צָרִיךְ לָקַחַת שֵׁם אָרֹךְ לִנְסִיעָה רְחוֹקָה

כמה הרהורים וציורים שאחרי נסיעה

א.

יש תיירים שהולכים בעולם בבוטות. בהודעה: אני תייר. הם שמים את המצלמה על החזה כמו שלט 'Help me' בכל השפות המדוברות, ופונים באנגלית עוד לפני שהם מבררים אִיף יוּ סְפִּיק אִנְגְלִישׁ. הם דופקים באגרוף קמוץ על השולחן בפאב, צועקים בשפה שלהם, מתיירים. ואפשר לראות את התיירות שבהם מרחפת באויר סביבם, כמו אד מעוּבֶּה. יש אנשים שמחבבים את הסוג הזה של התיירים, ויש אנשים שהם התיירים האלה עצמם, ואולי ליד המילה 'תייר' במילון מופיעה תמונה שלהם עם מצלמה על החזה, קוראות לאֶדִי שיבוא לראות איזה מהמם הפסל פה, בוא נצטלם.
לעומתם יש תיירים שלא רוצים שידעו שהם תיירים. שהולכים לפאבים הלא מפורסמים, ומדברים בשקט, ומנסים להבלע בקירות. את המצלמה הם טומנים בתיק, את הראש בפינה. הם לומדים מילים בשפה המקומית, ומנסים מאוד מאוד להיות חלק מההמון הסוחף את אותה מדינה בה הם מתיירים. ואולי מטיילים היא המילה. כך או כך הם בלתי נראים, מסווגים רק על פי צבע העור השונה, או תחושת הבלבול שאוחזת בהם כשהם צריכים להגיע לאנשהו. הם לא עומדים על המיקח מול המוכרים בשוק. הם תיירים, ואי אפשר לטעות בזה, ואף על פי כן.

2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן

2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן

כשאדם אומר שהוא זר, ומצהיר ותולה שלטים בעיר ואומר: אני תייר. הוא בעצם אומר שהוא שייך למקום אחר. משמע- יש מקום אחר אליו הוא שייך. והלא משהו מרכזי בזהות הוא תלוי מרחב. והמילה מרחב מתייחסת גם למקום שבו אתה שוהה וגם לסביבה בה אתה שוהה. הגמרא בקידושין מספרת מה יעשה אדם שיצרו תוקפו: "ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". וחשבתי על כמה זה נכון גם מהכיוון ההפוך. לא רק מחילול שם השמיים, אלא מההרפיה שאוחזת בך כשאין אף אחד שצופה בך מלבד האל. כמה מחיצות יורדות. ולהפך – כמה מחיצות נשארות. מה הגרעין של הזהות שלך שנשאר ולא נעלם. האם אתה מתבייש כשאתה מספר לאחרים מאיזו מדינה באת ולאן אתה הולך, האם אתה מתבייש כשאתה אומר שיש מי שלפניו אתה עתיד לתת דין וחשבון. ואולי העם היהודי בגלות הוא בבחינה של התייר הראשון, הבוטה. הוא לא נבלע בסביבה, אלא משדר את תחושת הזרות שלו. את חוסר השייכות שלו: אני לא מכאן, הוא אומר. אני לא לובש את הבגדים שלכם, לא אוכל את האוכל שלכם. יש לי מקום אחר שאליו אני שייך.

ב.

וחשבתי קצת על הקיום הגלותי, התיירותי (והרי אלה שני מושגים הפוכים) כמושג ארעי. קיום סביב השפה שלי, סביב קהילה. קיום שהוא לא תלוי מרחב, אלא סביב הארעיות וסביב יכולת התקשורת. זאת אומרת, שאדם הולך ברחוב בעיר זרה ומתכנס סביב דוברי השפה שהוא דובר. אם זו אנגלית, הרי אנגלית. אם עברית, הרי עברית. והממשק עם תושבי העיר הזרה מצטמצם ליכולת התקשורת הזו. וממילא נוצר איזה קיום אגוצנטרי (איך הוא יכול לתקשר איתי, מה הוא יכול להציע לי) ואתנוצנטרי (איך הוא מתייחס לקבוצה שלי). ואם העם היהודי הוא תייר, מעניין לחשוב על העברית והיידיש כשפות המייצבות אותו, בטח מול הגרמנית המשכילית. ואפשר לחשוב על התודעה של היהודים בתור מוקד התייחסות, שהרי אני הוא המרכז. ומאוד מוזר ללכת ברחובות בעיר קטנה בסלובקיה ולחשוב על זה שיש שם מלא גויים שלא יודעים שהם גויים. שהקיום שלהם לא מתייחס אלי. שלא אכפת להם מיהודים או מישראל, אם הם יודעים מה זה יהודים, בכלל. ואולי זה מסביר את הרצון של הישראלים בחו"ל להודיע אחד לשני שגם הם ישראלים, או יהודים. שכולנו ביחד נגד כל האנשים ההם, וזה לא משנה שלכל האנשים ההם לא אכפת מהקיום שלנו בכלל.

בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה

בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה

אני מוצא את עצמי תוהה איפה אני בתוך הסיפור הזה. תייר שרוצה להתחבא ולהבלע, והוא חלק מעם שלא נותן לו להבלע. שמכריח אותו להניח תפילין באמצע תחנת רכבת באוקראינה כשכולם מסתכלים. וללכת עם כיפה ברחוב. ואני בכלל מהזן השני של האנשים. ואולי צריך לעשות עוד חלוקה בעולם: בין תיירים שיודעים מה צריך לעשות, ובין תיירים שלא יודעים. שאבודים. שיש תיירים שיודעים איפה מזמינים רכבות, וכמה זמן לפני, ומאיפה לאן. ואיזה הוסטל ואיזה מלון ומאיזה דרך תלכו ומה צריך לראות ומה צריך לעשות. ויש תיירים שנוחתים ופוערים עיניים. ואחר כך מחפשים מפה שתסביר להם איפה הם. ומחפשים הוסטל והולכים ונאבדים. זו לא אותה חלוקה בין התייר המצהיר לתייר הנבלע. חלוקה אחרת: התייר היודע והתייר האבוד. ואני, תייר אבוד שכמוני, שנאחז בקרנות הקיום של הזהות שלו (נניח, ארוחות בוקר: הצ'כים אכלו נקניק, הספרדיות שתו מיץ תפוזים שכזה, אנחנו אכלנו חביתה וסלט. ולהבדיל, תפילות, שבת, אוכל כשר), הופך להיות משוייך לאלה שיודעים איפה הזהות שלהם ומה עושים איתה. ועם השיוך מגיע הצורך, ומגיעה האחריות, ואולי תשים כבר את הגרביים שלך ותקפוץ לעמדה, חייל.

ג.

לא זיהו שאני ישראלי. רק אחת, תיירת מקליפורניה, שהסתכלה ואמרה: אתה ישראלי, דונט יו? ואמרו: איטלקי. ואמרו: ספרדי, או יווני. ולפעמים גם לא סיפרתי, רק משכתי בכתפיים. ובפאב קטן בבודפשט בחרתי פלייליסט ושמתי את 'שגר פגר' של הבילויים והעברית רעמה באזניים של שני קוריאנים וכמה גרמנים שישבו שם ושתו. ובמקום אחר, באוקראינה, שרנו קריוקי לשירים של הפינק פלויד וקווין, ואני דפקתי באגרוף וצעקתי "יש לי הודעה לעולם: הכל מעולה", אם כי באנגלית, שוודאי נשמעה יותר טוב. וכל המגדל בבל של הזהויות התנקז לידיעת האנגלית, השפה האחת, הדברים האחדים. כך שנגן הרחוב בבודפשט שזיהה את הכיפה של יאיר התחיל לנגן 'הבה נגילה', ולא ידענו לאן להוליך את עצמינו. שהרי היה מקום שרצינו להתנתק, ללכת למקום אחר, להיות מישהו אחר, איזה תייר אוניברסלי לכמה רגעים, והנה הזהות שלנו מושכת אותנו חזרה. מעניין שהקהילות היהודיות שפגשנו היו מאוד בולטות. הכיפה, הציציות, הכיתוב היהודי. אולי כי הם גדלו מראש כמסומנים, כמודיעים על קיומם. ואנחנו, שגדלנו בישראל והכל היה מאוד טבעי ומאוד נכון, וכולם יהודים וכולם אנשי שלומינו, לא רגילים להיות האחר או הזר. להיות תייר אוניברסלי הרבה יותר קל מאשר להיות הפרטיקולרי, זה שחייבים לגבש עליו דעה.

גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.

גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.

 עוד משפט: כמעט כל מי שפגשנו היה נחמד מאוד. האוקראינים, הצ'כים, הסלובקים, הגרמנים. ולאו דווקא בגלל שהם ידעו שאנחנו יהודים, מישראל, והתנחמדו בנסיון לכפר על מליוני היהודים שנרצחו שם לפני שישים שנה (כי איך לא. כי בכל מקום שלט זיכרון, ובכל מקום בתי קברות, והרי הדנובה היפיפה האדים מדם יהודים, ומה). ואולי אדרבה. מסתבר שדווקא הסולידריות הישראלית המפורסמת – היא בכלל סולידריות אנושית. ודווקא הסולידריות הישראלית היא כזו שמופנית פנימה, כלפי עצמה והחברים בקבוצה שלה, ולא כלפי הזרים. אולי, אסייג: אני לא באמת יודע. יכול להיות שיש ישראלים שיסיעו ברכב שלהם תייר לקצה השני של ירושלים רק כי הוא איבד את דרכו. אני פשוט לא מכיר מקרים כאלה. ובכלל רק רציתי להגיד שאנשים בעולם נחמדים, לפחות לתיירים, וזה היה דבר נהדר לגלות.

 ד.

אֲנִי מְגַמְגֵּם אֶת הַמַּגָּע שֶׁלִּי בְּעוֹלָם בְּשָׂפוֹת
שֶׁזָּרוֹת זוֹ לְזוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת.
כְּמוֹ טְפִיחָה קַלָּה עַל הַשֶּׁכֶם. כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל כֻּרְסָה.
כְּמוֹ הַזְמָנָה רַכָּה: אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת.

איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.

איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.

מודעות פרסומת

9 Responses to “צָרִיךְ לָקַחַת שֵׁם אָרֹךְ לִנְסִיעָה רְחוֹקָה”


  1. 1 גדי ו 20 באוגוסט 2013 בשעה 19:43

    שלום גם לך. נהניתי לקרוא, הזדהיתי.

  2. 2 חיותה 20 באוגוסט 2013 בשעה 20:17

    נחום גוטמן של המאה העשרים ואחת. שביל קליפות התיירים. יפה כתבת ויפה ציירת.

  3. 3 אורי 20 באוגוסט 2013 בשעה 22:03

    יפה. ברוך שובך.

    (הסולידריות הישראלית היא לא נחמדות. אפילו ההפך, הייתי אומר. כמו איזה אח קצת מעצבן שאף פעם אין לך באמת סבלנות לשטויות שלו, אבל בכל זאת משהו בדיבור ביניכם הוא תמיד משפחתי כזה: לשאול שאלות חודרות פרטיות, לדאוג לו שיסתדר גם כשזה לא קשור אליך, ולהתאמץ בשבילו בשביל דברים מיותרים, והכל מלווה במן קוצר-רוח חצי-מדומה שמחפה על פערי השפה וגילוי האהבה.)
    אבל אף פעם לא הייתי בחו"ל, אז גם אני לא באמת יודע להשוות.

  4. 9 דביר. 29 באוגוסט 2013 בשעה 20:49

    תודה על השיתוף! נהניתי מאוד לקרוא, ונהניתי במיוחד מהשילוב של הציורים המקסימים.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: