קטיף, ישראלי

א.       קטיף, #1

בשביל להסביר דברים צריך, אולי, לעצום עיניים ולדמיין לעצמינו את המילה 'חקלאות'. להקיף אותה במעגל של מילים אחרות, שמשיקות אליה: טבע, סביבה, אדמה, אנשים מסותתי פנים המקמצים במילים. צריך לנסות לחשוב על השעה חמש בבוקר, כלומר לפני השמש, ולנסות להתרוצץ סביבה במין מחול שדים של צחצוח שיניים, הכנת סנדויצ'ים, שתיית קפה וחיבוק עצמי מפני הקור. ואם גם המחשבה הזאת לא תסביר, אז אולי לנסות לדמות את המונוטוניות של העבודה, החזרה האינסופית על מציאת הפרי, הקטיף, ההכנסה לתרמיל, ריקון התרמיל לתוך המיכל וחוזר חלילה. ולהרגיש לרגע את השמש על הראש ואת השרירים המתוחים אחרי יום העבודה ואת ההתכווצות של הריאות בקפיצה למעיין קפוא. וגם זה לא מסביר את הדברים ולא נותן בם לגעת: הרי חוויה היא, סך הכל, יותר מהמילים שמנסות לתאר אותה. היא מתמשכת, היא גוררת אותך על פני החגים, משאירה אותך שבתות שלימות באותו המקום, עם אותם האנשים, מנתקת אותך מהחברים ומהפאבים הירושלמים ומכל סצנה תרבותית. מילים אחרות: עיקר החוויה היא הטוטאליות שבה, הנכונות ללכת עד הסוף.

(הסוף, במקרה זה: קיבוץ עין זיוון, צפון הגולן.)

ב.       קטיף, #2

העבודה הזאת היא טוטאלית כי היא ממשית, נטועה בזמן ובמרחב: הזמן בו מתחילים לקטוף, שעת עליית השמש, ההבשלה של הפירות השונים. המיקום המדויק, השוני בחום שבין עץ לעץ, הפרשי הלחות. אי אפשר לברוח ממנה, אין פינה פרטית להסתגר בה, ואי אפשר להתחמק מהממשות באמצעות מזגן, או בעזרת שעונים ולוח זמנים של רכבות. היא כל כך קמאית, במובן הזה, שהיא חייבת להיות מה שהיא. ולכן, לעניות דעתי, כל הדיבור גבוהה גבוהה רק מפספס את הנקודה. כמו שאלכס החקלאי היטיב להגדיר:

"אני לא מחפש אנשים עם אידאלים," אמר, "אני מחפש אנשים שרוצים לעשות כסף".

רוצה לומר: ה'חקלאות' הזאת היא מיתוס. הילה מרחפת סביבה. היא נתמכת במילים גבוהות ויפות כמו 'ציונות', 'עבודה עברית', 'טבע', 'חיבור לאדמה' ובהוגה דעות קדום בשם 'א.ד. גורדון' שלאיש לא ברור עד הסוף מה הוא אמר. הרבה מילים יפות, אידאלים ונכונות יכולים להתערבב על הדף. אבל בסופו של דבר, חקלאות אינה אלא עבודה באויר הפתוח, בין עצי תפוח שכורעים מעומס הפרי. הטבע אינו באמת טבע, אלא עצים מסודרים בשורות מסודרות בחלקות מגודרות היטב. והמילים הגבוהות אינן באמת התמריץ לבוא ולעבוד. בסופו של דבר, החקלאות אינה אלא עבודה פיזית, וככזו היא לעיתים קשה ותמיד שוחקת. אבל הפיזיות הזו היא המעשה עצמו, ולכן היא עד הסוף. לכן אפשר לשקוע במקום, ולהניח לזמן להיות מה שהוא, ולנסות לגשש בעדינות אחרי שרירים חבויים שמוצאים את עצמם מחדש.

ג.        קטיף, #3

באחת מהמסיבות, שלא הייתה אלא הזייה ארוכה ורווית באסים לאור הירח המלא, מצאתי את עצמי מתבונן מהצד, מנסה להבין מה מונע ממני לרקוד כאן, בעוד אני רוקד בכל מקום אחר. וחשבתי תחילה על הדת היהודית, המילולית עד לשד עצמותיה, אבל הרי החברה המודרנית כולה היא כזו: במקום שיהיה לנו טבע, יש לנו ייצוג של טבע. מהונדס, מגודר. במקום שיהיה לנו גוף, יש לנו עיסוק אינסופי בתזונה, בכושר, כך שנוכל להגיע להיות מי שאנחנו. במקום שיהיו לנו רגשות, יש לנו מילים שמדברות על רגשות. אבל עבודה חקלאית, ועבודות פיזיות בכלל, אינן כאלה.

וכתבתי:

" שכחנו שיש לנו גוף, שכחנו שיש משהו שהוא הדבר עצמו, באמת, לא דיבור ולא שפה, שאין מחשבה תפיסה ביה כלל. ועכשיו כשאנחנו נוטלים לולב וכשאנחנו מניחים תפילין וחובטים ערבות וכורעים ומשתחווים הדברים זרים לנו ונבוכים, ואין לנו איך לדבר על זה.

לו יכולנו היינו רוקדים את זה, אבל מי יודע איך."

