חורבן

[הפוסט הבא הוא חלקה הראשון של טרילוגיית סדנאות שאני מעביר כרגע לסדנה שלי: במן הקבלה לא מוכרחת לשלשת השבועות. הן עוסקות (לפי הסדר) בחורבן, בגלות ובגאולה. והפוסט הראשון יעסוק בחורבן. מומלץ להוריד את הקובץ המצורף – דף המקורות של הסדנה – ולפתוח אותו ברקע. יועיל מאוד גם אם יהדהדו לכם בראש חלקים מהמאמר שלי כאן, ובעיקר דבריו של קמפבל. בכלל, אני הולך ומוצא את המאמר ההוא מכונן את רצף הסדנאות האלה, ובהתאמה, יותר ממה שאני עומד להגיד לפניכם כתוב שם.]

—–

בכלל שכחתי ששלשת השבועות. ישבתי בחדר וקראתי ספר כשפתאום הכתה בי ההרגשה שאנחנו באמצע שלשת השבועות, ומה זה אומר. שניה לפני כן חשבתי על כמה קשה להמציא סיפורים חדשים, ועל זה שהרבה סופרים השתמשו בסיפורים ישנים ועיבדו אותם מחדש בצורת הכתיבה שלהם. וכשחשבתי על שלשת השבועות, זה היה טבעי מאוד ללכת שוב לאגדות החורבן ולחשוב מה הן אומרות, ואיך אני מוצא את זה בחיים שלי עכשיו. אולי בתור בסיס לכתיבה, אולי בתור המשמעות של שלשת השבועות עכשיו.

אז הלכתי ללמוד שוב את הגמרא בגיטין, ונזכרתי שוב בסיפור הכאוב הבא:

"אמר רב יהודה בשם רב: מה פירוש הפסוק 'ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?'
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמר לו: שלח אשתך אצלי ואלוונה. שלח אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו. אמר: אשתי ששיגרתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה מיד, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה, הלך הוא  ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין."

 [תלמוד בבלי מסכת גיטין, דף נ"ח עמוד א']

במופע שלו בגמרא, הסיפור הזה נדמה תלוש מכל הרצף של סיפורי החורבן; הוא לא עוסק בחורבן בית המקדש עצמו, הוא לא מוביל בשום צורה אל החורבן (כמו סיפורי קמצא ובר קמצא – אשקא דריספק – תרנגול ותרנגולתא), והוא לא מדבר על ההשפעות של החורבן. הוא מדבר על סיפור התעללותו של שוליית הנגר בנגר. אז למה הוא מופיע כאן? נראה שהגמרא עצמה חשה בצורך להוסיף את הקשר:  'ועל אותה שעה נחתם גזר דין', אבל התחושה האישית שלי היא שמופיע כאן עוד משהו. אולי דגם, אולי אנלוגיה, לא יודע. ראוי לציין שהמיקוד הוא על יחסי השולייה ורבו. אפשר לנסות לחשוב על האנלוגיה שבין אדון – עבד ובין אל – מאמין: וממילא, על הצורה שבה המאמין 'בוגד' באל. אבל אני לא יודע.

רציתי להפנות את תשומת הלב לפסוק שמופיע בהתחלה על ידי רב יהודה בשם רב: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו". במילים אחרות, יצירה של 'חורבן בית': הרי אחת המשמעויות של 'בית' זה 'משפחה', ואחת האנלוגיות הידועות היא בין יחסי אל-מאמין ואיש-אישה (שיר השירים כדוגמת-על, אבל לא חסרות דוגמאות נוספות). אם נמשיך את האנלוגיה, הרי שחורבן בית המקדש מקביל לגירושין, או לסיומו של הקשר. אז הנגר הוא האל (כמו שאמרה בת הקיסר לר' יהושע: "אלוהיכם נגר הוא, שכתוב בו המקרה במים עליותיו"), העבד הוא המאמין, והאישה היא – האמונה, אולי. או בית המקדש שמסמן את הקשר בין המאמין והאל. אל האנלוגיה הזו אני רוצה לצרף את המשפטים של נתן זך ב'כל החלב והדבש':

"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה.
בְּיַלְדוּתִי, לִפְנֵי שָׁנִים, דִּמִיתִי כִּי הִנָּהּ מָוֶת,
עַתָּה בָּגַרְתִי וַאֵדַע:
כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת
וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה."

נתן זך יוצר את הקשר בין המוות והפרידה: הפרידה היא מוֹתוֹ של הקשר. היא סיומו. אבל הקונוטציה של מוות, וגם המשמעות המקורית שלו, היא 'סיומם של החיים'. בסיכום, נוצרת לנו אנלוגיה שנראית ככה:

איש ואישה

בית – משפחה – קשר זוגי

פרידה, גירושין

אדם ואל

בית מקדש – קהילת מאמינים – אמונה

חורבן הבית, כפירה, ניתוק הקשר

אדם והעולם שסביבו (ולהפך)

החיים

מוות

(בדף המקורות אפשר לראות שלשה שירים שרצים על המשולש האנלוגי הזה: הבאתי את יונה וולך, אדמיאל קוסמן ויהודה עמיחי, אבל יש, כמובן, עוד המון דוגמאות.)

את כל המהלך המוכר-למדי הזה הבאתי רק בשביל לדבר על צורת ההתמודדות שלנו עם החורבן, הפרידה או המוות:
חשבתי קצת, וגם כתבתי כבר בעבר, על הצורה שבה טקסט הוא דבר מקובע, לא משתנה, לא תלוי בזמן. הטקסט שאני כותב עכשיו ישאר אותו טקסט גם בעוד אלפי שנים. כמובן שזה לא הדבר היחיד שמתקבע (פסלים, תמונות; יצירה באופן כללי היא דבר שמתקבע, וכמו שיש בלאי של הפסל או התמונה, יש גם בלאי של השפה), אבל הוא נותן לנו איזו אשליה של ניצחון על המוות, או על הזמן שהולך ולא חוזר. בטקסט אנחנו יכולים כמו לעצור את הזמן. אפשר לראות את ההאחזות הזו בספרי הזיכרון שמוציאים על המתים, בכתיבה התרפויטית אחרי סיום של קשר, וגם בהשערה הידועה על כתיבת המשנה כטקסט ליטרלי אחרי החורבן, כדרך התמודדות.

באופן אירוני למדי, בניתי את הסדנה הזאת קצת אחרי שחשבתי על זה שסרטים מסוימים הפכו להיות טקסט המוצא של התרבות שלנו (ציטוטים ממלך האריות, למשל. ובצורה ממוקדת יותר, ציטוטים של 'ניצה ולחם', 'אסי וגורי' או כל סרט / סרטון אחר שמהווה מוקד התייחסות משותף ומקור לרפרנסים שמלכדים את הקבוצה שמכירה) במקום הטקסטים הישנים כמו התנ"ך, האודיסיאה או הקומדיה האלוהית. תהיתי גם מה זה אומר, שאנחנו מעבירים את המוקד לטקסטים מצחיקים, אבל אין כאן המקום. מה שרציתי להראות בזה מקביל קצת לדברים שכותב בנדיקט אנדרסון ב'קהילות מדומינות' על הצורה שבה התגבשו קהילות מדומיינות סביב עיתונים וכתבי עת – טקסטים משותפים כבסיס תרבותי. כלומר שאם יש לנו טקסט שמדבר רק על זכרון הבית ועל טראומת החורבן (ואני לא מדבר כאן על המשנה. מגילת איכה ומדרש איכה הם דוגמאות טובות יותר), יתכן ותתגבש סביבו קהילה שהיא רק של זיכרון. קשה לי לראות את זה קורה לאורך זמן, אגב, מהסיבה הפשוטה שטקסטים אולי נשארים אותו הדבר, אבל הצורה שבה אנחנו קוראים אותם משתנה עם הזמן, השינויים בשפה, הצורה בה הם הופכים קאנוניים וכן הלאה.

צורת ההתמודדות הזאת באה יפה לכדי ביטוי בבית האחרון בשיר של יהודה עמיחי שמופיע בדף המקורות:

" אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שוּב כָּתוּב
בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב,
עַד שֶהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב."

[הכתיבה כהנצחה בספר החיים, וה'כל יום להיות כתוב' משחק על הפער שבין הכתיבה כמשהו מנציח, ובין החיים כמשהו זמני. היה לנו דיון מעניין על השיר הזה ומה הוא אומר בעצם, אתם יכולים לקרוא ולפרש לפי ראות עיניכם.]

עוד דוגמאות: אפשר, נניח, להסתכל על הצורה שבה אנשים אחרי פרידה נוטים לספר את הקשר ואת סופו, כמקביל לצורה שבה אחרי מותו של אדם עוצרים מהכל, יושבים ומספרים על חייו, ועל הצורה שבה אנחנו מספרים על בית המקדש שהיה קיים. או להסתכל על הצורה שבה משמרים את זכרונו של השבר: שבירת הכוס בחופה, לדוגמה, הייתה בהתחלה – אני חושב, לא יודע – לשבור משהו סנטימנטלי בנסיון לשחזר מעט מזעיר מהתחושה של השבר בחורבן בית המקדש. אחר כך זה הפך להיות לשבור סתם כוס, בהדגשה על פעולת השבר ולא על הדבר שנשבר. ואחר כך, פעולת השבר עצמה כפעולה שמהווה את סיומה של הרווקות והתחלת הנישואין, ולכן אנשים מוחאים כפיים וצוהלים ושמחים: זה מסמל את המעבר. אקט לא מילולי 'עושה משהו'. וכן הלאה. או האנשים שהולכים עם חלוק מגבת בצבא, הם יודעים שזה חורג את עניין ה'לא בית' שיש בצבא, אבל זה שחזור של התחושה הביתית במקומות שאינם ביתיים. ומכיוון אחר, החליפות שלובשים הומלסים: 'אני עדיין אדם מכובד' או 'הייתי פעם אדם מכובד, וגם אהיה'.

הנקודה האחרונה הזאת מובילה אותי לסווג שלשה סוגים שונים של התמודדות לאחר שבר, שיכולים להוות גם דגם לתהליך התמודדות:

א.       ענייני אבל: שיתוק, הפסקת פעילות, אכילה מוגברת (האחזות בתחושת החיים), דיבור עם אנשים.
ב.       שחזור של השבר, תחושת השבר וכדומה.
ג.        שחזור של תחושת הביתיות או האחזות במה שמסמל 'בית', גם ללא המסומן עצמו.

 התרגיל שנתתי לתלמידים שלי כלל ליצור רשימה של דברים שמסמלים את הבית. כלומר: דברים שאם אני יוצא מהבית לא יהיה לי אותם, אני אצטרך לוותר עליהם. בית כמושג מטאפורי, כמובן, שמתייחס גם לאמונה ולקשר. אחר כך, לקחת את הדברים ולתת להם המשגה מחוץ לבית. סוג של 'מה עושים איתם עכשיו' או 'איך משחזרים את זה'. כשערכתי לעצמי את התרגיל הזה, בעבר, זה מה שיצא:

" יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אֶת הַשְּׁתִיקוֹת לַמְאֹהָבִים, אֶת הַפַּחַד
לַמַּרְתֵּפִים, אֶת הַצְּעָקוֹת לַתַּדְהֵמָה. אֲדִישׁוּת יֵשׁ לִמְכֹּר
כִּמְעַט בְּאַגַּב, בְּעָרְמָה. נְשִׁיקוֹת יֵשׁ לֶאֱרֹז בְּשַׂקִּיּוֹת
נְיָר רַכּוֹת וְלִשְׁלֹחַ לְפִי כְּתֹבֶת הָהַזְמָנָה…"

 וכן הלאה, זה ממשיך, מוזמנים לקרוא את השיר בקישור שהבאתי. מה שנוצר לנו כאן זו צורת התמודדות: שחזור, או המרה של הזכרונות והסימבולים לכדי דברים אחרים, שמרככים את המעבר. אחרי שעשינו את התרגיל הזה ודברנו עוד על נקודות הדמיון שיש בין שלשת צלעות המשולש האנלוגי לעיל (יש עוד עשרות דוגמאות), סיימתי עם הדברים שכתב עומר כיאם, שמדבר על הפרידה כהתחלה של דברים חדשים. ניסיתי להצביע על השימושים החדשים שנוצרים אחרי הפרידה, המוות או החורבן (כלומר, שיש לי משהו שבהתחלה משחזר לי את הבית ואחר כך עובר טרנספורמציה ומקבל משמעות חדשה לגמרי. זה יכול להיות ריטואל ויכול להיות סיפור ויכול להיות עצם ממשי, כמו טבעת נישואין), ובעצם, מה אנחנו עושים בעקבות החורבן. איך מתעלים אותו לכיוונים של יצירה ופריחה מחודשת. אני חושב שהצורה שבה התפתחה ה'תורה שבעל פה' הכתובה אחרי החורבן היא דוגמה טובה למה שניסיתי להדגים; הרגע שבו שוכחים את המטרה המקורית ומתחילים להתפתח לכיוונים נוספים, שבסוף תומכים ומייצרים מחדש את המטרה המקורית. סמל שמתנתק מהמסומן שלו (נניח, דגם של בית מקדש שהיה מוקד של קדושה), הופך להיות הדבר עצמו (מקבל קדושה עצמית) ובמן הפוך על הפוך מייצר מחדש את המסומן המקורי.

אז מה אנחנו עושים עם שלשת השבועות? מְתַעֲלִים את זה לעצמינו. פעם כתבתי על זה:

"גם אצל דתיים זה לא סתם צום. אפילו לא אֶבֶל על בית המקדש: הפך להיות יום של אֶבֶל על כל החיים הגדולים האלה כשהם הולכים בכיוון הלא נכון. אבא שלו מכיל זקן מסודר. בוגר ישיבה. סימני עייפות כבר ניכרים בזויות העיניים, והוא יושב אחרי הקינות וקורא על השואה. אנשים בוכים על פרעות. על קרובים שמתו במלחמה. על מלחמות בכלל. אתם יכולים לבכות את הזמן. כן, גם את את הזמן שחולף לבלי שוב כשאתם קוראים את הסיפור הזה. דבר אינו חוזר. וגם הוא, נעבעך, רחמנות, בוכֶה על הבדידות."

 במילים אחרות: אני חושב שדווקא הניכוס של האבלות לעצמינו למעשה מייצר מחדש את האבלות על חורבן הבית. ובכדי שלא לסיים ברע, אוסיף רק שהסדנה הבאה תראה איך החורבן מייצר את הגלות, והסדנה לאחריה – איך הגלות מהווה פתח לגאולה. וגאולה, בלי ספק, זה מקום טוב לעצור בו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חורבן

  1. אורי הגיב:

    יפה מאוד.

    בקשר ל'עבד כי ימלוך' – הייתי אומר שאנחנו האשה, לא העבד. האשה ששכחה את אישה הראשון, והלכה אחרי מאהביה, – אחרי דברים בעולם שצריכים להישאר עבדים\שוליות, אמצעים ולא מטרה.
    (אתה יודע, גם באופן כללי.. במדרשים, בתנ"ך – אנחנו האשה.)
    ואז זה מתחבר לך אפילו יותר טוב..

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s