתי אז הוא לא ממש יכול להיות מוחלט, אני מוחלטת רק ביחס לעצמי."
        אני די כופר בחצי האחרון של המשפט. אני דווקא משתמש במילה כופר, כי אני חושב שהכפירה הזאת מדלגת איזו חומה שאפשר לראות בה שעומדת ביני ובין המוחלט האבסולוטי. אולי זה ילדותי, אבל אני מאמין בזה לגמרי. אפשר לברוח כמו בן המלך אצל רבי נחמן דרך כל החומות ותוך כדי לצעוק "אני יודע שאין שום חומה כלל", ואז באמת להיכנס פנימה. להיכנס- על אמת. לחוות את הגילוי הזה של החומות שמתפרקות, ולהבין שהבחירה שלי אמיתית מצד אחד בשבירת החומות שלה, ומצד שני מפגישה אותי עם משהו אמיתי.
        המוחלטות שלי, אני חושב, היא אחד הדברים הכי נוחים לפירוק. דווקא זה המקום הכי רך שיכול להכניס לתוכו, או/וגם לגלות מחוצה לו, את האמת. וזה אחד ממש. האמת היא לא מה שבחוץ, וגם לא מה שבתוכי בפנים, שאז הקשר בין השניים קשה וטעון הסברה. האמת צומחת מהארץ ומגיעה לשמיים, מתחילה מא' ונגמרת בת', חורזת את הכל.

        • ... הגיב:

          טוב, אני נורא מסתבכת פה עם משהו שדי פשוט להגיד- אני לא יודעת איך לענות לזה.
          אתה מדבר בשפה אחרת, אני לא מסוגלת לבטל אותה, וגם לא רוצה. משהו בתוכי נורא משתוקק להרגיש את כל התיאוריות המעורפלת הזו, אבל אני לא מסוגלת, כי היא פשוט אחרת.
          אני עוד אחזור לפה, מתישהו, כדי לנסות להבין- משהו בשיח על מוחלטות נוחה לפירוק ואמת של אזור דמדומים דווקא מאוד מדבר אלי. רק לא ברור לי איך{*}.

          * מודה באשמה, יש משהו קצת שגוי בלהיאחז ב'איך' הזה כל הזמן. לפעמים כל הניסיון הפילוסופי-רציונלי-תבניתי הזה לתחום הוויה נראה לי מטופש להפליא.
          ** ולפעמים נדמה לי שאי אפשר ללכת כשכפות הרגליים באוויר. למרות שתיאורטית, ריחוף כזה יכול להיות יפהפה ממש.
          *** בעצם; רקדני בלט מרחפים קצת באוויר, ואמנם אני לא יודעת לרקוד בלט, אבל בעיני זה יפהפה. ממש.

  4. ארגמון הגיב:

    אולי יום אחד אגיב יותר, רק רציתי לומר שמאד הזדהיתי עם הכאב ועם ספרים שעד היום קשה לי לפתוח.

    (ואולי כל התגובות של אולי "יום אחד אגיב יותר" הם מה שניתן ואפילו מה שנכון.)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s