מה עושים עם כל הזמן הזה

א.
איבדתי את הסיסמה לפייסבוק.

זאת אומרת, כבר מזה שבועיים שהחלפתי את הסיסמה ברצף אותיות אקראי שעשיתי לו 'העתק הדבק', בעיקר בשביל שאני לא אוכל להתחבר מהפלאפון החכם שלי – וממחשבים אחרים – גם אם ארצה מאוד. פשוט בגלל שאני לא יודע את הסיסמה. אבל אז התנתקתי בטעות מהפייסבוק, וכשניסיתי להתחבר מחדש – לא הצלחתי. הסיסמה ששמורה בדפדפן היא הסיסמה הישנה. ובכן, במקום לרפרש בפייסבוק מצאתי את עצמי קורא ספר שהוא לא עיון / שירה / סיפורים קצרים, כמו שהיו כל עשרות הספרים האחרים שקראתי השנה.

זה מוזר לי קצת, לחזור לקרוא. היום הסתובבתי בשבוע הספר ומצאתי את עצמי עובר דוכן דוכן ומזהה את רוב הספרים שעליו. יכולתי להצביע על ספר אקראי ולזהות שאני יודע מה כתוב בו. קראתי אותו, או שקראתי התייחסויות אליו. פתאום הבנתי שהיו זמנים שקראתי בהם המון. איפה אני ואיפה הזמנים האלה. כיום אני קורא ספרי עיון ללימודים, קורא סיפורים קצרים להכין בהם את הסדנאות, ושאר הזמן נבלע איפשהו בתוך האינטרנט הגדול ורחב הידיים הזה. לרבות כתיבת הפוסטים לבלוג הזה, למרות שאני לא כותב בקצב קצוב וכולי.

כל זה הזכיר לי שחנה פנחסי כתבה פוסט על הדברים הטובים שהאינטרנט מזמן לנו. אתרים נחמדים והכל. סוגים חדשים של ידע. אולי יש לומר: הצורות החדשות שהידע מתארגן בהם. פתאום לא צריך לזכור את הדברים, כמו בבגרות בהיסטוריה, ובני תיכון יכולים לקום ולהגיד לי באמצע הדרכה 'אבל 1914, זה לפני או אחרי השואה?' כי מי צריך לזכור כשיש סמארטפון. והשורה האחרונה לא הייתה צינית כלל ועיקר: אני באמת חושב שלא צריך. שפתאום המוח האנושי יכול לוותר על הזיכרון המילולי שלו ולהתחיל לחשוב לרוחב, בהיקפים של קישורים ולינקים שמארגנים את הידע בצורה תלת מימדית. הקיצור, מסתבר מהפוסט, תענוג. המון נגישות לידע חדש.

וזה מלהיב, באמת. אבל–
לא יודע.
כתבתי הרבה פחות סיפורים ושירים בשנתיים האחרונות. הכל התנקז לפוסטים, לשנינויות בשקל בפייסבוק. וכנגד כל דקה שישבתי על כתיבה, הוצאתי עוד עשרים דקות על חיפוש וקריאה של דברים וראיית סרטונים וצ'אטים וכן הלאה. ואני לא באמת יכול להפסיק, גם אם אנסה.

ואני מפחד מרדידות, ומזה שאין טקסט יציב שאפשר להשען עליו , ושאין משהו שכולנו יכולים להתייחס אליו והוא הבסיס התרבותי שלנו. כמו שהיה התנ"ך וכמו הקומדיה האלוהית לאיטלקים וכדומה. אני לא יודע מה יקרה כשהכל יתפרק ויהיה רק עיתונאות בגרסתה המיידית, 'סערות הרשת', הגלים שהולכים וגוועים. ומה ישאר אחרינו מכל הטקסטים האלה.

ועוד מחיר: פתאום הבנתי שאני נקרא בבלוג הזה, וגם בפייסבוק, כ'יודע'. כבקי בחומר. כאדם שיודע מה קורה כאן, בעולם הזה, ובא לספר על זה לכולם. כי אולי בשביל להגיד משהו אי אפשר להסתייג כל הזמן. צריך לעמוד עליו למרות שאתה יודע שהוא שגוי. וגם כאן, הרי. וכל פעם שמתייחסים לרעיונות שלי כאילו עומדים מאחוריהם מאות שעות של לימוד וחשיבה על הנושא–

ב.
— כתבתי למישהו השבוע:

"אלבר קאמי פותח את ´המיתוס של סיזיפוס´ במשפט "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה". אני לא מסכים עם המילה ´התאבדות´ במשפט הזה, אבל עם השאר אני מסכים. השאלה הפילוסופית הגדולה היחידה היא אם כדאי (אולי יש לתרגם – ראוי) לחיות את החיים האלה. ומה אתה עושה איתם. ומה עושים עם הסוף, עם המוות הזה, שרודף אותך בכל אשר תלך.

לא יודע איך עונים על השאלה הזאת.

אני מתכוון – אני יודע את המילים שאחרים עונים לעצמם על השאלה הזו, אבל לא מצליח להבין את הפועל של המַעֲנה. איך קם אדם ומזיז את הנפש כך שתענה על השאלה הזאת. לא יודע.

אני חושב שזו שאלה מהחלל הפנוי. לא כמו שתיאר את זה ר´ נחמן, זו לא שאלה ´שאין עליה תשובה´. זו שאלה מהחלל הפנוי עצמו, לא הסימבולי. החלל שאין בו כלום. שאי אפשר לענות עליו בגלל שהמילים ישר יוצרות בו איזה ´יש´ ודוחקות את החלל הצידה, אבל החלל נשאר. תמיד נשאר. אי שם בין הסרעפת לבטן, באיזו תחושת פאנטום מכווצת היטב, בחנק שעולה בגרון מול דברים יפים מאוד. פעם כתבתי ´אנשים רואים יופי ובוכים´ וחשבתי על ´וואי להאי שופרא דבלי בעפרא´. והכל הולך וסובב לשם.

והידיעה, אולי יש לדייק: האשליה של הידיעה, היא המקום שאנחנו מנסים להתמודד עם השאלה הזאת. אני לא יכול לענות על ההיסוס וגם להסס בו זמנית, התשובה נהרסת כך מהחל ועד כלה. אני חייב לעמוד על הרגליים ולחייך בשביל להגיד משהו. ויותר מזה: לידיעה ברורה יש מוצקות. דברים שנשארים. לא הכל כלה. הרהורים, ובכן, באים והולכים.

זה לא אומר שהשאלה לא נשארת נוכחת. זה רק אומר שברגע שאני אומר משהו, ולא משנה מה, אני לא יכול להשאיר את השאלה כל הזמן בקו החזית. ואין זה משנה איזו מהשאלות הגדולות שלך. ואני חושב שאנשים נשארים עם השאלה, היא לא נמחקת, היא פשוט עוברת לרקע כדי לאפשר, אתה יודע, לדבר. שנוכל לעשות משהו. שנוכל לשלם משכנתא, לקנות טיטולים, להכין מרק לשבת. אני לא יודע באמת, אני רק מציג את עצמי כיודע. אחרת הייתי יושב בצד כל הזמן, מהוסס, חושש לגעת בעולם השביר-כל-כך הזה."

ואולי יש להוסיף: אנחנו גם מייצרים מגננות. אשליות של המשכיות. השאלה לא עוברת בנחת אל הרקע. היא נדחקת לשם בכח.

אני חושב ששני הדברים מתקשרים, לפחות אצלי באיזשהו מהלך זיגמונט-באומני שכזה. מודרני ונזיל. שאנחנו כל הזמן נלחמים בזמן שהולך. מנסים לנצח את המוות איכשהו. כמו הסיפורים על העולם הבא, שתמיד היו נדמים לי כמו מקל הליכה בבית אבות. והלא כולנו עומדים למות, לפחות שיהיה לנו איזה סיפור ותקווה, להישען עליהם. להפיג את הפחד. וכמו שבאומן כותב, לאט לאט, במודרניות, אנחנו מנצחים את הזמן. אנחנו מקצרים את המרחב. כבר לא לוקח זמן לראות דברים שנכתבו במקומות אחרים, וגם הטיסות הולכות ומקצרות מרחקים. והזמן הולך ונעלם.
והפייסבוק, כמו גם האינטרנט בכלל, מעבר לקיומו כרשת חברתית (וצריך לפרט על זה פעם), מאפשר לנו לדלג על הזמן. הכל מאוד מיידי, מתרחש, אתה יוצר טקסט והטקסט קיים ומגיבים אליו מיידית ולייקים והכל כמו ששרים הג'ירפות: 'היו רבים שאמרו שהזמן… הממ… אין בעצם זמן."

אין זמן ואין מרחב. אשליית הניצחון האולטימטיבית. יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, אבל זה יחכה למועד אחר. לזמן אחר. ללילה אחר שבו יהיה לי כח.

ג.
אני לא הולך לעזוב את הפייסבוק. מפחיד אותי מדי: כמו המוות הופך להיות הניתוק מהפייסבוק, ולא הניתוק מהחיים עצמם. אבל יקח לי זמן לחזור. אם אתם משתפים בפייסבוק, לפחות תתייגו אותי, שאני אדע שפרסמתם בפעם הבאה שאתחבר. [סמיילי אידיוט] ואני, כך נראה לי, אנסה לחזור עוד קצת אל החיים האמיתיים. מזל שתכף ומיד החופש, ובחופש הולכים לטייל ונוטשים את המחשב לאנחותיו. ואולי אחזור לכתוב דברים מהוססים שכאלה, רכים כמו עננים. בכל מקרה, החלטה יציבה לא תתקבל כאן ועכשיו. אפשר להניח לצורך להחליט, לפעמים.

לבינתיים אכתוב כאן את הסטטוס שרציתי לכתוב הערב בפייסבוק ולא יכולתי. ולפניו: יש משהו מאוד קל בלכתוב על עצב, אתם יודעים? פעם הבאה, אמן, משהו שמח.
———-

אנשים אומרים 'כמו פיל בחנות חרסינה' וחושבים על הספלים נשברים, על השברים על הרצפה, על הגסות שבה הפיל הולך בעולם. אף אחד לא חושב על יהושע (זה שמו של הפיל) שנכנס על קצות אצבעותיו לחנות וביקש להחליף את הספל שקיבל במתנה מרות (שהלכה לה, בינתיים) לפני זמן רב. ועל עצימת העיניים המיידית, המתכווצת, חסרת האונים, כשפנה פניה לא נכונה וידע שאין מה לעשות ובהכרח ישבור עוד משהו בבהלתו, לכשינסה לצאת. 'כמו פיל בחנות חרסינה', הם אומרים, ואף אחד לא חושב על הפחד הגדול שפשט בו כששמע את קול הנפץ וחשש שאולי-וחס-ושלום-אבל אולי נשבר לו, שוב פעם, הלב.