שליחות

כששחר פנה לעבר החנות של המיצים הטבעיים, שהייתה בפינה הקטנה ליד השירותים, פתאום ראה את אדם עומד עם הגב אליו ומסתכל על החולצות בחלון הראווה. ולמרות שבדרך כלל הוא לא מתייחס לדברים שכאלה, ואדם הרי מעולם לא היה קיים, בכל זאת הפעם הדברים היו ברורים מדי ובוטים מדי ולא הייתה לו ברירה אלא להתיישב על הספסל ולחכות שאדם יסתובב ויחייך ויתיישב לידו ויגיד לו את סיסמת המילואים שלו, שהיא משהו עם משחקי ילדים ובתי בובות. מה זאת אומרת מילואים, הוא אמר לו, אני אדם חופשי. אדם צחק. שנה אחרי שחרור, התעקש שחר, ואדם רק אמר שיש דברים שאין להם שיעור ואין להם סוף. ואף אחד לא מכריח אותו, כמובן, אבל עם ישראל צריך אותך אז איזה זכות יש לך להגיד לא. שחר אסף את ידיו אל בין הברכיים וחשב איזה חרא, בנאדם. איזה חרא. ועוד אחרי הפרשה ההיא. וכמה צפוי שאדם יהיה זה שישלח להביא אותו, כי אדם תמיד היה איזה סנה שבוער ואיננו אוכל, מן סופרמן ישראלי גדוש פאתוס ואידאלים. וכמובן שגם אנשים כאלה נשחקים ולכן מי ששיחק את אדם התחלף לעיתים תכופות, ובכל פעם אדם היה מישהו אחר מהיחידה המקבילה, למרות שהם השתדלו לשמור על מאפיינים כמו כובע חום או זיפים או קול חדור מוטיבציה. ועכשיו עם ישראל צריך אותו, אז מה יהיה. איך מצאתם אותי בכלל, שאל ומיד התחרט. מי כמוהו יודע איך הם מצאו אותו, וכמה זה לא באמת קשה. כמה זה דחוף, הוא שאל את אדם. דחוף כל כך עד שאלוהים בכבודו ובעצמו בא לראות אותך, אמר אדם. הוא כאן, יושב על ספסל מדידה בחנות הנעליים. אז אתה בא? אני רק רוצה לדבר איתו, אמר שחר וכבר הרגיש איך גוש של התנגדות מתגבש לו בגרון. אחר כך חשב: מה יגיד לשֶׂרה.

כבר כמה חודשים ששחר עבד בקניון גדול בעיר עוד יותר גדולה ועמד כל היום בעגלות של מוצרי ים המלח כשהוא מחלק לאנשים דוגמיות שכתוב עליהם AHAVA וגם שואל אותם אם הם רוצים לנסות את הקרם החדש שלנו. לפעמים, כשנתקל בתיירים אמיתיים, שלא מזהים עברית בכלל, שאל אותם לדעתם על נמרי הצעצוע הקטנים שקוראים להם אבוטבול, אבל בדרך כלל חייך חיוך מלא שיניים ואת השיער ההולך ומתארך אסף בגומיה. הקניון הגדול פתוח עשרים וארבע שעות והם עבדו במשמרות של שניים, בן ובת. ביום ההוא נורית הייתה במשמרת, והוא בעצם הפקיר אותה לעמוד לבד בזמן שהלך לקנות לעצמו משהו לשתות ומצא את עצמו מדבר עם אלוהים שיצא מהארץ במיוחד בשביל זה. בטח כשיחזור הפה שלה יהיה קפוץ והשיער ימתח לאחור בכל הכח, כי היא ישראלית ורואים בעיניים שלה איזה גרעין קשה שאומר 'ראיתי דברים נוראיים מאלה'. אם הוא יחזור, כלומר, כי עד כמה שהוא מכיר את אדם הרי שיכול להיות שאיזה מסוק ממתין עכשיו במגרש החניה. ולמרות שזה מופרך, כבר נראו דברים מופרכים מאלה. נניח, דובי שהסתובב בברלין לפני שנה וחצי ומצא את עצמו חוזר הביתה בצוללת. אדם החזיק בזרועו בעדינות והוליך אותו ימינה ושמאלה בין כל מיני דוכנים של בובות פרווה ומחזיקי מפתחות ובלוני הליום של דמויות של דיסני עד שמצא את עצמו יושב גב אל גב עם מישהו בחנות נעליים עצומה. של נעליך מעל רגליך, אמר אדם ובעצם התכוון שיתן כבוד למי שמדבר איתו עכשיו, אבל גם שיוריד נעליים ויתחיל לעשות את עצמו מודד בזמן שהוא מדבר עם אלוהים. הכל בסדר, שאל אלוהים, ושחר אמר כן, אתה יודע, עובדים. אבל אתה לא צריך לעבוד, אמר אלוהים. משכורת קבע, מענק שחרור, יכלת להתחיל לטייל ישר. שחר הנהן בראשו ואז נזכר שאלוהים לא רואה. 'כן, אבל…' הוא אמר. זאת אומרת, אחרי הפרשה רצה רק לברוח ולעשות משהו שיכריח אותו להיות כל הזמן עסוק. טיול היה משאיר לו זמן לחשוב, והרי זאת כל הבעיה.

תשמע, אמר אלוהים. יש לנו בעיה. תכל'ס לא היינו פונים אליך אם לא הייתה לנו בעיה והיינו משאירים אותך כאן עם השָֹטֶנית החמודה שלך. איך קוראים לה, שֶׂרה? בכל מקרה הכל היה על מי מנוחות. אבל יש לנו משימה ואתה האיש הכי נכון לתפקיד. ובכלל יש לך נגיעה אישית לתפקיד, כי סבא וסבתא שלך שם. נכון, לא? במצרים. איזה סבא וסבתא, אמר שחר. האמיתיים, אמר אלוהים. לא אלה הנחמדים שגרים לידכם בקיבוץ. האסלים, עליהם אני מדבר. אבל אני לא מכיר אותם, אמר שחר ובתוכו החויר. לפני כמה שנים כשהתקבל ליחידה הלך ועשה בירור שורשים וגילה שהוא מאומץ, ואבא ואמא שלו בעצם אימצו אותו לפני כמה שנים. את המשפחה האמיתית שלו הוא לא פגש אף פעם, בקושי ידע מאיפה הם במקור. ממצרים, אתה אומר? ואלוהים רק המהם לעצמו בשקט. אדם הסתובב ברקע בינתיים ומדי פעם הביא להם נעליים למדוד והם חלצו ומדדו ושמו אחרות וכן הלאה. אף אחד בכלל לא היה בסביבה מרוב שהחנות ענקית. מה בדיוק צריך, הוא אמר, ואלוהים אמר שצריך לחלץ אותם מהמדינה. שמעת על המהומות, הוא שאל, ושחר רק אמר כן. בטח. הוא היה אחראי על הזירה ביחידה, ולא הצליח להתאפק ובדק חדשות על מצרים בכל יום. בטח שמע. אבל לא חשב, כלומר, סבא וסבתא, כלומר רגע, מה, לא ידעתי שהם חיים בכלל. חיים, בטח חיים, אמר אלוהים, אבל אני לא יודע לכמה זמן. הם שלחו קריאת מצוקה דרך עיתונאי זר, וצריך לחלץ אותם. מה אני אומר. קח את הסגן שלך, דובי, השמנמן החמוד הזה, וקח כמה ימים להתארגן, ויאללה. תשמע, אמר שחר. לא התאמנתי כבר כמה חודשים, אני אכול חלודה. הוא הוריד את הנעליים מהרגליים ושפשף כף רגל אחת בשניה. בחייאת ראבק, הוא אמר, הנעליים האלה גדולות עלי.

מה גדול עליך, בנאדם, אמר אלוהים. אני מגבה אותך. ואיך שהוא אמר את המילים שחר הרגיש איך הגב שלו מתכווץ כאילו הוא יודע שמחרטטים אותו. אלה בדיוק היו המילים שאמרו לו לפני המשימה ההיא. בטח מגבה אותי, אמר שחר. כמו בפעם ההיא עם אבו יוסוף, אה? אדם שמע את המילים 'אבו יוסוף' וקפא במקום, וגם אלוהים שתק קצת מאחורי שחר. הוא הגיע להחלטה ופשוט שם את הנעליים שלו. תודה רבה אבל לא, הוא אמר וקם ויצא מהחנות והלך חזרה לדוכן. בדרך חזרה חשב על זה שיש לו סבא וסבתא חיים. והוא לא ידע על זה אף פעם. שיט. והם עכשיו נחנקים במצרים, ומי יודע מי ההורים שלו ומי האחים שלו ואם הם יודעים מי הוא ולמה לעזאזל זה עולה פתאום, בדיוק כשהוא באמצע לוס אנג'לס, עובד בעגלות, מנסה להתנקות קצת, יוצא עם בחורה. איך שנחת הוריד את התיק באיזה הוסטל מקומי ובגלל שלא ממש ידע מה לעשות עכשיו, כי לא הגיע מראש עם עבודה, הסתובב קצת בעיר. כשעבר ליד איזו מזרקה ראה כמה ערסים מקומיים, או איך שלא אומרים את זה באנגלית, מציקים לאיזו בחורה. בהתחלה לא רצה להתערב, במיוחד אחרי התקרית ביפו, אבל קורס קצינים והמוני סדרות חינוך עוד בערו לו קצת בעורקים והוא ניגש אליהם ושאל אותה אִיף זֶ'ר הֵב אֶני פרובלם. הערסים הסתכלו עליו וראו מטר שבעים וחמש מוצקים וסך הכל הם היו ילדים קטנים, אז הם התפזרו, והבחורה חייכה אליו ואמרה תודה, ומה נשמע. את ה'מה נשמע' היא אמרה בעברית ואז התברר שהיא יהודיה, ואפילו קצת ישראלית כי אבא שלה הוא זה שמפעיל את העגלות למכירת מוצרי ים המלח. אני בדיוק מחפש עבודה, הוא אמר לה, ובעצם התכוון לומר שהוא בדיוק מחפש חברה. ובסוף קיבל גם וגם, והחיים הלכו די בסדר, אז מה פתאום אלוהים ואדם נוחתים עליו עם המבצע הזה.

כשהגיע לדוכן נורית הייתה קצת עצבנית. מה אתה נעלם לי פתאום באמצע היום, היא אמרה. הולך להתפנן לך בחנויות בזמן שאני עומדת פה לבד. היא בחנה את הידיים שלו. לא הלכת לקנות איזה משהו לשתות? היא שאלה. בשביל מה הלכת. הוא הסתכל על הידיים שלו וראה שהם ריקות. רציתי לימונדה, הוא אמר לה, אבל הם אמרו שנגמרו להם הלימונים והתלבטתי אם לקנות משהו אחר, אבל לא היה בא לי. יאללה יאללה, רטנה נורית, אבל היה לב טוב והכעס שלה דעך אט אט. בסדר, בוא, היא אמרה. אני יושבת קצת מאחורי הדוכן ואתה תציע לאנשים את הדוגמיות. טוב, אמר שחר. הוא לקח את הסל עם הדוגמיות והלך לאמצע הרחבה והתחיל להציע דוגמיות סבון לאנשים עם חליפות ולנשים בלי חליפות ולילדים עם בלוני הליום, וכל הזמן חשב על סבא וסבתא שלו ועל שרה ועל התפקיד הזה שנחת עליו אלוהים יודע מאיפה. ובאמת, בלי ששם לב מאיפה הם צצו, פתאום הופיעו מולו אדם ולידו מישהו שנראה קצת מבוגר וקצת תימני, ושחר הניח שזה אלוהים. הם פנו אליו. אלוהים צלע קצת ואדם הסתכל כל הזמן לכל הכיוונים בנסיון למצוא מישהו חשוד. מה קרה, אמר אלוהים, הייתה פשלה, נגמר, אתה לא סומך עלי יותר? אני אפילו לא יודע מי אתה, אמר שחר. אני לא יודע איך קוראים לך, אני לא יודע איך קוראים לאדם, מבחינתי קיבלתי פקודות מאיזה גוף. הגוף פישל. איך אני אמור לסמוך עליך יותר? אלוהים חייך. השם שלי? הוא אמר. השם שלי? זה הסיפור? קוראים לי יִחְיֶה. יִחְיֶה זה לא שם לאלוהים, אמר שחר, ואלוהים רק משך בכתפיו ואמר שאין מה לעשות. ההורים שלו היו בטוחים שהוא יהיה נגר כמו אבא שלו, לא איזה קודקוד. תשמע, אמר שחר. יחיה, ימות, לא אכפת לי. שמות זה נחמד וסבבה והכל, אבל אני צריך עירבון שאתה נותן לי גיבוי לפני שאני בכלל מתחיל לחשוב הלאה.

מה אתה צריך, אמר אלוהים. עירבון שאני נותן לך גיבוי? הנה, קח, והוא דחף ליד של שחר פלאפון. מה עירבון בזה, אמר שחר, ואלוהים אמר רק שיש את המספר שלו בספר טלפונים, ואין הרבה מכשירים בעולם שיכולים להתקשר אליו אבל זה יכול להתקשר אליו תמיד. ככה שאם יקרה משהו – אני מאחוריך. לא כמו הפעם ההיא עם אבו יוסוף. האמת היא שהסיפור ההוא עם אבו יוסוף דווקא הלך לא רע, דקירה בצלעות וכדור בין העיניים והחיסול עבר בסדר. אף אחד לא שם לב והתקשורת האשימה את הפשע המאורגן של יפו בכל הסיפור הזה, ככה שבהתחלה שחר הרגיש שהכל כשורה עם הסיפור הזה, למרות שזה לא חוקי בעליל ולמרות שלא היו הוכחות מוצקות לאשמה של אבו יוסוף אבל הוא היה אדם רע באופן כללי וגם הכה את אשתו, לא יודע אם זה קשור. בכל מקרה קיבל פקודה וביצע אותה. הכל היה בסדר עד שיום אחד שחר הלך ברחובות של יפו וראה שני בריונים הולכים מכות. בלי לחשוב פעמיים הוא ניגש אליהם וביקש שיפסיקו. הם בהו אחד בשני ואז בהו בו ושחר הסתכל על עצמו וקלט שהוא לא ביחידה ואין לו סיכת קצין ואין לו דרגות על הכתפיים ולא כולם צריכים לעשות את מה שהוא אומר. והכי גרוע, שהוא בלי נשק. אחד מהשניים, שמנמן קצת, הסתכל עליו קצת יותר מקרוב. תראו תראו, הוא אמר, הוא חושב שהוא הקצין שלנו או משהו. והשני, מקועקע בשם אבוטבול, אמר שרק יזהר שלא יהרוג אותם כמו שהרג את אבו יוסוף. היה נראה שהוא אמר את זה בצחוק ולא בתור חשד אמיתי, אבל משהו בתגובה שלו הפתיע אותם ואיכשהו הכל התגלגל למשפט בדלתיים סגורות שאחריו ביקש קיצור שירות ועזב את הארץ. אלוהים סירב לגבות אותו במשפט, נו, זה היה החרא האמיתי.

הוא הסתכל על הפלאפון. בקיצור, אמר, אין לי ברירה. לא, אמר אלוהים, אין לך ברירה. אני צריך לשאול את שרה, אמר שחר, ואלוהים אמר רק בסדר, כלומר, תשאל, אבל התשובה לא משנה. המבצע כבר אושר ואתה נכנס למצרים. כמה זמן יש לי, שאל שחר, ואלוהים אמר שיש לו בדיוק ארבעים ושמונה שעות, וכבר נהיה בקשר, והוא לקח שתי דוגמיות של סבון בריח אוכמניות וצלע ביחד עם אדם לעבר היציאה מהקניון. שחר חזר לדוכן. מה הם רצו, שאלה נורית. הם ישראלים, אמר שחר, ניסו לברר איך מגיעים לאיזה מלון כאן באמצע העיר. אתה יודע איך מגיעים למלון באמצע העיר, היא שאלה? בקושי אתה יודע להגיע לדירה שלנו. נו, אמר שחר, זה מה שניסיתי להגיד להם. לא עבד. בסוף לקחו שתי דוגמיות ושלום עליכם. טוב, אמרה נורית, גם זה משהו. בכל מקרה אנחנו מקבלים לפי שעה ואת הבונוס כבר לא נעשה היום. יאללה יאללה, אמר שחר, אני ממשיך לעבוד, רק צריך לעשות איזה טלפון לשרה, סבבה? סבבה, אמרה נורית, אבל אל תלך רחוק. שחר הלך לשבת בפינת המזון המהיר שמול הרחבה עם הדוכן והתקשר לשרה. היי, הוא שמע את הקול שלה בטלפון, אני עוד שניה מסיימת את ההפסקה. מה הולך. בסדר, אמר. תשמעי, יש לי משהו לספר לך. אני צריך לחזור לישראל לכמה שבועות. שרה שתקה שניה. זה משהו שקשור למה שהיית בצבא, היא שאלה. מאיפה את יודעת מה הייתי בצבא, אמר שחר. אני לא יודעת, אמרה שרה, ולכן. אתם, הישראלים, מספיק שיתנו לכם כמה דקות וישר ידעו איפה הייתם, מה עשיתם, כל זה. אבל אתה לא מוכן לספר שום דבר חוץ מזה שהיית במודיעין אז בטח היית באיזו יחידה שאסור לספר עליה. טוב, חמוד. אני חייבת לחזור ללימודים. אז ניפגש הערב ותסביר לי הכל, כן? כן, אמר שחר והלב שלו גאה. הוא חזר לדוכן וחשב לעצמו איזה מזל זה שמצא את שרה, שהיא הדבר הכי רָךְ שהוא פגש אי פעם, ואיך הוא שונא שזורקים עליו דברים כאלה ואחר כך הוא זורק אותם על אחרים, וכמה עוד הוא יצטרך לשלם בשביל המשפחה שלו, ושצריך שאחת ולתמיד מישהו יקח אחריות ויוציא אותם מכל החרא הזה. והוא חשב איך הוא שונא את זה שמישהו עומד מעליו ואומר לו מה לעשות. ובינתיים המשיך לחלק בחינם דוגמיות של ג'ל רחצה שכתוב עליהם, באותיות לטיניות, אהבה.

—–
נכתב ב48 שעות לתחרות 48 שעות תשע"ג של ביכורים.
היו צריכים להכנס: חייל משוחרר בשם שחר, בלוני הליום, המשפט 'נגמרו לנו הלימונים'.