922850_296920157108711_535373368_n

ד.       ישראלי #1

זו קודם כל עבודה, אבל מאוד לא רק. אחר כך אפשר לבנות קומה נוספת. זו של האידאלים, הציונות, המילים היפות. ואחר כך, של החֶברה שבה אתה עובד: הרבה סטודנטים, הרבה השכלה. כולם אנשים טובים, 'מלח הארץ', וכן הלאה. כמו  קיבצו את התשובה לשאלה 'מה ישראלי בעיניך' לתוך מקום אחד, צפוף, ונתנו להם ללמד אחד את השני דברים שהם יודעים. כמובן, זה לא לגמרי 'ישראלי', שהרי סטודנטים הם רק סוג אחד של אנשים, ולא כל גווני הישראליות היו שותפים לפרוייקט (נניח: עיירות פיתוח, אתיופים, ערבים), אבל הכוונה הייתה העיקר. יצא שההתמודדות הייתה בעיקר דתית-חילונית. מעין קונפליקט ישראלי תמידי כזה, מוכר, שאפשר לברוח אליו כשרוצים והרוב יודעים את גבולות הגזרה שלו. חיכוך אמיתי אין כאן. משהו נפיץ, בעייתי, מגביל, גם כמעט ואין.

נראה שכשמצרפים את שני המרכיבים האלה, חוויה טוטאלית עם אנשים טובים, אי אפשר להפסיד.

ה.       ישראלי #2

באחד השיעורים בא אדם נחמד לדבר איתנו על א.ד. גורדון. בין היתר הוא הציג בפנינו את תפיסתו לגבי הסכסוך, בה"א הידיעה, שבין הפלסטינים ובין היהודים, על הארץ הזאת. ובין היתר, גורדון מקונן על היהודי שעלה לארץ ונשאר גלותי, עוסק במקצועות חופשיים, איבד את הקשר לארץ. ואחרי שהדיון הלך ונפרם וקצותיו הגיעו לקוים רחוקים, חשבתי לעצמי שהיהודי בגלות, זה שגורדון דיבר בו (ולאו דווקא העליה השניה) דימה לעצמו ארץ. וכל המקומות בארץ הלכו ונקשרו תחת המילים 'ארץ ישראל', שהפכו להיות מושג, וכשהיהודי התפלל לארץ ישראל הוא לא התכוון לשטח עצמו, אלא למושג 'ארץ ישראל'. וכשהוא בא לארץ עצמה, לא ידע איך להפוך את הדימוי השלם, גְּדוש ההיסטוריה והכיסופים, לחלקים קטנים של עבודה. כפי שהערבים, מן הצד השני, לא ידעו איך הופכים חלקים קטנים לכדי דימוי שלם, גדול מסך חלקיו. אולי אפילו לא חיפשו את זה.

אני לא יודע למה זה ממש קשור לכל הפוסט הזה. אולי בנסיון להציג את ה'ישראליות' שטבועה באדמה, בבתי הכנסת שפזורים בגולן, בחיבור למה שהיה כאן פעם במין נסיון להעניק לכל העבודה הזאת משמעות של מעבר, שתלקח הלאה. שהרי גם הערכים של 'חקלאות', 'עבודה עברית' אינם אלא מסווה לכינון טריטוריה, מציאת בית, מקום להיות בו. ודווקא המיקום בחאן בעין זיוון, שהיה כל כך עראי וכל כך קבע, מוצא את כל הארץ בתור בית. כלומר, מאפשר לנו לברוח למקום מוכר. אם לברוח. ואם לא לברוח, אז לפתוח: לנסות לברר מה אני עושה כאן, אם בכלל.

ו.        2013

הייתה חוויה גדולה, שונה, אחרת. דברים שחשבתי שאהנה מהם התהפכו עם הדברים שחשבתי שאסבול מהם. אנשים שחשבתי שאתקשר איתם התחלפו עם האנשים שחשבתי שלא אצור איתם אפילו קשר עין. וכמו בכל הפתעה, גם במימד הזה יש משהו חד פעמי. אני לא יודע אם אחזור לשנה הבאה, אולי רק אמליץ לאחרים. כך או כך, הייתה זו דרך נהדרת לפתוח את השנה החדשה הזאת, תשע"ד. ואת הדברים שהיא טומנת לי בחובה.

אני לא מאמין שזה נגמר.

———–
זה גם סימן לחזרתו לחיים של הבלוג אחרי כמעט שלשה חודשים של השבתה. אם מצאתם בו עניין, אתם מוזמנים להיות מנויים.
כמו כן: אני פותח השבוע שתי סדנאות כתיבה חדשות בירושלים, לנוער ולמבוגרים.
אם אתם מכירים מישהו או מישהי שיכולים להיות מעוניינים, יותר מאשמח אם תפנו אותם למודעה הקטנה שבצד שמאל. תודה.

מודעות פרסומת

6 Responses to “קטיף, ישראלי”


  1. 1 ארגמון 6 באוקטובר 2013 בשעה 13:02

    '"אני לא מחפש אנשים עם אידאלים," אמר, "אני מחפש אנשים שרוצים לעשות כסף".

    רוצה לומר: ה'חקלאות' הזאת היא מיתוס….'

    אתה מבין מה קורה כאן, כן?

    שמח לשמוע שהיה לך טוב.

  2. 5 רוני 7 באוקטובר 2013 בשעה 14:01

    קראתי ושמחתי לשמוע שהיו לך קרני ירח בקטיף.

  3. 6 צליל 22 באוקטובר 2013 בשעה 23:16

    פשוט מדהים איך שתיארת את זה אחד לאחד.

    מילים מדהימות מלוות לי את ההרגשה מהקטיף.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: