[א] השהיית הספק ואמונה במיתוסים

הדברים הבאים נכתבו בשביל דף הפייסבוק של תלמידי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לבקשת אריאל – מנהל הדף. גם אם כבר קראתם את זה שם, הוספתי כאן כמה דברים בתחתית הפוסט ואתם מוזמנים לקרוא ולהגיב.

————————

אחד הדברים המדהימים בסיפורים היא העובדה שאנחנו מאמינים להם.

כשאני כותב 'מאמינים' אני לא מתכוון לאמונה בקיומם ההיסטורי, או בכך שכל העובדות שלהם מדויקות. אני מתכוון לזה שאנחנו מאמינים לגבולות הסיפור ולנקודות שמניח הסופר כנקודות מוצא של הסיפור. קולרידג' כינה את זה 'השהיית הספק': אני מוכן לקבל את זה שבעולם של טולקין יש מפלצות, או את קיומן של חיות מדברות ב'רוח בערבי הנחל'. באותה מידה אני מוכן לקבל את זה שאני לא יודע את כל הפרטים בסיפורי בלשים, ולא שואל שאלות כמו 'מאיפה הוא יודע' ו'האם זה היה באמת'.

זה הופך למדהים אפילו יותר אם משווים את זה, לדוגמה, לצורה שבה אנחנו קוראים – או אמורים לקרוא – טקסטים אחרים. למשל, כשאנחנו לוקחים לידיים ספר עיון אנחנו שואלים כל הזמן את עצמנו 'מאיפה הוא יודע?', 'על מה הוא מתבסס כשהוא טוען טענות על העולם?'. גם הציפייה שלנו מהטקסט היא שהוא יהיה בנוי בצורה קוהרנטית, או שהטיעונים יהיו מבוססים. כשאנחנו קוראים דף הוראות אנחנו מצפים שהוא יהיה ברור ולא יאפשר כמה פרשנויות שונות להוראות. סיפורים, לעומת זאת, הם כמו הילד שאהוב על המורה: מותר לו כמעט הכל. מותר לסיפור להיות לא קוהרנטי, להכיל כמה פרשנויות, אפילו להתפרע באמצע השיעור ולהכיל אלמנטיים לא הגיוניים. ואנחנו מוכנים לקבל את זה ו'להאמין' לסיפור.

דת מבוססת על סיפורים. לפחות הדתות שאני מכיר. היהדות, למשל, מבוססת על מיתוס בריאת העולם על-ידי שפה, ועל המיתוס של ההליכה לארץ כנען, על המיתוס של יציאת מצרים ועל המיתוס של מעמד הר סיני. כל הסיפורים האלה חופפים ויוצרים מיתולוגיה יהודית (או היסטוריה יהודית – אני מניח שזה קשור לנקודת המבט). הם לא מוגדרים כסיפורים אלא כ'מיתוסים' מהסיבה הפשוטה שהם מכוננים את חייה של הקהילה המאמינה בהם, ונקראים על ידי המאמינים שלהם לא כטקסט סיפורי, אלא כאמת היסטורית.

נטייתם המשונה של אנשים שבטוחים שהם יודעים את האמת על אלוהים היא לרוץ ולספר אותה לכולם. אפשר להתקל בהם בקבוצות דיון, בכנסים יעודיים, בסמינריונים, באמצע המדרחוב כשהם מושכים בשרוול שלך ואפילו בספרים כאלה ואחרים. לכן, כנראה שלא יכולתי לפספס את אחד הטיעונים שחוזרים ונשנים על ידי חוזרים בשאלה ואתיאיסטים אחרים: "הכל הבניה חברתית". או, בניסוחה החינני של אישה אחת שצעקה עליי בגלידריה בתל אביב: "לא, אין לנו תעודת כשרות, אתם הדתיים לא מבינים שהכל משחקי כח?" במילים אחרות, הטענה היא שאלוהים לא היה קיים מעולם, שהדת היא המצאה אנושית, שהטקסים הם בסך-הכל הבניה חברתית אינה אלא משחקי כח.

אני רוצה להניח לצורך העניין כי הטענה הזאת נכונה (למרות שאפשר לערער עליה), ולהציע על בסיסה צורת קריאה אחרת למיתוסים, לדת ולאלוהים באופן כללי; אם יותר לי להרהר בקול, אולי לא סתם מבוססות הדתות על סיפורים. השאלה אינה האמת ההיסטורית, או קיומו של אלוהים האונטולוגי, אלא מה הסיפורים האלה אומרים לנו כסיפורים, ומה מושג ה'אלוהים' מאפשר לנו בקיומו בתרבות שלנו. לדוגמה, הצורה שבה אלוהים והדת מעניקים משמעות לחיים בכללותם ולאירועים גדולים וקטנים שבתוכם. ובניסוח אחר (של שאלה אחרת): השאלה היא לא אם יש אלוהים, ואפילו לא מי המציא את אלוהים, אלא איך הוא מתפקד בתודעה שלנו.

אפשר, כמובן, לטעון שאני מעקר את המימד המיתי מהסיפורים ברגע שאני מציב אותם ככאלה ש'אינם אמת', ובכך גם הריטואלים המבוססים על הטקסים הולכים ומאבדים את משמעותם עד כדי תחושה של 'מה אני עושה כאן, מנענע ערימת צמחים ביד לכל עבר'. אני מסכים, ומצרף להשלכות גם את העלמותו של אלוהים כללי ומטאפיזי, המבוסס על אותם מיתוסים. יחד עם הסכמתי לטענות האלה, אני רוצה להצביע על שתי נקודות מרכזיות:

האחת היא שכאשר אני קורא סיפור אני מאמין בו. במגבלות הז'אנר, כמובן, אבל האמונה נותרת על כנה. קבלתו של הסיפור ושל המשמעותיות הגלומות בו מהווה איזושהי בחירה, אבל הבחירה הזאת עובדת היטב בקריאת סיפורים; ההחלטה והיכולת שלנו לוותר על הצורך באמת מוצקה, לאפשר לנרטיב הסיפורי לתת את האמת שלו ולקבל אותה. זה עובד היטב בסיפורים, ואני חושב שזה יכול לעבוד היטב גם בדת. בתרחיש כזה עדיין ניתן לקיים את הריטואלים – ללא משמעותם – מכוחה של אותה בחירה.

השניה היא אלוהים. השאלה שנזרקת מיד לחלל האויר היא 'איזה מן אלוהים אתה יוצר כאן'. אלוהים שהוא בסך הכל מושג מחשבתי, הבניה חברתית, הוא אלוהים ללא סמכות וללא קיבוע, שבעצם לא היה קיים אלמלא היינו מחליטים שאנחנו מאמינים בו (כדברי בעל התניא לחסידיו: 'אין מלך ללא עם', ואין כאן המקום). ובכן, אם אלוהים תלוי בהאמנה שלי, למה שאקבל את סמכותו?

אתם מוזמנים לבחון את הצורה שבה אתם מתייחסים לילדים קטנים. כאשר לילד קטן יש חבר דמיוני, האם אתם מהאלה שבאים ואומרים לו 'משה זוכמיר לא קיים בכלל', או מאלה שמטפחים את קיומו של החבר? כך או כך, אותו משה זוכמיר אולי לא קיים בתור דמיוני, אבל הוא קיים מאוד בתור חבר, וגם מתפקד בהתאם; מפיג את הבדידות, למשל. הדברים ה'דמיוניים' האלה נוצרים בדיוק כמו כל מושג ממשי: באמצעות שפה.

אז בשביל שיהיה אלוהים גם לספקנים, וגם לאתיאיסטים, אפשר ליצור את המושג. לדבר עליו, לדבר איתו, לשתוק אודותיו. אחד מתרגילי הכתיבה האהובים עלי הוא לכתוב שם של דמות אמיתית בראש הדף, ולכתוב מכתב הפונה אליה בגוף שני. הכתיבה בגוף שני מנכיחה את הדמות ההיא, והופכת אותה לקיימת יותר. גם הדיבור עם אלוהים – התפילה, אם תרצו – יוצר את הדמות של אלוהים. הוא יוצר, אולי, אלוהים מאוד אישי ומאוד פרטי, אבל גם מאוד קיים.

אחרי ככלות הכל, אם העולם שלנו מעוצב וקיים באמצעות השפה, ואם סיפורים עובדים ומתפקדים באמצעות השפה, אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם עם האל.

——–

ובכן. כשישבתי וחשבתי על מה אני רוצה לכתוב, הגעתי למסקנה שהייתי רוצה להציג בצורה כזו או אחרת אפשרות לקיום כיהודי דתי בעידן פוסטמודרני. משהו שיישב בין המצפון, התחושה האישית, הרצון להאמין וחוסר היכולת להאמין. נכון, הפייסבוק אינו פלטפורמה נוחה במיוחד להצגה הזאת, אבל הבלוג הזה דווקא כן. אז אני פותח כאן בנסיון להעלות כמה עקרונות על הכתב. אולי חשוב להדגיש שאין כאן יומרה אקדמית או נסיון להציג 'אמת' כלשהי, ובוודאי שאין כאן ניסיון להצגת צורת אמונה 'נכונה יותר' מול היהדות המסורתית. אפילו להפך, הייתי אומר. גם לשיטתיות או לקוהרנטיות אני לא מתיימר. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שכרגע, בעת פרסום הפוסט הזה (והבאים אחריו), צורת החשיבה הזאת עובדת לי.

בפוסטים הבאים בנושא (כרגע יש עוד ארבעה) אגע בצורת ההתייחסות להלכה ולמסורת, ארחיב קצת על האל כנותן משמעות נרטיבית, אכתוב מה אמונה (ולאו דווקא דת) מעניקה לנו כבני אדם ומדוע אנחנו צריכים אותה, ואסיים ברשומה שמציעה אפשרות קיום 'אחרת' ונינוחה יותר בעולם, שמאפשרת גם קיום של ריטואלים וטקסים. אם יש נושאים נוספים שתרצו שאתייחס אליהם, אנא כתבו זאת בתגובה או במייל אלי. לא הכל יתפרסם בדף הפייסבוק, ואני ממליץ לעשות מנוי או להכנס בעוד כמה חודשים ולקרוא הכל ברצף. כמו כן, חלק מהדברים נכתבו כאן בעבר, בין היתר בפוסטים שנכתבו על החגים ועל פרשיות השבוע, וניתן למצוא אותם תחת הלשונית 'מאמרים' או באמצעות התגים והחיפוש המובנה.

[ומלבד זאת, אני פותח בשנה הבאה מספר סדנאות כתיבה ולימוד, בירושלים ובמרכז. מוזמנים להתעניין ולקרוא עליהם כאן.]

מודעות פרסומת

10 Responses to “[א] השהיית הספק ואמונה במיתוסים”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 30 במאי 2013 בשעה 16:22

    ב"ה
    א. פשוט כל הכבוד.
    ב. האם תנסה לגעת בהשוואה של מה שאתה חושב לאותם מקורות שכן קיימים ב"ספרותנו" ? (אני לא יודע אם יש התייחסות דומה, אבל סתם מעניין אותי אם תנסה בכלל להשוות או לדלות ממקורות .. )

    • 2 יהודה 3 ביוני 2013 בשעה 14:15

      ב. אני לא יודע. קשה להתמודד עם טקסטים מסורתיים, בעיקר קאנונים. תמיד יהיה מישהו שיגיד שאני מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

  2. 3 A 31 במאי 2013 בשעה 16:28

    אני מנסה לכתוב תגובה קונקרטית ולא יוצא לי משהו נהיר, אז בקיצור- מעניין ביותר
    בעבר חשבתי על זה יותר, ובאופן אישי אני מסכימה עם הרבה מהדברים שהעלת כאן,
    מה שעוד מעניין זה איך מעבירים את זה לפרקטיקה, או איך/האם זה שונה בביטוי היומיומי

  3. 4 עצמי ואנוכי. 1 ביוני 2013 בשעה 23:44

    מעניין פה.
    מבחר תהיות לעת לילה:
    א. האם לסיפור יש קיום מחוץ לגבולות שלו עצמו? הרי ההתרחשות שלו, ה'קפיצה מההיגיון', בלשון הסרן והקירקגור, מתחוללת בעיקר בין הדפים שלו. ברגע שאתה סוגר את הספר, העולם שמחוץ לו תופס את מקום הממשות. אם תרצה, מה הם יחסי הגומלין בין המציאות לבין הנרטיב-הסיפורי-הדתי, ואם הוא ממלא את התודעה מעבר לנקודת הזמן בה הוא מסופר, האם אפשר עדיין לקרוא לו סיפור? [מקווה שזה מספיק ברור, לא הצלחתי לנסח באופן מוצלח יותר את הקושי שלי ביחס לרעיון הדי נהדר לעיל.]
    ב. אפשר להביע הסתייגות חרישית כמעט מכל מה שרשמת על אלוהים? בעיני, לא רק שאלוהים (בניגוד לדת) אינו קיים רק בגדרי התודעה, אלא אולי הוא אפילו כל מה שמעבר לה. קצת כמו: במקום שבו האדם מסתיים, אלוהים מתחיל; אבל עם נקודת השקה מסוימת. וגם- אני חושבת שילד בריא בנפשו יודע שהחבר הדמיוני הוא לא באמת תחליף לבן אנוש, אבל נוח לו לאמץ את האשליה לחיקו. גם אנחנו, כמבוגרים, עושים את זה, אלפי פעמים, בצורה קצת שונה.
    ואם אלוהים הוא יותר מעוד אשליה, מורכבת וסמי-מציאותית ככל שתהיה; חייב להיות לו מקום מחוץ לי. יותר מזה, הוא רובד בסיסי שלי, ולכן הקיום שלו לא יכול להיות תחום בי.
    ג. 'יוזמה מבורכת' זה נדוש?
    _________

    הממ. התכוונתי שזה יצא פחות חופר. מקווה שאתה מאסכולת 'העיקר ה-' ולא 'הדרך לגיהנום'.

    • 5 יהודה 3 ביוני 2013 בשעה 14:20

      א. התלבטתי אם זה דומה לקפיצת האמונה של קירקגור. לדעתי לא, ולמרות הדמיון שניתן לעשות, זה לא אותו תהליך. קפיצת האמונה היא מעבר מהאסתטי אל האתי, אבל האתי הוא מבוסס הגיון. אני מדבר על מקום שבו ההיגיון כלל לא שייך.
      כך או כך, את צודקת לגבי המקום שבו הסיפור נגמר ונשאר רק העולם הממשי. זה קצת מקביל לשאלה שמעלייך, איך אפשר ליישם את כל זה בפועל. יש לי תשובה, היא תופיע באחד הפוסטים הבאים.
      אגב: נרטיב (נניח, של שליחות) ממלא את כל החיים, ועדיין ניתן לקרוא לו סיפור.

      ב. אני לא חושב שאת חולקת עלי בצורה משמעותית. אני חושב שגם אלוהים אשלייתי, בדימוי שלו הוא נשגב. יש גם אשליות גדולות מהחיים. ואת השאר, מחילה, לא הבנתי. או שהבנתי, אבל ללא ההקשר.

      ג. תודה. אני מהאסכולה הראשונה. ובכלל, זה המקום המושלם לחפור בו. הפוך בה והפוך בה וכולי.

  4. 6 אולי עצמי. 3 ביוני 2013 בשעה 18:16

    רק לגבי ב':
    קצת קשה לתמצת את כל תפיסת האלוהות שלי לכמה שורות בפלטפורמה החביבה הזו. אני לא אומרת שאלוהים צריך להיות נשגב, אני אפילו די מתנגדת לגישת "האדם הקטן מול האל הכל יכול". אני אומרת, יש אותי ואת התודעה שלי, יש את אלוהים שהוא 'מעבר'. בתור ה'מעבר' הזה, הוא לא כפוף לחוקי העולם הפנימי שלי, ולא לחוקי העולם החיצוני-מציאותי שלי. הוא לא חייב להיות הגיוני או קוהרנטי, יכולים לדור בו בכפיפה אחת ניגודים מוחלטים, אין לו תכונות אנושיות [ד"ש לרמב"ם] והוא שלם שגדול מסך חלקיו.
    אלוהים הוא החלל שמשרטט את הגבולות שלי, אבל ההוויה שלו נמצאת מחוץ לי. אני לא יוצרת אותו בעולמי הפנימי, או באמצעות שפה אישית מיוחדת משלי. העולם הפנימי שלי, עשיר ככל שיהיה, צר ודחוק מכדי להחיל את האלוהות כולה. לפיכך, אלוהים הוא לא הדמיוני-אך-מוחשי שלי. הוא אלוהים. אין לי מושג מה הוא, אני יודעת רק מתי אני פוגשת אותו ולא מתי הוא פוגש אותי. הוא לא שייך לי, אבל אני שייכת לו, כי הקיום שלי תלוי בו בדיוק כמו שה"אין" תלוי ב"יש". התשובה שלי לאתאיסטים מאוד פשוטה – אם אתם מאמינים שהעולם לא מתחיל ומסתיים בנו, שיש גבול ליכולת האנושית, אתם מאמינים באלוהים.

    (לא יודעת אם זה ברור מספיק. הסיפור הזה נורא מופשט, אולי מילים בכלל לא נועדו להסביר אותו. מה שכן, ו-ג מפורש, הרגע יצקתי עבורך משמעות חדשה ל'Dig your own grave')

    ———-

    נו, נחכה ל2/5.

  5. 7 שואלת 11 ביוני 2013 בשעה 22:07

    "יהדות לא מדברת על תיאולוגיה אלא על אנטרופולוגיה"
    למול0 תורת התארים השליליים

  6. 8 A 28 בספטמבר 2013 בשעה 21:57

    עלו/יועלו רשומות ההמשך?


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: