דברים שטפט-קיר-פרחוני אומר

[עָלַיִךְ לָלֶכֶת. אֲנִי מְבַקֵּשׁ, עָלַיִךְ לָלֶכֶת. עָלַיִךְ לְהַנִּיחַ אֶת
בְּגָדַיִךְ בְּקַרְקַעִיתָה שֶׁל מוֹנִית מְלֻכְלֶכֶת. לָאַחֲרוֹנָה תּוֹקְפִים
אוֹתִי פְּחָדִים, תּוֹקְפִים אוֹתִי עַמּוּדִים, אֲנָשִׁים צּוֹחֲקִים
בְּקוֹלוֹת מְהַדְהֵדִים. הַלַּיְלָה נִשְׁבַּר, הַכֹּל עָתִיד כְּמוֹ מָחָר. אַתְּ
מְבִינָה, אֲנִי מְפַחֵד, אָז אֲנִי נִזְהַר.

אָמְרוּ לָךְ שֶׁתּוֹדָעָה הִיא נִנּוֹחָה כְּמוֹ נָהָר?

מִי אָמַר? חַסְלִי אוֹתוֹ. טְפוּ! מְטֻמְטָם.
תּוֹדָעָה הִיא נָהָר כְּמוֹ שֶׁצַּלֶּקֶת הִיא דָּם. אֶפְשָׁר לוֹמַר
שֶׁתּוֹדָעָה הִיא כְּמוֹ הַקֶּרַח מֵעַל הַנָּהָר הַקָּפוּא. וְהוּא
נָהָר חוֹגֵג, וְהוּא שׁוֹאֵג, הוּא צָוַח בְּקוֹל נִמְהָר. אַךְ מֵעַל הַכֹּל-
שַׁלְוָה וְשֶׁקֶט! בָּתֵּי קָפֶה לָרֹב! וְשָׁלוֹם, וְכַמָּה אוֹר וְיֹפִי.
בְּחַיַּי, כַּמָּה טוֹב.

וּפְרָחִים, פְּרָחִים בְּכֹל מָקוֹם– ]

פְּרָחִים בַּהֲמוֹנֵיהֶם! מְלָכִים בְּאַרְמוֹנוֹת! נְעָרִים נוֹשְׂאִים
אֲרוּחַת בֹּקֶר מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמִסְדְּרוֹנוֹת. הֵם מְסַדְּרִים
אֶת הַקַּסְקֵט עַל הָרֹאשׁ וּבוֹלְעִים פִּתְּיוֹנוֹת. שְׁטָרוֹת,
זְנָב-לְטָאוֹת. הַצְּלִילִים עֲנֻגִּים וּסְגֻלִים כָּל כָּךְ,
הַפֶּה שֶׁהִתִּיר הוּא הַפֶּה שֶׁסַרַח.

אָדָם יוֹשֵׁב בְּלַאס וֶגָאס בְּתוֹךְ אַמְבָּט יָשָׁן.
הָאַמְבָּט מָלֵא בַּמַּיִם וְהָרֹאשׁ מָלֵא עָשָׁן. הוּא כָּלוּא
בְּתִלְבֹּשֶׁת מְלֵאָה מֵעַצְמָהּ: הָעֲנִיבָה הַנְּכוֹנָה, הַחֻלְצָה
הַמְכוּפְתֶרֶת (מִשְׁתַרְבֶּבֶת מִחוּץ לְמִכְנָסַיִם
בְּמַרְאֶה פִּרְחָחִי. זֶה לֹא יִכָּתֵב בַּחֶשְׁבּוֹן הַסּוֹפִי, כָּאן
יֵשׁ כָּבוֹד לָאוֹרְחִים. וְאִם יֻתַּר לְפָקִיד זוּטָר
לְהוֹסִיף אֵיזוֹ הֲלָצָה, הֲרֵי זוֹ וֶגָאס,
כָּאן כֻּלָּם מְחַפְּשִׂים חֹפֶשׁ
גַּם אִם זוֹ סָךְ הַכֹּל חֻלְצָה.

הָא הָא.

אֲנִי מֵבִין. זוֹ לֹא סָךְ הַכֹּל חֻלְצָה. לֹא סְתָם.
סְלִיחָה. זוֹ הָיְתָה הֲלָצָה מְטֻפֶּשֶׁת,
אֲפִלּוּ לֹא בְּדִיחָה.
עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא בַּשֶּׁקֶט וְאֵלֵךְ כַּמָּה
צְעַדִים מְנֻמָּסִים בָּמִסְדְּרוֹן
וְרַק אָז אֶבְרַח)

הוּא עוֹשֶׂה אַדְווֹת בַּמַּיִם
עִם קַת שֶׁל אֶקְדָּח.

בָּרְחוֹבוֹת דּוֹהֲרוֹת אַיָּלוֹת יְרֻקּוֹת,
בְּקַרְנֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת הֵן נוֹשְׂאוֹת מַתָּנוֹת
לַאֲנָשִׁים טוֹבִים שֶׁאָמְרוּ קְרִיאַת שְׁמַע וְכָרְעוּ עַל בֶּרֶךְ
וְהֶעֱלוּ עַל נֵס אֶת שְׁמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, אוֹ
אָבִינוּ שֶׁבְּשָׁמַיִם אוֹ הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל,
אוֹ דּוֹנַלְד דָּאק, יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ,
הַבַּרְוָז הַגּוֹאֵל.

אֲבָל הוּא בָּאַמְבָּט וּפְרָחִים מְיֻבָּשִׁים מַקִּיפִים אוֹתוֹ
בִּלְחִישׁוֹת גְּנוּבוֹת כְּמוֹ מִלִּים יָפוֹת. צְמַחִים מְטַפְּסִים,
עֲנָנִים סְגֻלִים מְדַבְּרִים אִתּוֹ עַל דְּבָרִים מְנֻמָּסִים בְּהֶחְלֵט.
וּבֶרֶז הָאַמְבָּט מוֹדִיעַ שֶׁסּוּס מֵרוֹץ אֲצִילִי מֵת. הֵם תָּמִיד
אֲצִילִיִּים בְּמוֹתָם, סוּסֵי הַמֵּרוֹץ הַנְלוֹזִים,
אוּלַי כִּי הָיָה בָּהֶם כֹּחַ לָרוּץ.

[לֹא, אַל תֹּאמְרִי כְּלוּם. הוּא יוֹדֵעַ.
זֶה לֹא נֶחְשַׁב כְּתֵרוּץ.

אֲבָל הוּא דִּבֵּר אִתָּךְ כָּל הַיּוֹם וּכְבָר עֶרֶב אָז הוּא
כְּבָר עָיֵף מִלְּדַבֵּר, הוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ
לַהֲגַנָּתוֹ אֲבָל הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בּוֹעֵר. הוּא עָיֵף גַּם לַחֲשֹׁב.
הוּא קָם מֵהָאַמְבָּט וּמִסְתּוֹבֵב בְּחֶדֶר. הָלוֹךְ וָשׁוֹב.
הָלוֹךְ וָשׁוֹב.]

בַּסָּלוֹן שְׁפוּכִים גְּוִיוֹתֵיהֶם שֶׁל בַּקְבּוּקִים יְשַׁנִים, גְּזִירֵי עִתּוֹנִים,
לֹא מִזְּמַן הָרַג שָׁלֹשׁ תָּכְנִיּוֹת רַדְיוֹ שֶׁמַּעֲלוֹת מַאֲזִינִים. וְסָךְ הַכֹּל,
הַמַּצָּב הוּא לֹא בְּכִי רַע וְתוֹדָעָה הִיא לֹא פְּקָק כָּחֹל: אִי אֶפְשָׁר
לִסְגֹּר בָּהּ כְּבִישִׁים, כִּבְיָכוֹל. הִיא, כָּמוֹךְ, נוֹקֶמֶת. הִיא נוֹטֶרֶת.
הִיא יוֹרָה גַּם בְּסוּסִים, בּוּם! הִיא שׁוֹלַחַת גַּם רַכֶּבֶת. צָרִיךְ
לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר, מִי אָמַר?
עַל הַמִּשְׁמָר? וּבְכֵן,
צָרִיךְ לַעֲמֹד.

וּמֵעַל הַכֹּל מְשׁוּחִים פַּסִים (שֶׁל אֲנָשִׁים
שֶׁנּוֹהֲגִים לָשִׂים פַּס בִּמְקוֹמוֹת שֶׁכָּאֵלֶה)
בִּפְרָאוּת שֶׁאָסוּר לִסְבֹּל וּבְחֹסֶר כָּבוֹד.

הוּא חוֹזֵר לָאַמְבָּט וְהַמַּיִם קָרִים. הוּא רוֹאֶה מִסְּבִיבוֹ
צֵל הָרִים כְּהָרִים. וְיַבָּלוֹת, הֲמוֹנֵי יַבָּלוֹת מְהַדְסוֹת חֲרִישִׁית,
וּמְהַנְדְסִים עֲמֵלִים לְהַשְׁתִּיק אֶת כָּל הַנִסְפִּים
הַצּוֹוְחִים עַד לְזָרָא! בְּחַיַּי! עַד לְזָרָא! שֶׁתָּבוֹא מְאֵרָה
עַל כֻּלָּם מְהֵרָה!

הוּא מְעַשֵּׁן וְהָאֶקְדָּח מְעַשֵּׁן.
נִרְאֶה שֶׁטּוֹב לָהֶם בְּיַחַד,
אָז
אוּלַי
תַּעֲזְבִי אוֹתָם
כְּבָר
לְנַפְשָׁם?

עַל כָּל פָּנִים, אֵיפֹה הָיִינוּ? אַרְנָבִים לְבָנִים? כֵּן,
אָז אַרְנָבִים לְבָנִים רָצִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב. 'אֲנִי
מְאַחֵר', הֵם בּוֹרְחִים, 'אֲנִי מְאַחֵר'. וּמַמְשִׁיכִים לִצְרוֹחַ.
כְּמוֹ-כֵן, לִיְדִיעַת הָיַּמַאִים שֶׁל לוֹנְדוֹן:

מָחָר הַיָּם יֵעָשֶׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

[מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אַתְּ לֹא יְכוֹלָה? גְּבִרְתִּי,
יְכוֹלָה זוֹ בְּסַךְ הַכֹּל עוֹד מִלָּה.
אַתְּ תֵּלְכִי.
תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ, תֵּלְכִי בְּלִי לָדַעַת לָמָּה וְאֵיךְ. תֵּלְכִי
בְּמִשְׁעוֹל, תֵּלְכִי בְּגִנָּה. תֵּלְכִי בִּצְבָעִים שֶׁהֵם
כְּמוֹ מַנְגִּינָה. תֵּלְכִי וְתוֹסִיפִי וְתַרְחִיקִי נְדֹד.
מָה קָרָה, קָשֶׁה לְהִפָּרֵד? נוּ, פַּעַם הַבָּאָה
זֶה יִהְיֶה קַל יוֹתֵר. יֵשׁ לְךָ עַכְשָׁו הָמוֹן זְמַן וּמֶרְחָק
וּכְאֵב שֶׁתּוּכְלִי עָלָיו לְהִתְאַמֵּן.

מִי יִתֵּן וְלֹא תֵּדְעִי עוֹד צַעַר.

אָמֵן.]

 

 

מודעות פרסומת

1 Response to “דברים שטפט-קיר-פרחוני אומר”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 ביוני 2013 בשעה 16:39

    "אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי-נסבלת."

    מעכשיו, בלי טפטים פרחוניים על הקירות שלי.
    איזה נונסנס קשה. בחיי, בכלל לא ידעתי שהוא מסוגל להיות כזה.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: