למה אין סופרים דתיים

ה'טרולים' של עולם קטן התוודו. במניפסט מנוסח באופן סביר הם הסבירו שהם בסך הכל  "רוצים למחות כנגד השיח הרדוד בחברה הדתית וחוסר העומק ביצירה", וכי "כולנו חונכנו לאור החזון של יצירה דתית עמוקה, מורכבת ומתוחכמת, אך נראה שמשהו התפספס. לצערנו אפשר לסכם את היצירה הפנים-דתית כפריקת תסכולים בשורות קצרות ומילים גבוהות." ולקינוח, "נמאסה עלינו ההסתכלות הפונקציונלית הרדודה", תוך קריאה לחשבון נפש. אני משתדל, לאחרונה, להמנע מהתייחסות לסערות רשת, אבל הקריאה לחשבון נפש, תוך השתמשות במילה 'פונקציונלית' האהובה עלי למדי, גרמה לי להגיב. ההתייחסות שלי תנסה לצאת קצת מהדיון ב'עולם קטן', והאם ישנה יומרה ספרותית כלשהי ל'רשות הדיבור', המדור בו כל אחד מפרסם מה שהוא רוצה. לא זה הנושא. כפי שהציפו חבורת 'נובלס', השאלה האמיתית היא מה רמת השיח בנושאי היצירה בציבור הדתי, והאם החזון של 'יצירה דתית עמוקה, מורכבת ומתוחכמת' הוא אכן חזון ריאלי.

זה קצת נוגע בדברים שבולג כתב בזמנו בבלוג שלו. בולג טוען כי:

"בשדה הסמנטי ההלכתי טענות אומנותיות לא יכולות להתקיים. פה יש רצון, סקרנות ועניין, וממול מותר ואסור על בסיס תקדימים בטקסט. רבנים יכולים לנמק את האיסור, ויש לא מעט היגיון בחלק מהנימוקים האלה, אבל למעשה הם לא ברי שיח. ההלכה לא מבוססת על לימוד והבנה עמוקה של הקיום האנושי, אלא על תקדימים."

וכן:

"פגשתי רבנים שחושבים שאם הם יתנו לי טקסט שתומך בדבריי הם מסייעים לי, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? וכי אינני יודע שאני צודק? כמו רבי יוחנן בשעתו גם אני, לא מחפש הצדקות הלכתיות לעולם הפנימי שלי, פשוט נמאס לי לצטט. אני רוצה ברי פלוגתא, אני רוצה דיון שמבין את השאיפות שלי ומביא אותן בחשבון, שיהיה לי עם מי לדבר. "

יש משהו במה שהוא אומר. היהדות אכן לא מתייחסת לצורך שלו באמנות, והשיח סביבה נוגע רק בגבולות ההלכתיים: האם מותר או אסור לעשות משהו. האם מותר או אסור לראות ציורי עירום. האם מותר או אסור ליצור. כשהייתי בשיעור א' שאלתי את האברך שלי אם מותר לכתוב בזמן שאתה בישיבה. בתגובה הוא סיפר לי שכשהוא היה צעיר הוא ניגן בגיטרה, וכשהתחיל ללמוד בישיבה הוא הלך לשאול את הרב דרוקמן. הרב דרוקמן אמר לו להפסיק, ומאז (שמונה שנים!) הוא לא נגע בגיטרה. והוא חושב – כך אמר – שמן הראוי שגם אני אפסיק לקרוא ולכתוב, שאתרכז בתורה.
הערכתי אותו מאוד, אז הפסקתי. היו לי חודש וחצי קשים נורא, ואז חשבתי שוב ועשיתי כמוהו – הלכתי לרב דרוקמן. הרב אמר שכמובן, מותר לי לקרוא ולכתוב, ושאני אקרא לאברך ההוא לשיחה. הנקודה שאני מוצא בסיפורון הזה היא לא סגירותו של העולם הישיבתי, אלא תפישת הטוטאליות שלו. האברך ההוא תפש שכדי להיות 'דתי באמת', אתה צריך להתנתק לכמה זמן. להיות רק שם. והשיח, כפי שאמר נתנאל, נשאר ברמת המותר / אסור.

אני לא מבין במוזיקה, ציור, פיסול, ובכלל – לא מבין באמנות שהיא לא טקסטואלית, ולא מבין גדול בספרות וביצירה עצמה. ובכל זאת, אני רוצה לדבר על כתיבה וקריאה. אורי אורבך קרא בזמנו לנוער הדתי: 'הטובים לתקשורת', ואחרים קראו לנוער ללכת לכל מיני מקומות אחרים. אני לא רוצה לקרוא לאף אחד ללכת לשום מקום. גם כי אני חושב שהטובים יגיעו לשם בעצמם, וגם כי, לעניות דעתי, הבעיה עם הספרות היא בעיה הרבה יותר שורשית.

לפני שדנים על מצבה של הספרות ראוי לדלג מעל הפח שנפלו בו אנשי חבורת 'נובלס', ולחלק בין קריאה וכתיבה: קריאה מפענחת טקסט קיים. כתיבה יוצרת אחד חדש. כמובן, גם הקריאה שונה מאדם לאדם ומייצרת הבדלים בקריאה, כך שאפשר לומר שהטקסט (הספר, הראיון, התורה) נכתב מחדש. במובנים אלה, הרבה מאוד מהיצירה היהודית לאורך הדורות היא תהליך של קריאה ופרשנות, למרות שהיא יוצרת טקסט משל עצמה: התהליך מתבסס על טקסט קיים ונסיון הפענוח שלו. הכתיבה, לעומת זאת, היא ליצור את הטקסט כאילו יש מאין: יש דף חלק, ואתה יוצר עליו משהו. אתה לא מתייחס ישירות לדברים שקדמו לך, או שאתה מביא אותם ומעקר לחלוטין את המשמעות המקורית שלהם, כמו שעשו המדרשים והחסידות אצלינו, ומדון קישוט ועד בורחס, בתרבות העולם.

בורחס, היישר מויקיפדיה. שמתי תמונה סתם כי אני אוהב אותו.

בורחס, היישר מויקיפדיה. שמתי תמונה סתם כי אני אוהב אותו.

החלוקה הזאת משמעותית, כי בעוד שדתיים קוראים יותר (בין אם ספרות ובין אם גמרא, תורה וכדומה), הם לא בהכרח כותבים יותר. ובהתאמה, יש הבדל משמעותי בין רמת השיח הספרותי בציבור הדתי ובין רמת היצירה בציבור הדתי. נגיע לזה עוד רגע.

חלק ניכר מקיומה של הדת, כל דת, הוא המסורת. מסורת היא שימור המצב הקיים, לא יצירה של משהו חדש. לכל היותר אפשר לקחת כלים ששימשו אותנו להתמודדות עם מצב קודם ונסיון להחיל אותם על המצב החדש שאנחנו מתמודדים איתו כעת. חלק ניכר מהתודעה הדתית מבוססת למעשה על קיומה של המסורת: אנחנו המשך של הדורות שלפנינו, כולנו חלק מהסיפור הגדול שנקרא 'עם ישראל', ואנחנו ממשיכים לעשות את מה שעשו דורות על גבי דורות לפנינו. כמובן שבפועל המצב שונה, ואנחנו לא עושים בדיוק את מה שהם עשו, אבל זה לא משנה. השאלה היא באיזו תודעה אדם הולך בעולם, ואדם דתי הולך בעולם בתודעה של שימור מה שקדם לו.

אפשר ליצור איזושהי הקבלה בין המסורת ובין הקריאה. שניהם מתייחסים למשהו שקיים כבר, בעבר, ומנסים להחיל אותו על המצב כרגע. אולי אני לא דוגמה, אבל למדתי בישיבה תיכונית ולמדתי בישיבת הסדר שמרנית יחסית, וממה שאני מכיר – הרבה מאוד אנשים קוראים, ולאו דווקא זבל. קוראים עגנון, קוראים הרמן הסה, קוראים שירה. קוראים וקוראים וקוראים. אבל הכל מתייחס לטקסט המקובע. זה מזכיר לי – כשהייתי בשביל ישראל שמתי לב שיש שם כמות עצומה של שירה בציבור (בנסיון לא מודע – ככל הנראה – ליצירת גיבוש, ואכמ"ל). בכל פעם שהייתי משנה מהמילים, אם זה בכוונה ואם זה בטעות – הראשונים שהיו קופצים ומתקנים אותי היו הדתיים. מן אובססיה לדיוקו של הטקסט הקבוע, המוכר, המסורתי.

אבל כתיבה, ויצירתיות בכלל, הן בדיוק להפך. יצירתיות היא לחשוב מחוץ לקופסה. לשבור את המסגרת. לקחת את המצב הקיים, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש. לא רק לבדוק את הגבולות: לשבור אותן. לא להיות בנאלי, לא להיות משעמם. לאתגר את הקורא. להביא לו משהו אחר לגמרי. כמובן, בשביל שתהיה לקורא איזושהי יכולת התייחסות לטקסט אני חייב לשמור על מסגרת בסיסית, אחרת יצא לי משהו כמו פינגנס וייק, ואולי אף פחות קריא מזה. אני גם צריך להכיר את המסורת הספרותית שקדמה לי, לדעת את מה ואיך אני שובר. אבל אני חייב לשבור. בשביל ליצור משהו חדש אני חייב שהוא יהיה חדש, לא דומה למה שהיה לפני כן.

אני חושב שהבעיה מובנת. גם בלי להכנס להגדרות מהי יצירה 'דתית', מכל כיוון שלא נסתכל על זה, אין אפשרות ליצור משהו חדש שגם משמר את המסורת. זה קשה במיוחד בטקסטים, כיון שאין איזשהו קיבוע של פיסול במסורת היהודית, וגם לא של מוזיקה וגם לא של ציור, אבל טקסטים מקודשים, ושיח טקסטואלי, יש לרוב. והשיח הזה כובל יותר משהוא משחרר. ושוב, הוא כובל בעיקר את התוכן: אם אני מחויב למסורת ולשימורה, לכל היותר אני יכול לחדש בכלים, אבל לא בתוכֶן.

גם כאן צריך לעשות איזושהי הבחנה קטנה בין שירה ובין פרוזה: שירה היא תמונה. סיפור הוא התרחשות. כשאני כותב סיפור אני לוקח את המצב הקיים, האקספוזיציה, ומביא איזשהו 'פתאום' ששובר אותו. בשירה, מספיק לי לתאר את הדברים המוכרים בצורה אחרת. בפרוזה אני חייב שגם הדברים שקורים לא יהיו מוכרים. שהתנועה עצמה תהיה יצירתית.

ואכן, חידוש בכלים זה משהו שעוד עובד לא רע בשירה, ולכן יש לא מעט דתיים-כותבי-שירה. יחד עם זאת, באחת מהסדנאות שלי שהעברתי לנוער דתי מגוון שמתי לב שבעוד שהכתיבה של החבר'ה הליברלים מאוד פתוחה בצורתה, משוחררת מהחריזה ומסוגלת להביע הרבה, הרי שהכתיבה של השמרנים יותר היא מחורזת, שקולה, לפעמים נתונה בסד של אקרוסטיכון (!), ולרוב גם לא מסוגלת להביע את מה שהם רוצים. אז עד כמה שאני מכיר, יש לא מעט משוררים דתיים, חלקם אפילו טובים, אבל רובם ככולם מהצד היותר ליברלי של החברה הדתית.

אמרנו חידוש בצורה, אבל לא בתוכן. יש גם מוזיקאים לא רעים בכלל, ולא מעט זמרים שחוזרים בתשובה ונשארים זמרים טובים. אבל מי שמכיר את התנועה המקוננת על חזרתו בתשובה של אביתר בנאי, ועל הצורה שבה הטקסטים שלו (לא המוזיקה שלו!) הפכו להיות בנאליים למדי, בוודאי מבין על מה אני מדבר. אני מכיר המון סוגים של חוזרים בתשובה שנשארו אמנים: ציירים, פסלים, מוזיקאים, אפילו משוררים.
אבל אני לא מכיר סופר אחד שחזר בתשובה ונשאר סופר טוב. על פי מה שכתבתי, אפשר אולי להבין למה.

אני רואה לנכון לתת הסתייגות קלה: כנראה שיש כותבים דתיים טובים. אני לא מכיר הרבה, אבל סביר להניח שיש. במובנים רבים הם טובים לא בגלל שהם דתיים, אלא למרות שהם דתיים. הם כותבים כאנשי העולם הגדול, ואם הם כותבים על הדת, זה מהזוית הלא מחמיאה שלה. נוהגים לתת כדוגמה את עגנון, אבל עגנון היה אמביוולנטי בכתיבתו על הדת (מה שדב סדן כינה 'כפל הפנים' ואחרים מכנים 'האירוניה העגנונית), ובעצמו חי כחילוני כ13 שנים. דוגמה נוספת שנותנים היא הרב סבתו. אני לא רוצה לדון בו כרגע, אלא רק להפנות את תשומת הלב: עד כמה הרב סבתו משתמש אחרת בשפה ובדימויים, אל מול עד כמה התוכן שלו אומר משהו חדש. ואפילו לא צריך להרחיק עד לשם, ומספיק לבחון האם הספרים שלו מציירים תמונה או מספרים עלילה. זה נובע, אני חושב, כי עלילה צריכה מניע, קונפליקט, וקונפליקט דתי יהיה (בהכרח) התמודדות עם הדת.

אז האם יש עוד סיכוי ליצירה דתית משמעותית? אני קצת סקפטי בנושא. אבל אני יכול לומר שהדרכתי ב'נופשיר', שמאגד יוצרים דתיים צעירים מכל רחבי הארץ, ובסדנאות הכתיבה שלי יש לא מעט יוצרים דתיים בגילאי תיכון. ממה שאני מכיר, הם לא רעים בכלל. האם זה יביא לפריצת דרך? קצת קשה לי להגיד עכשיו. אני מניח שלא. אולי בתחומי השירה. כך או כך, השיח העוסק ביצירה בחברה הדתית אינו רדוד. לא בצורה יוצאת דופן, לפחות. ואי אפשר לסכם את היצירה הפנים דתית בפריקת תסכולים בשורות קצרות. חוסר עומק ביצירה? ובכן, אולי.

אבל יש בעיה אחרת, והיא הרבה יותר בסיסית ממה שחבורת הטרולים הצביעה עליו: בשביל להיות סופר גדול, אדם צריך להיות קצת כופר.

——-

6.6.13
הוספה מאוחרת, שנוסחה היטב בזכות ארגמון: להאמין פירושו להקשיב, ליצור פירושו לדבר.

מודעות פרסומת

51 Responses to “למה אין סופרים דתיים”


  1. 1 יאיר 4 ביוני 2013 בשעה 11:31

    כמה הערות:

    א. אתה מתאר מצב מסוים בחברה הדתית וטוען שהוא ב'אשמת' הדת, בשביל להוכיח טענה כזו צריך להשוות אותה לעולם שאינו דתי. האם אתה באמת חושב שבעולם החילוני יש יותר יצירה מבעולם הדתי? תמהני.
    בעולם הדתי שאני מכיר יש כמות נכבדת של יצירה, אז אולי עוד לא גידלנו את ה'עמוס עוז' "שלנו" אבל גם העולם החילוני לא מצמיח 'עמוס עוז'ים כל שני וחמישי.

    ב. היצירה שאתה מדבר עליה מאוד מצומצמת – כתיבת פרוזה. בעייני יש המון דרכים להביע יצירתיות שלא עוברים דרך כתיבת פרוזה או שירה ואפילו בכלל לא דרך אמנות. בשיעור א' כתבתי קצת שירה והשתתפתי בסדנת כתיבה כי הרגשתי שהיצירה חסרה לי, בשיעור ב' הפסקתי כי התחלתי לכתוב דברים אחרים – רעיונות, חידושים, דרשות, דברי תורה וכדו'. בעיניי דרשה טובה של הרב גינזבורג או שיעור עיון טוב של הרב סולובייצ'יק יכולים לעלות בערכם היצירתי על סיפור או שיר כזה או אחר.

    יכול להיות שגם אני לא דוגמה אבל במקום בו למדתי עודדו מאוד יצירתיות, גם אמנותית וגם של חידושים ומאמרים תורניים ולא תורניים.
    אני חושב שהזמן עוד יוליד לנו את עמוס עוז הדתי, אבל יכול להיות שאני סתם אופטימי.

    (ואם כבר אז בנוגע לסוגריים על השירה בציבור – בעייני זה יותר מסתם 'יצירת גיבוש', לדעתי השירה בציבור היא הליטורגיה של התרבות הציונית – היא מכוננת זהות קולקטיבית, אבל באמת אכמ"ל)

    • 2 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:33

      רק על א.
      לא ברור לי. בעיקר באתי מהכיוון הרפלקטיבי, ותהיתי מה מונע ממני לכתוב כמו שצריך. אולי חילונים נתקלים בחסמים אחרים. ואולי – בכל זאת – יש הרבה יותר סופרים חילונים טובים מאשר דתיים. וזה נכון (אני חושש לקבוע מסמרות, אבל כמדומני) באופן כללי על ספרות העולם.

  2. 3 צחי 4 ביוני 2013 בשעה 11:55

    יאיר, קרא את דבריו.

    הוא לא טען שלדתיים כלל אין יצירתיות, אלא שהם חסומים באשר הם דתיים מתחום מסויים של היצירה, שהוא הספרות – שעניינה לדבריו תנועה וחדשנות, לעומת שירה ולהבדיל לימוד תורה, דרישתה ופרשנותה – שעניינם התבוננות מרחיבה על הקיים, פרשנות ואינטרפרטציה.

    • 4 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:31

      אכן, והייתי מוסיף ואומר שזה סוג שמתבטא בפרוזה, אבל לא רק.

    • 5 איציק 24 ביוני 2013 בשעה 0:40

      עדיין אפשר לספר סיפורים קצרים, חוויות, עדויות. לא חסר דמיון אצל הדתיים. פשוט הם מתעסקים בעיקר שזה לימוד לאורך שעות היום. הם נמצאים בהווייה האמיתית ואין להם צורך "לחלום"

  3. 6 אורי 4 ביוני 2013 בשעה 13:12

    הייתי אומר: כדי להאמין באמת, אדם צריך להיות קצת כופר.
    כדי ליצור אדם צריך להיות מאמין.
    דת ואמונה – סתירות שאדם נדרש להכיל.

    (אתה סופר מאמין, לדעתי. אולי אפילו דתי).

  4. 7 מוטי הבלין 4 ביוני 2013 בשעה 13:21

    ובכן, במילים פשוטות, אתה אידיוט ונמוך.

  5. 9 מוטי הבלין 4 ביוני 2013 בשעה 16:07

    "ההכרה שהשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנחנו מכירים אנו שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים בתחילה לטהר את נשמותיהם. והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה, בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדה שלנו הנובעת ממקור חכמת ישראל שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית הנה הנם מקורותיה". (הראי ”ה קוק שמנה קבצים ח,עא)

    אבל כותב הבלוג לא קשור לכל הדברים הגדולים האלה, הוא בסה"כ ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס, והוא חושב שהתורה והאמונה הם עוד שני פרטים במזווה הרומנטי שלו. והוא איש עצוב, שקשור לדת רק כי למה לא, אין לו שמץ השגה ב"יהדות" אמיתית, של התקדמות והתעלות וקרבת ה' ואור, הוא רק שורד, על הגדר, איפה שיושבים הציניים.. רגל פה רגל שם… בסדר עם כולם. אלה שלא באמת משיגים משו בחייהם, כי הם ניסו לתפוס מרובה כביכול, והשיגו לא כלום.

    הדיון הזה הוא נסיון טפשי לקחת דברים סותרים, "נקודות מבט" שונות, ולנסות לטחון אותן ביחד לאיזו מקשה אחת שאין לה שום קיום.

    • 10 ארגמון 4 ביוני 2013 בשעה 16:54

      הממ.

      יכול להיות שאני אסכים עם רוב טענותיך כאן. נניח. ועדיין- אני מכיר מעטים עם כיפה על הראש שכותבים כמו יהודה. אז גם אם כל האשמותיך נכונות, אין זה סותר את טענותיו. להפך- רק מעצים אותן.
      (באופן פשוט כשהרב כותב "ספרות" הוא לא מתכוון לפרוזה אלא להגות)

    • 11 ידידיה גזבר 4 ביוני 2013 בשעה 20:48

      האמת שבאופן אישי תמיד קסם לי להיות איש עצוב, ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס. שנזכה.

    • 12 אני. 4 ביוני 2013 בשעה 21:04

      אה, לא. כי אתה פשוט א-חר, נכון?
      לצטט את הראי"ה זצ"ל, ואז לזלזל באדם אחר מתוך הניצוצות של הקדושה. אני בטוחה שככה מתנשאים, אני רק לא בטוחה שזו זו ההתנשאות שתביא אותך למרומים. למעשה, יש הרבה יותר נמוך מעוגיות שוקו צ'יפס, ברכותי על ההגעה לשם.

      [יש דרך למתוח ביקורת. יש ו'השמץ' של המושג ב'יהדות האמיתית' לא נמצא בכיס הקטן שלך. יש מורכבות בחיים, ויש התמודדות. לנצל חשיפה של אדם כדי להשתמש בה נגדו באופן אישי, זה מעשה שפל בעיני.]

      • 13 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 4 ביוני 2013 בשעה 23:26

        מוטי, אתה כל כך צודק, אני חושב שאתה הצדק הכי גדול עלי אדמות.

      • 14 מוטי הבלין 6 ביוני 2013 בשעה 15:29

        היהדות האמיתית לא בכיס שלי, אני רוצה ומנסה להיות בכיס שלה.
        וזהו בדיוק, שאני לא כותב בשם עצמי, אלא בשם היהדות, שדוקא הבלוגר מדבר עליה כביכול היא בכיסו. (הוא הבין הכל וראה הכל, הוא חכם יותר מכל השטחיים שחוויותיהם – שטחיות. הוא כבר שחה ב"דת" משפה אל שפה, מספיק כדי לקבוע שאין בה שום דבר יותר ממה שראה, כדי לקבוע שלא יהיו כותבים דתיים טובים, לקבוע שכדי לכתוב טוב – מוכרחים כולם להיות כמוהו – קצת כופרים.)

        • 15 אני. 6 ביוני 2013 בשעה 18:17

          נו, נדמה לי שמגיבים אחרים העלו בדיוק את אותן טענות, רק בצורה מכובדת. בלי שמות גנאי, בלי לרדת לפסים אישיים, בלי לאבחן קווי אופי בהינף מקלדת.

          חבל. בעיני הצלחת לנסח לא רע כמה נקודות ראויות להתייחסות, אבל הן נקברות תחת הנימה הטוקבקיסטית-מתלהמת הזו. מעבר לזה: אני חייבת להגיד שהקבילה על הדרך שבה הדברים נכתבים פה די תמוהה בעיני. זה בלוג, אם זה לא המקום להבעת דעה אישית של הכותב ביחס לדברים, אני לא יודעת איפה כן. לא חושבת שיש פה בכלל חתירה לאמת אובייקטיבית מוחלטת, להפך, הדברים עוברים לי ככאלה שנכתבים ממקום מאוד אישי וסובייקטיבי. לפעמים דווקא הצורך להגדיר, נובע מזה שאי אפשר.

          (זאת ועוד: אישית, הייתי מפטרת את כל דוברי היהדות למיניהם, נדמה לי שהיא מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. אבל מה אני יודעת.)

          • 16 מוטי הבלין 6 ביוני 2013 בשעה 22:02

            אני באמת מתחרט על התגובה הראשונה שכתבתי, (וכמובן שמבחינתי אפשר למחוק אותה) תבינו שהיא כוונה גם לחבר'ה שהשתתפו בדיון בפורום מסויים ונקטו בצד של הכותב מכאן, ועשו את זה בצורה טפשית שעצבנה אותי. (עניינים אישיים בין השאר)

            מעולם לא ביקרתי כאן בבלוג כך שהוא נראה לי כמו עוד איזה דף ברשת… שמי יודע אם מישהו בכלל מבקר בו.

            תוכלי להיתפס על מה שאמרתי, אבל כשכתבתי שאני מדבר בשם היהדות התכוונתי בסה"כ לומר שאני לא מדבר בשם עצמי ובשם המקום הקטן שלי, אלא בשם דברים גדולים שאפילו אם אני עצמי לא ממש מתפלש בהם, עדיין, שלא כמו הכותב, אני לא מבטל אותם רק בגלל זה.

            • 17 מוטי הבלין 6 ביוני 2013 בשעה 22:03

              אופס, שכחתי להוסיף. אני מתנצל ומבקש סליחה על התגובה הראשונה.

            • 18 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:36

              מחול לך. אם כי גם אני לא מבטל אותם בשביל זה. והיהדות שפגשתי – ובכן, כל עוד אינך יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך, אתה גם לא יודע בפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. אני מניח שלא בפניך, על כל פנים, כמו שזה לא יהיה בפני אף בן אנוש אחר.

              • 19 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 ביוני 2013 בשעה 8:38

                פרסמת משהו, כך שביקשת דין וחשבון מבן אנוש. (ואפילו *ביקשת* תגובה).

          • 20 ארגמון 6 ביוני 2013 בשעה 22:10

            זה מרתק. אני טרם פגשתי את "היהדות" וממילא לא ידעתי שהיא מסתדרת בכוחות עצמה.

  6. 21 רוני 4 ביוני 2013 בשעה 23:56

    כמה הערות:
    א. כמות יש, העניין הוא האיכות. ואיכות היא, במיוחד כשאנחנו בפוסט פוסטמודרניזם, עניין של טעם. יצא לי,או שמא: זכיתי השנה להסתופף בצילם של כל מיני אנשים חביבים מהברנז'ה הירושלמית, וגיליתי שחלקם מפזרים שבחים ושאר סופרלטיבים באופן שלא הולם את מושא השבח. זה היה יכול להיות ספר או סרט שזכו לתיאור "עמוק" מהר מדי, וזה היה יכול להיות ציור או צילום שפוקפק עד שפורק עד היסוד.ואני שואלת: מאיפה לכם הטעם הזה? ומוסיפה ומקשה: מאיפה לך שלא צריך להיות להם הטעם הזה? הכל אישי מאד.
    ב. נניח שיש איכות, יש מעט ממנה. ככה זה.
    ג. חשיבויות עוברות מחנות. ויש טרנדים. בימי הביניים שוררו המון וכולם היו דוסים. בימי בית שני וקצת אחרי אהבו מאד פסוידו אוטוביוגרפיות. גם מדרשים הלכו טוב. עכשיו פחות. תחשבו איך כשהייתם חניכים בבני עקיבא המדריכים הדוסים למדו הרב קוק, ועכשיו הם לומדים ליקוטי מוהרן. וכן הלאה. חוץ מהטרנדים, ההגמוניה עוברת גאוגרפית. פעם פריצות דרך חשובות נעשו בגרמניה, היתה תקופה צרפתית וכו' וכו'. אני רוצה להזכיר שהיתה תקופה דוסית וממנה השתלשלו המון שמות של רחובות ואלבום של ברי סחרוף.
    ד. הערה כללית מיזנתרופית. שמעתי שגם אצל חילונים יש קבעון מחשבתי. קראתי כמה סופרים חילונים שלא חדשו לי כלום. יצא לי להכיר כמה חילונים שחבבו מאד את רבי המכר של *******, סופר שלא התפרסם בזכות חותמת האיכות על יצירותיו. אם כי, מהי איכות?
    ה.רבים מקוננים על התפרקות הציבור הדתי למחנות מחנות, שניואנסים דקים מבדילים ביניהם, ואיך ישבו שניים ממחנות שונים זה לצד זה. ובכן, אם התפרקנו כך אל תמשיכו להסתכל עלינו כחברה, אל תמשמשו את מירה מגן עם נעמי רגן, חיים באר ומיקי שיינפלד, ואל תשאלו איפה היצירה הדתית. אם לא התפרקנו, תמשיכו בסבבה שלכם.
    ו. הגיע הזמן להניח להלכה ולהפסיק להאשים אותה בכל תחלואינו. היא באמת מייצרת שיח טכני של אסור או מותר. יופי, מעולה. בואו ניצוק כל אחד את התוכן, את המהות שנראית לו, ונחגוג את החופש שהמסגרת הזו מאפשרת. (אופציה ב': ללכת להמון ימי עיון על מהות ההלכה כדי ליצור מסגרת מחשבתית שתגיד לנו מה לחשוב ועל מה לחשוב בשתים עשרה חמישים וחמש.)

    • 22 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:38

      בקצרה, כי אני עייף מאוד.
      א,ב,ג,ד.
      אין לי איך להגיב. זו נקודה נכונה, ויפה עמדת עליה. אבל לקונן על העדרם של סופרים טובים בעיני, מותר לי? או להצביע על המקום בו אני חסום, מותר?
      ה. מה הקשר.
      ו. תגידי את זה לשכן שלך, לי אין שום בעיה איתה.

      • 23 רוני 18 ביוני 2013 בשעה 11:07

        היתה רק נקודה אחת לא קשורה? אני מרוצה. בדרך כלל שום דבר לא קשור. המאמץ השתלם.

        נראה לי שמותר לקונן ומותר גם להגיד לאנשים שמה שהם מקוננים עליו לא כזה נורא ולהיחשד בחוסר אמפתיה.
        לא הבנתי איך *אתה* חסום שם.

  7. 24 גדי 5 ביוני 2013 בשעה 6:40

    יש לי מה לומר, אבל הדברים לא מבוררים דיים והזמן לא מספיק כרגע. לעצם הענין, הדברים נגעו בי מאוד, גם בנקודות שאני יודע לומר שלטעמי לא ירדת לסופם של דברים וכל שכן בעצם הבירור.

    משהו קטן בכל זאת: המקום שלך כ"יודע"," מבין" (כך אני קורא ושומע אותך) לא משאיר לי את מרחב השאלה והתהיה.

    אני אוהב את השאלות שלך מאוד, את הניתוח המרגיש-לי-כיודע אני אוהב פחות.

    צריך לדבר מתישהו. רוצה לסחוב מישהו לשבת ברמלה?

    • 25 יהודה 6 ביוני 2013 בשעה 11:16

      מחד, יפה אמרת. מאידך, אני אישית מאוד לא אוהב לקרוא מאמרים שבהם הכותב מתנצל כל הזמן על העובדה שהוא אינו בטוח בדברים שנאמרו. אם כבר אתה מביע דעה, תגיד אותה ישירות ובלי להתחמק.
      אבל אולי באמת אוסיף איזו הבהרה צדדית כטקסט קבוע בבלוג; אני הרבה יותר לא בטוח בדברים שאני אומר מאשר יודע אותם בוודאות.

  8. 26 ארגמון 5 ביוני 2013 בשעה 16:44

    ושלא כתגובה למישהו אחר:
    התפיסה של היהדות כהלכה בלבד נשמעת כנגזרת של מישהו שתקוע מבחינת היחס שלו אל העולם התורני בשיעור א'. כולנו, או רובנו, היינו במקום של אותו אברך. אבל יאללה, מיצינו, התורה יותר רחבה. אלו שנאבקים בתורה בפוזיציה הזו, הזו מקדשים את התפיסה המכווצ'צ'ת הזו כמעט כמו אלו שאוחזים בה.

    התיאור של אופי המסורת מאד חד מימדי. מצאתי את עצמי מאד לא מזדהה, למרות שהמסקנה שלי דומה לשלך, כידוע לך.

    וברב סבתו אין קונפליקט? מה, הקונפליקט אצלך חייב להיות פלפל חריף?

  9. 27 בכל 5 ביוני 2013 בשעה 17:49

    מכיוון השירה?

    1. מהי שירה שמחדשת בתכנים?

    2. ולגבי הכפירה: הסופר אולי כופר קצת בה' שבורא עולם, המשורר כופר קצת בכלים שלו: כלי השפה. אולי.

    • 28 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:39

      1. אומרת משהו שאיש לא אמר לפניה, ולא 'אומרת במילים חדשות משהו שכבר נאמר'.
      2. הממ. מעניין. בעיקר במחשבה על צורת הבריאה של העולם באמצעות שפה.
      תודה.

  10. 29 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 5 ביוני 2013 בשעה 21:28

    גדי, מאוד שמחתי שהצלחת לנסח את מחשבותיי. רב תודות לך.

  11. 30 גלעד 7 ביוני 2013 בשעה 17:02

    קראתי בענין את הדברים. נראה לי שאתה שבוי בשיח שלוכד אותך בתוך ההגדרות שלו.
    אתה אומר "כתיבה, ויצירתיות בכלל, הן בדיוק להפך. יצירתיות היא לחשוב מחוץ לקופסה. לשבור את המסגרת. לקחת את המצב הקיים, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש. לא רק לבדוק את הגבולות: לשבור אותן. לא להיות בנאלי, לא להיות משעמם. לאתגר את הקורא. להביא לו משהו אחר לגמרי."
    זו תפיסה מסוימת של יצירתיות, תפיסה מובחנת של אמנות שצמחה מתי שהוא במאה – מאה וחמשים שנים האחרונות. כשאתה מגדיר את זה כך, בוודאי שאין מוצא.

    • 31 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:41

      יש לי תחושה שאתה מאחד בין אמנות ויצירתיות. לא אמרתי שאין אמנות דתית.
      וכמו כן, אני לא מכיר דרך אחרת להגדרת יצירתיות. אשמח לשמוע, אם יש לך.

      • 32 גלעד 14 ביוני 2013 בשעה 7:09

        העירוב נמצא בטקסט שלך. אמנות אמיתית היא יצירתיות. יצירתיות היא הענין עם הקופסה. ולכן אמרתי שאתה מניח את המבוקש.

        • 33 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 8:10

          בנתי. תודה.
          ואם אני מוריד את הקטע עם האמנות?

          • 34 גלעד 14 ביוני 2013 בשעה 10:24

            תראה. כל אחד והסגנון שלו והדרך בה הוא כותב. הבעיה, מבחינתי, עם הטקסט הזה שהוא לא אנליטי, אך לא נמנע מקביעות מסקנות.
            אתה אומר "יצירתיות היא לחשוב מחוץ לקופסה. לשבור את המסגרת. לקחת את המצב הקיים, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש. לא רק לבדוק את הגבולות: לשבור אותן. לא להיות בנאלי, לא להיות משעמם. לאתגר את הקורא. להביא לו משהו אחר לגמרי".
            מה זה? הגדרה? טיעון? הצגת מודל אידיאלי? לא ברור. אחר כך אתה טוען שיוצר דתי חייב להיות קצת כופר.
            ההגדרה הזו ל"יצירתיות" טובה כמו הרבה הגדרות אחרות. אבל מבין דבריך נובע שאתה טוען שזו לא סתם הגדרה אלא משאת נפש לכותב. אולי יצירתיות היא דווקא להביא דברים חדשים בתוך החוקים הקיימים? ואולי יצירתיות היא לא תמיד דבר טוב? להגיד על מישהו שהוא משתמש ב"חשבונאות יצירתית" נחשבת עלבון, כמעט האשמה פלילית.
            לכן, אם נעשה רדוקציה למאמר שלך, אתה קובע שמאחר שהיצירתיות היא דבר טוב וראוי ואף הכרחי, ומאחר שהיא מוגדרת כך וכך, ודתי מוגדר באופן זה וזה, נובע שדתי לא יכול להיות יוצר".

            ואם תאמר לי, הרי לא צריך להגדיר כל דבר כל הזמן, יש דברים מוסכמים, ובכלל אני לא כותב פה מסה בפילוסופיה אנליטית?
            אשיב לך כך. נראה לי, בלי שחקרתי את זה מספיק, שישנם לא מעט יוצרים מהקהילה הדתית שנכנסו אל העולם הכללי ואימצו את העקרונות האסתטיים והחברתיים שלו. עקרונות שנוסחו מתקופת הרנסנס הנאורות והלאה, והיום נחשבים למובן מאליו. והם עושים זאת מתוך התעלמות, מאלפי שנות יצירה דתית ביהדות ובדתות אחרות.
            ולכך כיוונתי כשאמרתי שאתה שבוי בשיח שלוכד אותך בתוך ההגדרות שלו.

  12. 37 נחום 9 ביוני 2013 בשעה 8:10

    נחום הוא שמי.
    אהבתי את שכתבת היא תגובתי.
    תודה גם לך.

  13. 39 אבי 10 ביוני 2013 בשעה 13:22

    "לשבור את המסגרת. לקחת את המצב הקיים, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש"

    למה תמיד לפרק??
    ואם מישהו בנה משהו מוצלח ועליו בנו אחרים מוצלחים וכן הלאה..? למה לפרק??
    איך אמר גנדלף, אני לא זוכר, אבל זה משהו בסגנון ש"אויל מי שמפרק משהו כדי להבין אותו".

    • 40 יהודה 14 ביוני 2013 בשעה 1:43

      פירוק הוא לא ניתוץ. אבל דברים חדשים תמיד נוצרים על בסיס הקודמים להם, והקודמים להם בהכרח עוברים איזשהו פירוק והבניה מחדש בנסיון להבין איך עושים משהו שונה. כך נראה לעני"ד.
      (ואת זה אתה מצטט מטולקין, שניתח אגדות עם סקנדינביות בשביל לבנות את האפוס שלו. נו, ניחא)

  14. 41 צבי 30 ביוני 2013 בשעה 19:02

    בכתיבה שלך אתה מבלבל בין הבעת תחושות שלך לבין תיאור עובדות. רק כדוגמא קטנה-רבים מיוצרי הרנסאנס היו דתיים. לא נרה לי נכון להציע הכללות כה גורפות. אני נוטה לשער שהבעיה היא ספציפית של יהודים דייל בתקופה היסטורית זו שבה הדת מעוצבת במידה רבה כדרך של הסתגרות מבועתת מפני החילון. אבל אני לא היסטוריון.

  15. 42 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 12 ביולי 2013 בשעה 16:27

    (באיחור אופנתי)
    איך אתה מסביר את כל ההתחדשויות שהיהדות עברה במצהלך הדורות?

    כלומר, אם הבנתי אותך נכון, הסתירה המובנית היא לא ביחס לאמנות, אלא ביחס לכל התחדשות ויצירתיות. אבל עזה הרי קרה.

    (וכרגיל, מעורר מחשבה, תודה)

    • 43 יהודהו 12 ביולי 2013 בשעה 16:28

      *במהלך, *זה.
      וזה הייתי אני.

    • 44 יהודה 14 ביולי 2013 בשעה 13:04

      אני חושב שזה מתקשר לאיזושהי הסתייגות שאני אמור להעלות מתישהו, בעקבות דבריו המחכימים של גלעד סרי-לוי.
      זה סוג אחר של יצירתיות, ועיקרו בצורה ולא בתוכן, אבל אני באמת צריך לתקן כל הטיעון מתישהו.

  16. 45 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 ביולי 2013 בשעה 13:32

    אתה מביא את שי עגנון כשאתה מדבר על ספרות ברמה, ולמיטב זכרוני, הוא היה אדם דתי אדוק.

    • 46 יהודה 14 ביולי 2013 בשעה 13:36

      הוא חזר לדת, זה נכון. אבל בין השנים 1911 ועד 1924 הוא היה מה שמכונה 'חופשי'. גם לאחר שחזר, עדיין נשאר בו יחס אמביוולנטי כלפי הדת (אם כי מסתבר שזה היה יותר בכתיבתו, ופחות בחייו האישיים).

  17. 47 מכלוף אבן-ויזגן (ויטגנשטיין) 24 באוקטובר 2013 בשעה 3:06

    האמת , שיש מבול של סופרים – דתיים, חילוניים וכל מה שבאמצע. כבר לא ניתן לספור את הסופרים…

    מה שבאמת מציק לי הוא, שפעם היה אידיאל להיות עובדי כפיים – חקלאים, בנאים, בעלי מלאכה. איפה זה? חזרנו לחיי גלות, מ'עם' נורמלי החי על יגיע כפיו, הפכנו ל'מעמד', חברת 'אנשי רוח', ממוללי מילים וזורים לרוח, שאמנותם אומנותם?

    הבו לנו אנשי מעשה בעלי שאר רוח, המשקיעים את כוח יצירתם ותבונת ליבם בתיקון עצמם וחברתם. 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך' (מיכה).

  18. 48 מחוץ לקופסה 24 באוקטובר 2013 בשעה 20:24

    אני מסכים עם הגדרתו של יהודה ש'יצירתיות' היא היכולת לחשוב 'מחוץ לקופסה' –

    לעומת זאת, אינני מסכים עם הגדרתו (בשורה האחרונה): 'ליצור – פירושו: לדבר'. 'ליצור' פירושו: 'להבין'.

    כוחו של יוצר גדול, ביכולתו 'לצאת מהקופסה' האישית שלו, ולחדור לנבכי נפשו של הקורא/ הצופה/ השומע, המתפעל: איך הצליח היוצר בתבונתו לחדור לעולמי הפנימי ולבטא בנאמנות את רחשי ליבי.

    ערך מוסף יש ליוצר מאמין, שאינו רק 'יודע יצרם' שחש את נפתולי ומשברי ההווה, אלא יכול להיות גם 'יוצרם', כיוצר הרואה בעיסת החומר את הצורה הנפלאה הטמונה בו, ובמגע ידיו המלטף – מוציא אט אט את הצורה מן הכוח אל הפועל. היוצר המאמין רואה בעיני רוחו עולם עתידי טוב יותר ומנסה לתאר אותו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב.

    התירגול הטוב ביותר המפתח את יכולתו של יוצר לחדור לעולמו הפנימי שלו ושל קוראיו, הוא בעיון ולימוד של יצירתם של יוצרים גדולים, קרובים ורחוקים. וככל שהיצירה שקוראים באה מעולם רחוק ובלתי מוכר – גדל האתגר שבנסיון להבין לרוחו של יוצרה.

    לעיתים קרובות מגלה המעיין בדברי זולתו רעיונות וכיווני מחשבה שמעולם לא חשב עליהם, אך כשהוא נחשף אליהם – הם מדברים אליו ונוגעים בעולמו הפנימי.

  19. 49 אור 30 באוגוסט 2015 בשעה 13:01

    לא הבנתי: בעצמך הבאת את עגנון, ובעצמך ציינת את העובדה שהוא (על אף 13 השנים וכו) היה מאמין. לא רק מאמין, מיסטי אפילו ורוחני מאוד, ואוהב את היהדות, קשור ומחובר אליה ואף אמון עליה ביותר-האינטרטקסטואליות העצומה שלו. אז איך זה מתיישב עם "קצת כופר"? אולי התכוונת לעצם היכולת להסתכל על הדברים בצורה שונה, ליצור הזרה? לדעת גם לצחוק על הדברים וכל זה כפי שעגנון יודע היטב לעשות? כי זה נשמע אחרת ה"קצת כופר", ולקרוא לעגנון קצת כופר נשמע לי צורם, כי אם יכולת הפקפוק, הטענות הנגדיות שלו על התורה וכו'- הכל היה אצלו מתוך אהבה גדולה לעולמה. אז המושג הזה נשמע לי מוגזם לגביו וגם לדעתי משליך לכיוונים אחרים אולי ממה שהתכוונת. ובכלל כל המסקנה שלך מהמאמר שיוצרים דתיים לא יכולים להיות יוצרים טובים- סותרת את האזכור שלך לעגנון שהיה 'דתי' ומאמין גדול, והוא כמובן מגדולי הסופרים.


  1. 1 ספרות ברשת: שבוע הספר – עליה במספר הספרים שיוצאים לאור; פרשת עוזי וייל; מו"לים טורקיים מצטרפים למוחים ותורמים ספרים; חגיגות ה-35 במאי; מדו טראקבאק על 7 ביוני 2013 בשעה 14:34

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: