ציפית לישועה

אפילוג

במחצית הדרך נדב מתבונן החוצה ורואה את הדרך חולפת ובצמתים מוכרי פרחים מנופפים בידיהם וחיוך מתפרש על פניהם כמו מפרש לבן ענק. במקום להמשיך הלאה הוא יורד במחצית הדרך ובמכשיר הפלאפון שלו רואה, לפתע, חמש שיחות שלא נענו וכולן מהבית. הוא קונה זר פרחים ענק ועולה על האוטובוס שנסע חזרה, לכיוון השני. באוטובוס שממנו ירד זה עתה, שנוסע לטבריה, יושבת בחורה צעירה ומקשיבה לשירים באזניות; הקולות חמים ורכים ועל המכנסיים שלה יושבת עוגה ריחנית שהספיקה לצוד מהבית. כשנדב מגיע הביתה לאחר שעתיים הוא מגלה כי הדלת נעולה, נורית אינה עונה לו בפלאפון. משהוא הולך וסובב הוא מגלה כי על הספסל שליד הבית הניחה העיריה פסל חדש, שני קשישים יושבים זה לצד זה, קפואים כפי שהיו לפני ארבעים שנה; הוא שירת בסיני והיא נסעה להביא לו עוגה לשבת. עודם אוהבים, צריך לומר. בין שניהם יושבת נורית וידיה פוכרות את פניה. ידעתי שתגיע, היא אומרת, אבל איני יודעת אם רציתי בזה.

נורית

בבוקר מִדָּפֶּקת השמש על שמורות עיניה של נורית. כשהיא פוקחת את עיניה עדיין אין החלל שלצידה זועק בקול את העלמותו הפתאומית של נדב. היא משווה לעצמה שהוא בתפילת שחרית. אולי קונה מצרכים לארוחת בוקר. אולי, אפילו, כבר חותך סלט ומטגן חביתה בפיזום איזה מן ניגון חסידי רך שלמד מאביו. רק כשהיא נכנסת הלומת שמש ומקורת עפעפיים אל תוך המטבח, והפתק הקטן שהשאיר לה נדב צד את עיניה ומבשר ש'הלכתי. אחזור במוצאי שבת. שבת שלום, נדב', רק אחרי שהתקשרה שוב ושוב עד שכבר אפס כוחה לשמוע את צלילי הניתוק ואת קולה המונוטוני של הדחייה, האומר 'שלום, הגעת לתא הקולי של קו טלפון שמספרו' וכולֵי, רק אז מתחיל הקול הפנימי הקטן לצווח בקרבה כמו אזעקה עולה ויורדת, אומרת 'את לבד', 'את לבד', כאילו לא ידעה זאת קודם. מבט חטוף בשעון אומר לה שהשעה שמונה וחמישה. נדב ודאי כבר עלה על האוטובוס ומה יש לה לעשות עכשיו. היא מנסה לאסוף בה כוחות לרוץ ולקפוץ ולאסוף מונית, להגיע לתחנת האוטובוס לעלות על הקו הבא ולרדוף אחרי האהבה היחידה שלה עד סוף כל הדורות, ובמקום זה תשישות גדולה נופלת עליה והיא מתיישבת על הספה ולוטה את פניה בידיה כמו אסיר שנידון זה עתה למאסר עד כלות הנפש.

הנפש מתכלה לאחר שאין לה עוד למה לחכות בעולם הזה. פעם אחת ישבה אצל סבתה, שכבר הייתה זקנה מאוד וגלימה חרישית הייתה נופלת מכתפיה ומתפרסת כמו העבר. הזקנה נתנמנמה בשמש ובמועדון גיל הזהב שמאחורי הזכוכית ישבו שני קשישים ושחקו שחמט זה נגד זה בחדוות תחרות בלתי נפסקת. פתאום נתמצמצו עיניה. "נורית," אמרה, ונורית הרימה את הראש מהספר ושאלה אם יש להיטיב את השמיכה. "לא זה," נזפה הזקנה, "מה את לבד. את צריך שיהיה לך למי להתגעגע" וכשצחקקה במבוכה, לא ידעה מה לעשות, אולי להגיד כן ואולי להגיד שדווקא מצאה שלשום מישהו שליבה נוטה אליו, אמרה הזקנה "את יודעת. אני כשהיה לי בעל שלי, זה היה מה שקם אותי בבוקר. עכשיו הוא מת. סתם אני ממשיכה, ככה כדור מתגלגל עד שמפסיק, גם אני". והאמת העירומה שעמדה מאחורי הדברים שלה הכתה בחדות בגונג בלתי נראה שהמשיך לפעום גם ימים לאחר מכן. היו אלה ימים של סתיו, שאין כמוהם לגעגוע.

בחוץ ישובים זוג קשישים על הספסל ומתחממים לאור הבוקר. לראשו של הגבר כובע ברט אפור והאשה עוטה לראשה שביס ונעימות נוחה פושטת באבריהם למודי העייפות. נורית קמה לסגור את החלון וזה הדבר הראשון שצד את עיניה: אהבה ללא מחוות הרות גורל. היא מתיישבת על אדן החלון ומסיטה את העציצים ימין ושמאל כדי להיטיב לראות, אבל הדמעות לוחשות את עיניה באוושות רטובות. איך הוא קם ככה ונסע, היא אומרת לעצמה, אולי הוא בכלל לא אוהב אותי. אולי הוא אף פעם לא אהב אותי. רק כאם בנו, לא כאשה. ומה כבר ביקשתי, אומרת את נפשה, גבר שיאהב אותי החל מרגע החתונה ועד המוות. אינה יודעת שדברים כאלה אפילו בסרטים אינם, אפילו באגדות, אינה יודעת שאותו 'עושר ואושר' נודע אינו מחמת האהבה, כי אם מחמת הנוחות. טוב היה לו שהייתה לו אשה, כשם שהייתה לו עבודה, כשם שהיה לו בן. כל המחוות היו ריקות מתוכן, מעוקרות מהבעה. ועם שהיא חושבת על זה, כבר זמן רב ולא אמר לה שהוא אוהב אותה, ואפילו החיבוק שלו כבר אינו חיבוק שכמֵהַ להתאחד.

אם היה כזה, אי פעם.

בלית ברירה נאחזת נורית ברעבון הבוקר כבתירוץ, כופה את עצמה להתלבש ולהתאפשר ולהיות מי שהיא, ללא עקבות הדמעות על הפנים ועם דברים אחרים שמכסים על שברון הלב. היא הולכת הולך וכשול במדרגות, אל המכולת, לקנות חלב וביצים ולחם אחיד. כל אותה העת מזמזם כאב מאחורי רקותיה, וכשהיא מאזינה לו – כי איך אפשר שלא – הוא מתריע בפניה שהיא לבד. שתמיד הייתה לְבַד. קישוט ריק ותפאורה לחיים של אחר. במכולת היא ניגשת לקופה עם שתי שקיות ומבקשת לרשום. "אהה" אומרת המוכרת, פניה צפודות בקמטים קשי יום, אפורי סיגריות, מוקשחים מכוחם של ויכוחים צרודים עם ספקים מתולתלי חזה ופועלים מקועקעי זרועות. "את אשתו של נדב?" והיא מהנהנת; פתאום כל דבר מקבל משמעות משנית. פעם הייתה אומרת כן ודי בכך, עכשיו היא אומרת לעצמה שכל עניין ההתייחסות אליה אינו אלא כאשתו של מישהו, לא כעצם בפני עצמה. "הוא היה כאן הבוקר," אומרת המוכרת, "קנה ממתקים ועיתון. מה, לא יכל לקנות לך גם לחם וביצים?" "הוא הלך לעבודה," מחזירה נורית יבשות, אוספת את הדברים ושבה את הבית. לא די לה בעצמה, עכשיו באה גם זו, כמו הייתה אוראקל, ומנבאת לה עֲבַר?

