גלות

[הנה דף המקורות. זו הסדנה השניה ברצף של חורבן – גלות – גאולה. הנה הראשונה. אני ממליץ לקרוא אותה: קיצרתי כאן מה שפירטתי שם. ושוב אני מזכיר את המאמר הזה: 'עלייתה של האקסית המיתולוגית'. שמציג את הכל באריכות רבה. מסביר, מדגים וכדומה.]

איך קורה שאני מוצא את עצמי אדם הולך בדרך ותרמיל על כתפו, ורק הדרך הזאת אין לה סוף. שאדם יוצא את הבית והבית נחרב מאחוריו ואין לו לאן לחזור, והוא הולך והולך ומוצא את הדרך כל כך אינסופית עד שהיא מתפתלת בתירוצים דחוקים, סובבת כל עלמין וממלאת כל עלמין. הוא הולך. כל כך הרבה ימים ושנים ומקומות עד פתאום כל העולמות הם דרך אחת גדולה וכל הבתים הנדמים-כקבועים הם רק ספסלים על אם הדרך וכל השלטים מצביעים לאותו כיוון: הלאה. הוא הולך וכל זהותו מתמקדת רק בהליכה עצמה: שהוא היהודי הנודד. שהוא סיזיפוס שעולה ויורד את ההר. שהוא היונה שפרחה מן התיבה ולא מצאה מנוח לכף רגלה.

ההליכה הזאת טוטאלית, טוטאלית עד אימה. היא כובשת את כל גילויי הפנים והסתרי הפנים. היא הכל. היא המניע, היא התכלית, היא הדבר עצמו. ואני מוצא את עצמי חושב: אולי היא כזו כי מה שהניע אותה היה טוטאלי. שכתב יהודה עמיחי ""מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים וְשָׁכַח." ואני חושב לעצמי איך אפשר לשכוח את המראה הזה, וכמה נורא זה לדעת שפעם ראית את פני האלוהים ולרוץ אחרי הזיכרון כמו ילד קטן אבוד בלב הקניון, שנאחז בכל בדל חצאית ורודף אחריה ועוזב את המקום שאימו הניחה אותו, ובינתיים רק הולך ומתרחק.

ומה אדם רוצה אחרי שקם מאבלו. אחרי שהתגרש מאשתו. אחרי שנחרב הבית והוא מוצא את עצמו קם, פותח את הדלת, יוצא החוצה, מתחיל ללכת. לפעמים מתחיל ללכת כי אין ברירה, כי אי אפשר לכלוא את כל הגעגוע הזה בפנים: צריך ללכת כל יום קצת. ולפעמים מתחיל ללכת כי אין בית, כי הוא נווד, הומלס. ולפעמים הולך כדי להרפות, כדי להתנתק מהתובעות של הזיכרון, ללכת למקום אחר, להנפש קצת, לנשום אויר שאין בו ריח עשן ואין בו זכרונות.

וחשבתי שיש איווי. שאדם מתאווה למשהו. מתגעגע. כמו הלב והמעיין, כמו האיווי של לאקאן, כמו תכלית הגעגוע שמצייר יואל הופמן: לאדם שידענו פעם ואיננו זוכרים אותו עוד. והאיווי הזה הוא שמגדיר אותנו. שאם אין לנו ארץ, אנחנו 'העם ללא הארץ'. וזה לא בדיוק 'העם הנווד', שאין לו ארץ בכלל, אלא סוג אחר: עם שמוגדר על ידי זה שהוא נמצא מחוץ לארץ שלו. וזו הזהות שלו. וכל הדברים שהוא עושה בעולם אינם אלא בשביל להזכיר לעצמו שיש לו ארץ, שהיה לו בית, שיש לו סיכוי להנצל.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

 אבל מהרגע שהזהות שלו הפכה להיות זהות של גלות, כבר אין לו יכולת להגאל. כי גאולה אומרת שהוא מחליף זהות: שהוא כבר מישהו אחר. במובן מסוים, 'אין להם משיח לישראל'. ואולי לא דווקא שאין משיח, אלא שאין ישראל. שישראל יהיה מישהו אחר. אני לא יודע. אבל הזהות תוחלף. אמר ליבוביץ': "יש משיח, ומשיח שבא הוא משיח שקר". והתכוון שהמשיח הוא הכמיהה אליו, ובאמת זה מה שהפך להיות בכל הדרך האינסופית הזאת.

 צריך לומר שהדרך אינה רק בריחה, ואינה רק געגוע. שהדרך היא גם הדבר עצמו, החיים עצמם. שהיא אינה רק מרחב, אלא גם זמן. וגם גלות יכולה להיות גלות של זמן: שצריך לעבור איזשהו תהליך. לא רק לצאת ולחזור מהמרחב, אלא לעבור את השינוי: להפוך מגולים לנוודים, ומנוודים לאנשי הדרך. כמו שלפעמים אדם הולך ברחוב בשביל להגיע לחבר שלו, או בשביל לחזור הביתה, ולפעמים אדם הולך ברחוב כי הוא צריך לטייל ולנשום אויר ולאכול גלידה, כך גם הגלות הולכת ומשתנה והופכת להיות הדרך בה הולכים בשביל לנשום אויר, בשביל לא להכלא, בשביל לאפשר.

 ואחרי השינוי הזה פתאום הדרך הופכת להיות הגאולה עצמה. גאולה שאינה על מקום. גאולה שהיא הגעגוע, והיכולת להתגעגע, והיכולת להוביל את עצמך הלאה ולא רק לברוח. וזה נכון גם על הזיכרון של המת, וגם על הזיכרון של האקסית, וגם על בית המקדש. ורק אחרי כל זה – איך אומר נתן זך? רק אחרי שאדם מכיר בכך שהוא לבדו בין כה וכה, רק אז הוא – והוא לבדו – יודע "שגם אם יתמהמה, בוא יבוא". ולפעמים אני חושב שלא מדובר כאן על המשיח המתמהמה, אלא על האדם שיושב ומחכה ויודע לבסוף לא תהיה לו ברירה, והוא יצטרך לקום וללכת.

כלומר, לבוא.