קצה צוק בטעם אפרסק

א
אריאל יושב מול בית קפה ברחוב הלל בירושלים ומנסה לשדר לבחורה יפה אחת שתסתכל עליו. היא יושבת מצידו השני של החלון, מחשב נייד סועד מולה והיא מקלידה עליו מילים כמו קריאת מורס בלתי נגמרת להצלה. הדברים אינם עולים יפה, אולי זה כיון שבינו לבינה עובד מפוח עלים ללא הרף ומחריש את הסביבה. אריאל עובר לנסות שפה-ללא-שפה, הוא מתכוון למשהו אחר וצועק: "מנגו פסיפלורה!" ורעש המפוח משתיק את דבריו: כמו היה תחת המים, פותח את הפה והמילים אינם מילים. "תראי אותי!" הוא צועק בקול, אבל המפוח משתתק לרגע וקולו נשמע צלול בשקט שנוצר. בבהלת רגע הוא מתבונן סביבו לראות אם מישהו שם לב, רואה: זוג, זקן וזקנה, יושבים על ספסל לצידו. ודאי הם שמעו, אבל הבעתם נותרת קפואה כמו מניחים לִפְּניהם להפשיר בשמש.
מעבר הרחוב, איש בודד אחד רואה שהם זוג וליבו נכמר: הוא מנער את רצועת כלבו, המתרוצץ בנביחות שמחה נלהבות סביב עץ חסר ייחוד. "סיימת כבר, שׁוּמְשׁוּם?" הוא אומר לו, ומבלי לצפות לתשובה מושך ברצועה וממשיך הלאה. המפוח עדיין בסביבה, ואריאל מנצל את הרעש בכדי לצעוק לעבר הזקנים רשימה ארוכה של פירות וירקות שעולים במחשבתו. אחר כך הוא משתתק, עוצם עיניים: השמש מרצדת תחת עפעפיו.

פתאום מוטל צל כמו משימה גדולה על שכמו.
"סליחה," כך רועד מאוד הקול במבטא זר, "אתה יודע מגיע חבצלת רחוב?"
ואחר כך מתייצב, כאילו כבר הגיע למסקנה שאין ברירה אחרת: "אדון, חבצלת רחוב, מכיר?"
ובסוף אומר כלאחר יאוש: "חבצלת. אדון. חבצלת. איפה רבנות."
ומוסיף ואומר "אנחנו חתונה."
(ולוחש לצידו: "אולי הִיא שיכור").
"אני לא שיכורה," אומר אריאל. חיוך מתקמט בזויות פניו.
"אני לא שיכור," מתקן עצמו, "ורחוב החבצלת זה שם" הוא מנופף בידיו לכל הכיוונים כמו היה טובע בים.
"טוב" אומר הגבר במעין התנצלות, " אז סליחה שֶׁקָם, כי אף אחד אחר לא יודעת פה".
"גם אני לא יודע איפה זה," הוא אומר.
"אז למה אומר סתם?" אומר הגבר: תוהה, מבולבל.
"ככה כולם מדברים," הוא אומר. "נראה אותך אומר משהו שהוא לא סְתָם. אתם מתחתנים?"
הם מצחקקים, זורחים מאושר. הגבר מחבק את מתניה של האישה. מתולתלת.
"איזה יופי," אומר אריאל, "אתם יודעים לאן אתם הולכים?"
"אתה אומרת חבצלת רחוב זה שם," אמרה האישה. "לא?"
"לא יודע," הוא נאנח. "ולא על זה שאלתי. אחרי החתונה. אתם יודעים מה זה חתונה? לאן אתם נכנסים?"
"יש בית." אומר הגבר בגאווה. "צבעתי הכל לבד."
ליבו מתכווץ. הוא מתבונן בשניהם. "הלוואי ויהיה לכם טוב," הוא אומר, "שתצליחו לעוף, שלא תפלו לאיזה בור מציאות, שתמצאו את רחוב חבצלת, שלא תתלכלך לך השמלה בחתונה. יש לכם סיגריה?"
הם מתבוננים בו. מושכים בכתפיהם. בסוף הגבר אומר: "זה עִבְרִית יותר מדי. סליחה." והם הולכים.

הוא חושב: מי היה הראשון שאמר 'אני אוהב אותך', וכמה טוב היה לו להיות הראשון. ומי היה השני שהעתיק ממנו. ואיך הבחורה של המעתיק לא ראתה שהוא לוקח רגע חד פעמי של מישהו אחר והופך אותו לקלישאה. איך לא אמרה לו 'זה עברית יותר מדי' וקמה והלכה. הלא כל הרגש מת ככה, בתוך הקיטש. ואריאל חושב איך הוא, מספר עשר מליון תשעים וחמש, אם לא יותר, צריך להגיד למישהי שהוא אוהב אותה. איך לא יהיה זה קיטש, כמו תמיד, שהמשפט הפך להיות מילה אחת, "אניאוהבאותך", ותו לא.

ועוד הוא חושב: חבל. הייתה מתאימה סיגריה עכשיו.

הזקנים הקפואים הפשירו: הזקן מזמר לעצמו שיר ישן בלשון מוזרה, עתיקה, ראשונית כל כך עד שגם היונים המנקרות מטות את ראשן, מקשיבות מאוזן אחת, מאוזן שניה, מנקרות בחטף. הזקנה עוצמת את את עיניה: אולי נמאס לו ממנה. אולי העייפות. אריאל צוחק לעצמו והזוג מסתובב אליו. "תגידו," הוא אומר להם בקול, צועק אליהם, לא אכפת לו: הרי כבר שמעו. "אתם חושבים שאני אצליח להתחיל עם הבחורה הזאת?"
"הוא שיכור," לוחש הזקן לזקנה.
"אני לא שיכור," הוא אומר לעצמו. ואחר כך בקול, שישמעו גם: "אני לא שיכור." ובאמת שהוא לא. לא שתה שום דבר. סתם, מבולבל, אבל מבולבל עד תומו, כמו כוס תרעלה בוערת בו בבטן. הזקנה מסתכלת עליו בתדהמה: כך סתם אדם פונה לאחֵר באמירה אינטימית שכזו.
"אני לא שיכור, הוא אומר בשלישית, "אני יותר מדי לבד."
וזה הכל.

ב
כמו היה כח במילים אפשר לראות איך השמיים הולכים, מאדימים, מחשיכים את עצמם כמו פני אנשים. הוא אוחז בדשא בכל הכח: כאילו בקרקע תלוי הכל ואלמלא יחזיק יסחֵף עד מהרה ויעוף לבד, והלא רוחות ערב ירושלמיות, בודדות, שוטפות את הרחוב ולעולם לא יוכל לחזור. נורות צהובות נדלקות בעמודי התאורה ומתחילות להטיל צללים לכל העברים. צל, הוא תופס פתאום, הוא תמיד אחיד.
הזקן רוכן לעברו: "כמה זה יותר מדי לבד?" הוא שואל.
"מה?" מתבלבל אריאל.
"אמרת 'יותר מדי לבד'," חוזר הזקן, "כמה זה יותר מדי?"
"אפילו קצת זה יותר מדי" הוא אומר.
"מה?" אומר הזקן. דוחק בצלעות אשתו: "אפילו קצת, הוא אומר."
"כן?" מתעניינת הזקנה לפתע, מתנערת ממרבצה. "איך כל כך צעיר וכבר לבד?"
"ככה נולדתי, את יודעת." הוא אומר.
"אני לא יודעת," היא אומרת, "הבן שלי לא נולד וכבר מת."
"כן, זה קורה," הוא אומר. בלא לעג. ברצינות גמורה, הכרה באמת: לפעמים אנשים מתים קודם זמנם. יש אנשים שלא נולדים בכלל. מקרים קורים.
"אין לו אשה," אומרת הזקנה, "לא ילדים," והזקן מהנהן, כמו נותן תוקף לדבריה. "אנשים מתים בלי ילדים. איך לא נמשך הלאה?"
"איך קשור המוות הזו?" הוא מתעצבן. איך קשור: הזקנים נדמים לו כמו שומעים חופשיים באוניברסיטה שפתאום קמים מרבצם ויורים במרצה מטח אחר מטח.
"אם אין אהבה זה מוות," אומר הזקן מהצד שלו.
"לא תמיד," מתנגד אריאל, ועם שהוא אומר את הדברים הם הופכים להיות ודאיים ופריכים למגע ונוגהים עליו. הוא מתעצב אל נפשו.
"ככה אדם," אומרת הזקנה, "לפעמים חי. לפעמים מת."
"בסוף מת," אומר הזקן. "בסוף תגיד לעצמך: 'אוך, אם הייתי יודע, הייתי אומר לה. כמה חבל'." והוא מקיש במקלו על הקרקע להדגשת הדברים.
"ואתה אומר לה?" מעז אריאל.
"איך אפשר לדבר על זה ככה," אומר הזקן, "בסך הכל מילים. אם אני אומר 'כן' זה מה שקורה?"
"לא," אומר אריאל.
"כן," אומרת הזקנה, "אם אומרים שהיה, אולי זה הופך להיות באמת." היא מסתכלת עליו: "היה לי בן, אתה יודע, היה לי בן."
"לא יודע מה היה או לא," הוא אומר, "אבל ככה אני יכול לומר מה שאני רוצה, אני יכול לומר הכל."
"אולי הכל קורה באמת," אומרת היא.
הזוג מתבונן זה בזו, אחר כך הם לוחצים ידיים חזק אחד אל השני, כמחזיקים זה את זה מול הכאב, מול הרוחות. אריאל מתבונן בהם וחלל נפער בליבו כמו בלב סערה.
"אם אתה יכול לומר הכל" מהסס הזקן לבסוף, "אז תאמר לה?"
"למי?" אומר הוא; הלך לאיבוד בינתיים.
"לזאת," מחווה במקלו לבית הקפה: הבחורה עדיין שם. "מה, סתם צעקת אליה?"
אריאל חוכך בדעתו.
"ערב טוב," הוא אומר.

ג
בהחלטה חטופה הוא נכנס לבית הקפה ועומד מבולבל: שירים באנגלית מתנגנים בקול ברקע, וברגע הראשון הוא אינו מבין את המילים. מלצרית קולטת את מבט עיניו, מבינה ונחפזת אליו, מושכת בבלי דעת את צלחתו של אדם מכובד למראה שיושב לבדו מול שתי צלחות, כנראה מחכה לשותף לסעודה שיחזור מהשירותים. בבת אחת נשפך כל האוכל ונחבט ומתנקז ומלכלכך ומטנף את בגדיו של הסועד, זרם קל של רוטב אדום ממשיך לטפטף על מכנסיו כמו אשמה בלתי נשכחת.

"מה את, סתומה?" צווח הסועד, "תסתכלי מה עשית!"
"סליחה," מגמגמת המלצרית, סוכרת את עיניה מפני השיטפון. מה להגיד, איך להעביר את רגשי חוסר הנעימות והטעות וההשתתפות בצער והבהלה שמא יפטרו אותת וכל זאת בתוך משפט אחד. "אני ממש מתנצלת," היא אומרת, "סליחה, נתקלתי פה במשהו." מסתכלת: רצועת תיק של מחשב נייד תפסה את רגלה.
"מה נתקלת," צווח איש העסקים ופניו מאדימות כמו אחר צהריים, "זה הבגדים שלי פה! זה אני פה! מה נראה לך? קצת צפוף – מבקשים לזוז! תדברי! מה את נדחפת!" הוא פוסק את משפטיו כמו צרורות קצרים ממכונת היְרִי.
"אבל לא ראיתי," אומרת המלצרית, כולה אשמה וכלימה וחוסר אונים. אריאל מתבונן וליבו נכמר.
"אין לא ראיתי," אומר הסועד, "יש לא שמתי לב! יש לא אכפת לי ממי שאוכל פה! אני לא אוכל במקום הזה יותר. ככה מתנהגים לסועדים. בושה. אין לכם בושה?"
"דווקא יש," נדחף אריאל להגיד, "אבל זה תוספת מחיר."
המלצרית מחייכת מבין דמעותיה, הסועד מסתכל עליו: "אתה עובד פה?" הוא שואל, מופתע.
"לא," אומר אריאל, "אבל תראה, מסכנה, מה אתה צועק."
"אז מה אתה קשור, תסביר לי!" חוזר הסועד לצעוק. "מה אתה נדחף!"
ופתאום אריאל מבין – הלא לכולן יש מצוקות, או בדידות, או בכי שנסכר על ידי העפעפיים. באמת, שאלה טובה. הוא מעיף מבט לבחורה שעל יד החלון: היא מסתכלת עליו, חדלה מעבודתה. הלא גם אליה הוא לא קשור. סתם לבוא ולהגיד לה. מה הוא נדחף?
בינתיים נחפז אחראי המשמרת ומגבת בידו, הוא חיוכים שפלים, מתנצלים. "נפצה אותך," הוא אומר. "שתי ארוחות זוגיות חינם, עלינו, סליחה."
"ארוחה זוגית?" אומר הסועד, אבל פניו מתרככות, מתפרקות, "מה יש לי לעשות עם ארוחה זוגית. עד היש לי יום הולדת, אפילו שותפה לארוחה הזאת אין לי." האויר יוצא אט אט מחזהו ועכשיו הוא דועך פנימה, שמוט כמו גרב זרוקה.
אחראי המשמרת טופח על שכמו: "בסוף תהיה מישהי," הוא מנסה לנחם אותו, מביא לו בירה, ההמולה שבה אט אט אל בית הקפה. אריאל חוצה את מבוך השולחנות והכסאות כמו בים האש, חותר אל הצוק: הבחורה חזרה לדבר אל המחשב הנייד שלה, לפעמים אין בו ברירה, הוא חייב.

ד
אף אחד אינו יודע איך להסיט את הכסא ולשבת מול מישהי שאינו מכיר ולומר לה: " שלום, אני אוהב אותך, לא תגידי לי את שְׁמֶךְ?" מוצאים משפטים אחרים, התחמקויות, משפטי פתיחה: את באה לפה הרבה, אבא שלך גנן, כמה כואבת הייתה הנפילה מגן העדן.
הכל כדי לא להתיישב ולהגיד מיד, על ההתחלה. להטיח הכל כמו ברק מלב הסערה ולחכות, ריקן מכל, לרעם. הוא חושב: זה הרגע הקטן שבו אדם מנסה בכל כוחו לזעוק את עצמו דרך שפה. אדם הולך במדבר הבודד והצחיח וכבר לילה והוא מוצא צוק ופוצע עצמו ומטפס ועולה לעמוד על קצה הצוק ולראות מישהי בצוק מנגד, והוא צועק ממקומו, בכל הריאות, עם כל הבדידות שנושאת את המילים.
"אני", הוא צועק, שומע את ההד. "אוהב", שומע את הרוח. "אוֹתָךְ" ונועץ סימן קריאה בסוף, כאילו זה יעזור לקרוא אליה. שתסב את פניה. ואחר שנגמר האויר להתנודד ולכשול על הקצה ולאחוז ידיים משולבות מעל החזה ולהתפלל בלי קול שמשהו, אם אפשר, שמשהו יפרוץ את הקיר ויעבור לצד השני.
ולדעת: באמת אי אפשר.

היא מערבלת את עצמה בקפה בבלי דעת, והקפה מתנודד אט אט על צירו כמו כדור ארץ קטן ובודד בלב החלל.

"תגידי," הוא שומע את עצמו אומר: לא יודע מה להגיד הלאה.
"כן." היא אומרת. לא שואלת, אומרת.
"לא שאלתי כלום," הוא אומר.
"לא אכפת לי מה תשאל," היא אומרת. "כבר חמש שעות אני עושה עבודה. רק בגלל הבדיחה שלך הפסקתי לעבוד, והלא משהו צריך להוציא אותי מכל כמויות המילים האלה, איך שלא יהיה."
"איך את יודעת שאני–" הוא מתבלבל-
"רואים על העיניים שלך," היא מחייכת. "ואני מכירה אותך מהאוניברסיטה. אבל שניה, לפני שאשכח הכל, אני מסיימת את הפיסקה ונדבר."

הוא מתיישב מולה ומחכה והלילה פרוש על העיר כמו כף יד שמכסה על העיניים. פתאום עולים בו זוג הזקנים, הכאב שבחוסר ההמשכיות, הידיעה העצובה עד אמת שאין להם עוד מה לעשות: בקרב הזה הם הפסידו.
כנראה היא סיימה, שכן הוא שומע את קולה ברקע: "תגיד, על מה אתה חושב?"
"איך אפשר להגיד משהו בכלל?" הוא אומר, מהורהר. "כל המילים, הכל, הכל מֵת".
"מה זאת אומרת 'מת'?" היא מופתעת.
"אני לא יודע," הוא אומר, "כל כך הרבה מוות כמו חוסר אונים".
"ככה שלג צונח," היא משתתפת במשחק, ורוח חמה נושבת מבעד החלון כמו מאששת את דבריה, "בחוסר אונים".
"זה לא רק השלג," הוא אומר, " גם אני צונח."
"כולם צונחים," היא מהנהנת, "תראה כמה עלים יש בחוץ"
"עלים נסחפים," הוא אומר, "זה הרוח".
"כן."

אריאל מרגיש מטופש: אינו יודע אם היא מבינה אותו או סתם משחקת את המשחק. הראש מתחת למים, השפה איננה שפה. הם מביטים אחד בשני, מחכים. הוא יודע: עכשיו.

"את רוצה גלידה?" הוא אומר.
היא שותקת. בעיניה משתקף הירח כמו הֵד של צוק בלב מדבר.