וכשהיא מתיישבת בבית ופורסת את הלחם בחמת זעם, נוגהת בה ההבנה שלא היה זה אלא סף ההתפרצות. שבאמת, לו הייתה הגיונית, הייתה מתיישבת ומנסה לחשוב איך למצוא את נדב. במקום זה, אינטנסיבית, החלה הבדידות לפעפע בה. מה שמלמד כי הבדידות הייתה בה כל הזמן, ורק משהו קטן, מן טריגר כזה, שבעצם שמח ומפזז וצוהל על שנדב הלך וסוף כל סוף היא יכולה למצוא את עצמה באמת. עם שהיא מבינה, וכפסע בינה ובין הכריך המוכן (ובו חומוס וירקות חתוכים מכל טוב הארץ), היא קמה ומחליטה שלבסוף תהיה היא שבָּת לעצמה במקום אחר, וכבר יושבת עם עצמה ובוררת לאן תלך בשעת בוקר שכזו ועל מי תוכל לנחות לשבת. שכן מי יואיל לפתוח לה את הדלת, פתאום, לשבת אחת, ושהלשונות לא ירננו אחריה כתלתלים ארסיים על שבעלה איננו עימה. בחלון מתחילות צעקות לרדוף זו את זו בחמת זעם והיא קמה וסוגרת את החלון, בודדת בינה לבין העולם במחיצות שקופים אטומים, מגיפה את הוילונות ויושבת עם דף נייר חלק וחדש, עט בידה השמאלית, וחושבת.

לפני שנולד אביתר היו בבית אורות צהובים חרישיים, מן קרני אור מפזזות, מעלצות, שגרמו לה ולנדב לצחוק פתע כמו טיפופן של טיפות על גגון פח. הייתה הולכת ופתאום רואה בתלתלי גבו שמציצים מן מִפְתח החולצה, וכל כולו עומֵק ומתרכז ומבעבע בספר שלפניו, ומהמטבח ריח של לחם טרי, ופתאום היה מציף אותה גל של מלֵאות ונושא אותה הלאה, אליו, להתרפקות של שניה עד לפעם הבאה. ועם שנולד אביתר נהיו הדברים אחרים: פתאום הייתה לאם, לא לאשה. פתאום הייתה מלווה בצעד הגדול של הדור החדש על פני כדור הארץ, וקמטים של חששות ורצונות ומעשים שיש לעשותם ללא דיחוי קמטו את פניה כמו דף נייר משומש. פתאום קרא לה נדב בתוארה 'אמא', ולא 'נורי' כפי שהיה קורא כשנחה עליו הרוח, ואפילו כשהיו מטיילים לבדם ואביתר התינוק היה ישן לו בחדר, אפילו אז היה נדב, כבמטבע לשון מקרקש ורעשני במיוחד, שואל אותה לדעתה ומתייחס אליה כאמא, לא כנורית. איך יכולה אשה לחיות ככה, בתובנה הזאת, בהתמשכות של יום אחר יום שבהם אינה היא כי אם מי שתפקידה מורֶה לה להיות, ואיך נוטשים את התארים האלה ונושאים את עצמך הלאה, למקום אחר, לחצאיות נופפות, לגשמים בעיתם, לרפואה קרובה ולגאולה שלימה ונאמר אמן.

בעצם, אינה רוצה לשבת ואינה רוצה לכתוב. היא משליכה את העט דרך החלון כמו אין חפץ בו והוא נעצר בזגוגית ברעש פתאומי החודר את הדממה וכמו מעיר אותה מתרדמת רבת טווחים וחסרת שמות. היא קמה ממקומה, אורזת בתיק גב כמה דברים שיכולים להיות לה לעזר היכן שלא תהיה עוד; בגדים ומגבת ומספרי ציפרניים. אחר כך היא קמה ממקומה, יוצאת ונועלת את הדלת אחריה. כבר היו דברים מעולם; פעם לא ידעה את נדב ובכל זאת הייתה חיה. היא לא כועסת עליו, רק מרגישה כמיהה למשהו שלא כאן ולא שם, שאינה יודעת בשמו ובכל זאת הוא מפזז אליה באלפי נחלים זהרוריים רחוקים. אל מקום שהנחלים הולכים שמה אף נורית הולכת.

נדב

את הדברים שנדב לוקח איתו הוא צורר בתיק קטן שהניח תחת למיטה. בשעות הלילה המאוחרות הוא מונה אותם שוב, מתקשה להאמין שבאמת כל הדברים האלה יספיקו לו בנסיעה הארוכה צפונה. קול פנימי אומר לו לקחת גם מגבת; מי יודע, אולי ירצה להכנס לירדן ולשחות, אולי לטבול לכבוד שבת קודש. בשעה אחרת, בוסרית, הוא משכים קום ושומע מהחלון המית יונה-של-שבת, חרישית ופועמת כמו אהבת אב. בהיחבא הוא נוטל את התיק על הגב ומכין היטב את הכסף בכיס התחתון במכנסי הדגמ"ח שלו, זה שנסגר עם רוכסן. אחר כך הוא משנן את דבריה של ריקי: "קו 841 לטבריה. משם, קו 53 לגולן. תרד בקצרין ותעלה על קו פנימי, 13 או 14, אם אינני טועָה, שיביא אותך לסדנא צנובר. שיהיה לך בהצלחה, נדב." בשעות המעטות שהתענה תחת ההחלטה, נאחז נדב במילים שלה כבהבטחה מגבוה: יהיה לך בהצלחה, נדב. גם אם הבן היחיד שלך זה עתה קיבל שבת מהקצין שלו. גם אם דרכך לוטה בערפל וסוגה בקוצי שושנה. גם אם הדבר היחיד שיש לך להאחז בו הוא משפט נדוש, כורח המציאות, מחויב הנימוס ודרך הארץ, שאמרה לך המוקדנית של אגד כשחייגת לדעת לאן מובילה אותך דרכך. יהיה לך בהצלחה אפילו אם נורית אינה יודעת דבר, אפילו עדיין היא ישנה תחת שמיכת קיץ קלילה, לא מעלה בדעתה שיצאת להעביר שבת עם הבן שלך.

הבן שלך, במין תחושת שייכות. איך מרגעים מספר שבהם חפף את ראשו הזעיר מעל לגיגית עם מים חמימים בדיוק-במידה-הנכונה נהיה לו פתאום חייל שפניו מחופות זיפים קצריים, גבריים, שהנשים בבית הכנסת מעיפות בו מבט לאחר תפילת שחרית של שבת ואז ניגשות להציע – אולי – הבת של זילברשטיין גם חכמה וגם נחמדה – ולמה לא בעצם – והתחושה החמימה המציפה אותו, שהמטר שמונים של גבריות מפוארת שכזו היא כמו בבעלותו. רק שמתחת לחיוך העייף שאביתר מקדם בו את פני אביו קיים מעין מרחק בלתי עביר, אולי גדר שחוצצת בינו לבין שאר העולם, רק תיגע בה ותרתע לאחוריך. שני זקנים יושבים ומתחממים בשמש הצעירה על הספסל שליד הכביש, כמעט נתקע בהם ובנפנוף זרועות מפואר מתחמק ומתנצל וממשיך הלאה, לתחנת האוטובוס. בדרך הוא קונה ממתקים וגם עיתון; שיהיה מה לקרוא. כשארגן את הדברים שיקח לשבת חשב לעצמו שאין צורך בספרים או משחקים, והלא סוף כל סוף יש להם הזדמנות לדבר. ורק לוח שחמט זעיר הוא דחף לתיק, שיהיה. אולי בכל זאת יהיה זמן בלתי מנוצל בשבת לאחר הצהריים וצריך יהיה את משחק השחמט בכדי שיהיה מעל מה לדבר. ופתאום אמר לעצמו שדווקא יהיה צורך בעיתון. לכל היותר, אם יתקעו ללא נושא לשיחה, יוכל לפתוח את העיתון ולהתעניין מה דעתו של אביתר באיחודה המחודש של להקה כלשהי ובסיפורו, המופלא לא פחות, של הילד שאבד ונמצא לאחר שנים באורח ניסי.

בינו לבין עצמו הוא רוצה להודות בגעגוע. ועם ההודאה הזאת, הכאובה, החלולה, חסרת הפנים, צריך באותה נשימה להודות שכבר אין לו הגעגוע לאביתר היום, בן העשרים. הוא מתגעגע לקשר ההוא, המתוק, שבין אבא ובן. לאמונה שאבא יכול להרים את העולם ואולי גם עשה את זה אי שם בתחילת ההסטוריה. לידיעה שלא משנה מה יקרה לבן שלך, הוא יבוא לספר לך שרננה משכה לו בחולצה בהפסקת עשר. כשהולך נדב אל התחנה הוא נאבק נגד הרוח גם כשאין רוח, מתקשה, מתחמק, מסיט עיניים ואף ושיער מהמפגש עם אדם אחר. אפילו הוא רץ, והחולצה שלו יוצאת מהאדיקות בה היא נמצאת ומנפנפת לשלום לילדה קטנה שהולכת לגן הילדים. מתי הייתה הקריעה שבה (בקול יניקה שחור) יצא הבן מתחת לזרועות המגוננות ונהיה מאחורי זרועות מגוננות, שלובות, משלו? מתי הייתה הפעם הראשונה שבה אמר לו אביתר 'זה לא עניינך' והכאב ההוא, שיש משהו שאינו עניינו, השתיק אותו בגמגום, בקוצר נשימה, כמו מקלחת משתנקת של מים קרים?

משתעל ומתנשף הוא מהדק את החולצה המשובצת תחת החגורה. במבט מבחוץ הוא נראה בורגני רגיל. אולי תמהוני מעט. מסוג האבות שהילדים שלהם מתביישים בהם מחוץ לבית. שיערו מקליש מעט, והוא מעביר בו יד מסדרת בזמן שהוא מחכה לאוטובוס שיקח אותו לתחנה המרכזית. כבר כשהתקשר אביתר שלשום גמלה ונתקשחה בו ההחלטה שהוא, כלומר אביו של אביתר, יצא להעביר שבת עם הבן שלו, בבסיס שכוח אי שם בגולן. הפלוגה של אביתר יצאה אתמול לבית, ומאתמול הוא אינו עושה דבר מלבד לשמור בש.ג. ולישון, והשעמום אוכל בו בכל אף, אוזן או גרון. כשהוא עצמו היה בצבא היו הרובים אפורים יותר ואבק דרכים כיסה גם את המדים החדשים. ומה יאמר אביתר כשיראה אותו? חשב לעצמו על תגובות אפשריות, צעדי שחמט בלתי פתירים, וחייך נוגות כאילו נזכר בבדיחה טובה ואז גילה שהיא על חשבונו. אישה זרה, תיירת, צילמה אותו מרחוק: הצילום חשף את השיניים הלא סדורות שלו, את הגבה-הפרועה-תמידית שמעל עינו הימנית, אבל גם את המודעות העצמית, הכואבת: אף פעם הוא לא יהיה האבא שאביתר רצה שיהיה לו.

והאמירה הפשוטה והכנה הזאת חוֹבָה בְּחוּבָּה הרבה מעבר. כשנדב משלם לנהג הוא גונב הצצה חטופה במראה שמעל ראשו של הנהג ומביט בעצמו במבט משתאה, ספק מאמין ספק אינו מאמין בעצמו. איזו הקרבה עצמית, הוא מתפעל. איך קם לו אדם מן היישוב ובמין החלטה של רגע הוא מחליט ללכת לפנק את הבן העייף שלו, שסוגר שבת בצבא בעל כרחו, וכבר שלשה שבועות לא היה בבית. במבט שני נדמה לו שקומתו הזדקפה מעט, חבל שנורית לא כאן, מהרהר נדב, אולי הייתה רואה איך הגבר שלה מכניס את הבטן, מיישר את הגבה הפרועה, זוקף קומתו, בעיניו זורחים יהלומים רחוקים, רסיסי מלח, אפרסקים שזופים: הולך אדם למקום שאינו רצוי ובכל זאת הולך. כל זה דווקא משום שבקרבו מתכווצת הגלולה המרה, שכבר אין לו בלעדיות בחייו של אביתר ובקושי נגיעה יש לו. שפתאום אביתר צמח ועלה ורחק עד שכבר אינו הבן שלו, של נדב, בדווקא, וכבר יכול להיות בן של אנשים אחרים ומקריים. הנה, לדוגמא, האדם שיושב מעברו השני של המעבר. אותו דחף שדחף אותו לקום בבוקר וללכת, דוחף עכשיו את נדב לגחון מעל המעבר ולתהות באזני אדוני, אם, במקרה, יש לאדוני איזה בן בצבא.

לא, דווקא זה בסדר, שאלות כאלה. באמת אני יאמר לך (אם כי במבטא דרום אמריקאי קל, ששאריות צ'ילי חריף וריקודים ברזילאיים מתגלגלים עליו חליפות) הבן שלי עלה ארצה עוד לפני אני. הוא הלך לצבא, אחר כך חזר, אמר שהצבא צריך הרבה אנשים ורק את לואיס לא צריך. ולואיס וולנטיר! אל תהיה משפט, אדון. עולה חדש, אבל וולנטיר! ככה הוא בצבא מחלק לאנשים, איך אומרים, באפסנטאוד. מחלק גרביים לפעמים. גם כזה ווסט ששמים בו הכדורים. והכל בלי תשלום! ואני אוהב בישראל, זה אנשים ששואלים את השני שאלות באמת, לא רוח ושמש וגשם מה שיהיה. אבל אנחנו (והאדון רוכן גם הוא כממתיק סוד, כאילו הוא ונדב קושרי קשרים נגד הרוח, הגשם, השמש או מה-שלא-יהיה) מדברים כל יום. אף אחד אין לו בצבא והוא צריך אותי, איך אומרים, כמו אבן שקושרים לספינה שלא תשוט. הוא ספינה בישראל, אדון, הולך מועדונים ודאנס-בר וסמבה הופ הופ עד הבוקר! ואני? כמו אבן. לפחות בית יש להיות שם. (פתאום משתתק, האדון. אולי נסחף באין עוגן. אולי, סתם כך, נעצב אל אבותיו.)

ושניהם חוזרים לשבת במקומם, נושפים אויר כמו אחרי ריצה גדולה וחשובה. לא רב הזמן שיש לנדב להרהר בדברים האלה, ואולי דווקא טוב שכך. טוב שהאוטובוס מגיע לתחנה המרכזית וצריך לקחת את התיק ולרדת, להטמע בהמון שהולך וחוזר ונוהם לעצמו נהימה חרישית חשופת שיניים, נמוכה ותדירה: אתה אינך אבא טוב. אבא טוב מצליח לשמש עוגן לבן שלו גם כשהוא רחוק מהבית ושניהם עולים חדשים, והבדידות טורפת את דעתם ובכל זאת, מדברים כל יום, משמע: יש להם על מה לדבר. לפעמים הוא משווע למשהו ואינו יודע למה. אולי לצעקות, לכאב, למשהו שיקרה, שיפסיק כבר השקט שאוחז בו בגרון כשאביתר חוזר הביתה מהצבא ומשליך את עצמו על מיטה, מי יודע אם זה מכאב או מעייפות. והאוטובוס לצפון יוצא בשמונה וחמישה: עד לטבריה הוא מגיע.

אביתר

כשאביתר מתגעגע, הגעגוע מושך אותו לאמא שלו.

אין לה בלעדיות; גם לחֵרות הוא מתגעגע, שהייתה מש"קית מודיעין בגדוד לפני כחמישה חודשים, הוא גילה שהיא גרה לצידו בשכונה ומאז הם בקשר. אבל קשר כזה, אף שהוא מרוחק וטלפוני ומתקיים לפעמים רק בשיחות דיבורית, מנסיעה לנסיעה, ממעבר בין מקום כזה למקום אחר כשהם דחוקים תחת רגליהם של היושבים נינוחה באוטובוס הבינעירוני, בכל זאת הוא קשר שחי וקיים ונוכח בחיים כאילו היה צל שלו, רק במקום אחר. לפעמים אוחזים בו הגעגועים ליכולת ללכת סתם, ללא מטרה, בידיעה שאין זמן כלשהו שבה יחדל הזמן מלהיות שלו ויצטרך לחזור שוב להיות תחת פיקודם של אחרים. הרבה הוא מתגעגע: הצבא מספק לו מסגרת שלא יוכל לצאת ממנה בריא בנפשו אלא אם יתגעגע. וגם אם יתגעגע, עדיין לא ברור שיצא בריא בנפשו. ובכל זאת; כשהוא מתגעגע למשהו שהיה פעם, לעבר שלו, הוא מתגעגע לאמא.

וכל העניין הזה מוזר על פניו, שכן סתם כך היה צריך להתגעגע לאבא. הלא אמא הייתה סתם, דמות רקע, בזמן שאבא שלו היה מתיישב ומשחק איתו שחמט בסבלנות (היה כאן צורך להוסיף את צמד המילים 'אין קץ', אבל גם לסבלנות של אבא שלו היה קץ, ופעם כשהחטיא מהלך מבריק קם ממקומו, רקע ברגליו, חבש את הכובע האפור שלו והסתובב הלוך וחזור, נרגן), מביא אותו על כתפיו מהגן, מסיע אותו מבית הספר, משוחח איתו, ואמא? בסך הכל מכינה אוכל, מכבסת, סופקת ידיים, מדי פעם מנסה להתעניין האם יש לו חברה ומדוע הוא לא מספר לה על חייו. ואיך יספר לה על חייו, והלא הוא בן והיא בת, ואיך תבין. אפילו לאבא שלו הוא לא אומר דבר, ומה; רק עכשיו התחיל לפגוש את חרות, וכבר היא יודעת יותר מאמו ואביו גם יחד. על כן, אמר הכתוב, יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק במישהי שיוכל לדבר איתה והיא תבין.

ובכל זאת: געגועים לאמא. עכשיו הוא יושב בחדר שבפלוגה ולא עושה כלום: את הספרים שהיו לו סיים זה מכבר, הסרטים לדיוידי נייד כבר אינם מושכים את ליבו כפי שחשב שימשכו בזמן שהביא אותם. במקום זאת הוא משתעשע בפלאפון, מרים ומוריד ומשחק במקשים, ולמעשה מחכה מאוד שפתאום תתקבל הודעה חדשה ויראה את שמה של חרות על הצג הרוטט, הרועד מציפיה. ולמה אמא דווקא, צריך להבין. צריך להבין שאינו צריך דמות אב כמו שצריך דמות אם, היינו, הוא אינו צריך מישהו שיגיד לו מה לעשות, כי אם מישהו שיבין את מה שיעשה, כל שיעשה, בלא להרתע. כשם שאמו של מומין מזהה אותו אף שחבש את כובעו של הקוסם, ואף שהדימוי אינו מושלם, שכן מומין נשאר בפנים אותו הדבר ורק מבחוץ, לעיניהם של משוטטים, עוברים ושבים, הוא נשתנה. ואביתר נשאר מבחוץ אותו הדבר (גדל וצימח, כמובן, אבל כולם כך), ורק מבפנים, במקום העמוק והמקופל של הנפש, הוא השתנה.

אביתר משחק בפלאפון כמו בלב של בחורה. בעצם, עדיין לא סיפר להורים שלו על חרות. הרגיש, כנראה, שאי אפשר להגיד להורים דתיים ושומרי מסורת שהוא התאהב בבחורה חילוניה, או מסורתית. כשרות היא שומרת, שבת היא משתדלת, הדת באה אליה בצעדי ריקוד קטנים שהולכים וחוזרים ועדיין אינם יודעים בעצמם לאן דרכם מוֹעֶדֶת. בהתחלה היסס, גישש, חשב שאולי כן ואולי לא. אחר כך אמרה לו שיעשו שניהם מאמץ ונראה מה יהיו חלומותיו. בעצמו אינו יודע מה חלומותיו, אבל שנתו רכה ותמימה מאז. אבא ואמא אינם יודעים דבר. איך ידעו, רק מגיע הביתה וכבר יוצא להיות עם חברים, ובארוחת שבת הוא מתפתל על מקומו, אינו יודע אם הוא כאן ואם הוא שם, ואחר כך יוצא להסתובב עם חברים בשכונה ופתאום נמוג לאיזה גן ציבורי ויושב שם שעה ארוכה עם חרות וחזרתו הביתה זמנה אינה ידוע. הפלאפון מצפצף פתע פעם ופעמיים ונרגע. כשאביתר מסתכל שם הוא רואה הודעה מחרות שהיא באה לעשות איתו שבת במוצב. תחילה ליבו מנתר בקרבו, אחר כך הפחד שלא יתנו לה להכנס, פתאום נזכר שיש לה גישה לכל בסיס צה"לי מתוקף תפקידה, וליבו צוהל עליו. ובכלל, יהיה הוא בש.ג. ויכניס אותה הוא לבסיס, ממילא אין כאן איש בשבת מלבד מפקד אחד הסרוח על מיטתו ועוד שניים שלשה חיילים העושים איתו במאמץ השמירות. יהיו להם שבת לבדם וממילא איש לא יטריד אותם. מוטב להיות שבת ככה, הוא חושב לעצמו, מאשר להיות בבית.

פרולוג

אחר כך אנשים מדברים על געגוע ואינם מבינים דבר. אינם יודעים שגדולה היא היכולת להתגעגע מאשר היכולת לשנות. שינוי בא בחטף, געגוע מתפרש על שנים ואיננו חודל, רק הולך ומעמיק כמו קמטי הפנים, בחריצי דמעות דמיוניים ההולכים ושוחקים כל כושר התנגדות. אינם יודעים שעוד לפני שיצא נדב לדרכו חשבו חכמים לבטל את הגעגוע ויצאה בת קול ואמרה 'להחריב עולמי יצאתם'? יותר מכל אינם יודעים שצריך להיות מסוגל לשבת כך, בשישי בבוקר, ולחכות עד שיהיה משהו והציפיה אוחזת בו באויר; הנה פעמי נעליו, הנה אוושת שוליו, הנה רוח בוקר נושאת ניחוחות מאפיה ועוגות של שבת מן הרחוב הסמוך ועד אלינו.

[מחנה עליקה ברמת הגולן, אוגוסט 2011.

מפורסם כאן במסגרת פרץ הכתיבה ששוטף אותי לאחרונה. אני אתחיל להעלות קצת חומרים ישנים.

הסיפור הזה לא פורץ דרך ולא סיפור טוב במיוחד, ועדיין: כמה משפטים כאן אהובים עלי מאוד. בזכותם זכה כל הסיפור כולו]

 

מודעות פרסומת

0 Responses to “ציפית לישועה”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: