צעירה מגיעה לראיון קבלה במחלקה לאדריכלות בבצלאל. היא ממוללת עט בידה. אחרי שאלות נימוס ושאלות עיצוב כאלה ואחרות היא נשאלת: 'האם גילה היא חלק מירושלים?'. הצעירה לא כל כך מבינה מה השאלה. גילה היא, הלא, שכונה בירושלים. היא עונה 'כן' ובסופו של דבר היא מוצאת את עצמה מבחוץ. כלומר, היא לא התקבלה. מקומות כמו 'ישראל היום' וכותבים בעלי אג'נדה פוליטית שממהרים לקפוץ על מציאות מאשימים את בצלאל בהכוונה פוליטית; גילה היא לא חלק מירושלים כי היא נכבשה, כמדומה. גופים מסוימים אפילו רואים אותה כהתנחלות. בצלאל, כנראה, גם רואים אותה כהתנחלות, ולכן אותה צעירה לא התקבלה.
כמובן, השאלה היא אחרת. לא 'האם גילה היא התנחלות', אלא 'האם גילה היא חלק מירושלים'. בשביל להבין את השאלה צריך לחשוב מהי, בכלל, אותה 'ירושלים' מדוברת. אנשים הולכים ברחוב ואומרים 'העיר', איזו עיר? עד לאן מתפרש אותו שם, 'ירושלים'? או, אם תרצו, כיוון אחר: אצלינו בבית, לפני שיוצאים החוצה אומרים לחלל האויר 'טוב, אני הולך', ואז מרים אי-מי את עיניו מהספר או מהמחשב ואומר 'לאן?'. זה מנהג פולני עתיק, וכל תשובה קבילה לו. אבל נניח שאני עונה 'לעיר'. מה אני עונה, בעצם? האם הר נוף היא לא חלק מהעיר? 'העיר' זה רק שכונות מרכז העיר? כלומר, המוקד המסחרי של ירושלים הוא מה שאפשר לכנות 'ירושלים', ושאר שכונות הלווין לא?
כמדומני שזה מה שהתכוונו שם, בבצלאל: האם גילה, שאין רצף (יהודי) בינה ובין שאר העיר, נחשבת חלק מירושלים. בזמנו חשבתי ש'ירושלים' הוא כל מה שאפשר ללכת אליו ממרכז העיר ברגל, בשתיים בלילה, בעודך חצי שתוי. להר נוף אפשר ללכת, גם לארמון הנציב. לשכונות הלווין: פסגת זאב, רמות, גילה – כבר לא. אבל החלוקה הזאת לא טובה, שכן קריית יובל, וקריית מנחם, דרך משל – הם בוודאי חלק מירושלים, למרות שגילה קרובה יותר. בקיצור, אין ברירה אלא ללכת לחלוקה המונציפאלית: כל מי שמשלם ארנונה הוא ירושלמי, וחסל. וגם החלוקה הזו אינה נכונה, שהלא כמה וכמה ירושלמים הם בכלל תל אביבים, וכדומה. ומה לעשות.
במעבר קצת חד: היום מתרחשות הבחירות לרשויות המקומיות. בין היתר, גם לירושלים. דומה עלי שאולי הבחירות האלה בכלל, והמאבק על ראשות העיר בפרט, הן בעצם סוג של קרב על המרווח הזה, שבין המושג הטעון 'ירושלים' ובין העיר עצמה. שלשת אלפים שנה הצליחו להטעין את המילה הזאת בכמויות של משמעויות הנלוים אליה: הדת, המסורת, המוקד, הנצח, ה'אקסיס מונדי'. אנשים הולכים בירושלים כפופים, משתגעים. בחיי, רק ההד של המילה גורם לך לעצור במקום. ומהצד השני, כמו בכל מקום, אנשים בירושלים רוצים לקנות במכולת, ולא לקחת משכנתא על תשלום שכר דירה חודשי, ושתהיה חניה ובכלל, לחיות. גם לירושלים יש את המרתפים שלה. את השכונות חסרות התיירים, את המקומות שניידות משטרה חונות שם דרך קבע, את המסוממים במרכז העיר ואת נוער השוליים. ירושלים של מטה.
במובן הזה, הסיסמה של ליאון 'התושבים לפני הכל', היא אירונית. היא בעצם מנסה למצב אותו כמישהו שפונה לירושלמים עצמם, לעיר, לא למושג. אלא שהסיבה שליאון רץ, מלכתחילה, בירושלים, למרות שזו לא העיר בה הוא גדל, היא שזו 'ירושלים' בכתב מודגש. כי היא עיר בירה. כי היא העיר הגדולה בישראל. כלומר, אם תושבים היו מעניינים אותו, הוא יכל לפנות לכל עיר אחרת. הוא פנה לירושלים לא בגלל התושבים, אלא למרות התושבים [ולצורך העניין: הסיבה שדרעי וליברמן משקיעים מאמצים בירושלים, ולא במקומות אחרים]. וברקת, שמואשם בנסיון להפוך את ירושלים לעיר בירה אירופאית, נסיון שמתעלם מהקדושה, המסורת והמשמעות שיש לירושלים בעיני יהודים (ונוצרים, ומוסלמים), דווקא מגיע מהכיוון ההפוך: הנסיון לצמצם את הפער שבין אותו הד שיש למילה ובין המציאות בשטח. להפוך את 'ירושלים' למושג שלא נובע דווקא מהדת או מהתרבות, אלא בעל משמעות שנובעת ממנו עצמו, מהמציאות. ממה שמתרחש בפועל ובזמן הווה בירושלים.
וזה משעשע, כי ליאון בא מגבעתיים. בניגוד לירושלים המבודדת בין הערים, גבעתים היא נספח. היא חלק ממטרופולין תל אביב, ונבלעת בין שתי רשויות מקומיות מאופיינות (תל אביב ורמת גן). במובנים האלה, גבעתיים לא קיימת. אתה נמצא ברמת גן. חוצה כביש, אתה בתל אביב. גבעתיים, כיום, היא סוג של פיקציה. כן, היא גובה ארנונה וכדומה, אבל אין לה קיום מיתי שמבודד מסביבתו ומייחד אותה. בהתאמה, אפשר להבין את הגישה שלו לירושלים, אבל היומרה שלו להבין לליבם של הירושלמים כמי שעמד בראשות הרשות לפיתוח ירושלים, דומה ליומרתו של קצין אירופאי, שמעולם לא היה טירון, להבין לליבם של טירוניו. כשירושלמים אומרים 'ליאון לא ירושלמי', הם לא מתכוונים 'הוא מעולם לא שילם ארנונה', שהרי גם בגבעתיים משלמים ארנונה. הם מתכוונים: הוא חושב שהוא מבין את העיר, בזמן שהוא, לכל היותר, תופש את המושג. וזה מושג שלא כולל את פסגת זאב, גילה, רמות, הר נוף, קרית מנחם ועוד רבות וטובות משכונותיה של ירושלים. זה, אגב, מסביר למה הוא לא ידע איפה זה 'מפגש השייח': כי זה לא ב'עיר', זה בתלפיות. רחוק, מבודד, לא חלק.
הרי ידוע: המציאות היא, תמיד, הרבה יותר ממה שהדימוי שלה מכיל. ומה גם ירושלים.
שיהיה לנו בהצלחה.
——————-
[הערת שוליים שאני חייב להכניס: לא היה לי מושג שתושבי מזרח ירושלים לא בוחרים. גיליתי את זה בשבת האחרונה והייתי בשוק. לא יודע מה אפשר לומר על זה מעבר ל'לעזאזל'. מסתבר שזה לא נכון. ]
הכריכה האחורית 
ותודה לאלגביש
http://www.sf-f.org.il/story_1501
וואי, זה היה סיפור מוצלח ממש.
איך טרם כתבת על ייצוג העיר שם כאישה דווקא. על מה שמייצגות (במפורש) ירושלים ותל אביב.
כמו כן, כמו שכתבתי לאחד הריקים: זה סיפור שמדגים למה סיפור קצר הוא מדיום נפלא לפנטזיה. איך אתה מסיים בדיוק בזמן, מציג דבר בלי למרוח אותו.
"מסתבר שזה לא נכון"
אז אתה טועה פעמיים:
1. פרקטית הם באמת לא בוחרים (למרות קלפיות הרפאים שכביכול אמורות לקלוט את קולותיהם).
2. ערבי-תושב הוא סוג של אנדרוגינוס – כזה שסופח לעיר אבל לא סופח לירושלים שלנו…[הם מורשים לבחור לעירייה, אך אינם מורשים לבחור לכנסת]
רב-אומן – הצלחת לנגוע בנושא כל כך פוליטי ובכל זאת לא להגיד כלום.
פעם שנייה שהצלחת בתוך שבוע להפגין פרובינציאליות מביכה כלפי המרכז.
פעם ראשונה באוסף הקלישאות שציטטת בשם חביבה פדיה על תל אביבים, ופעם שניה ב'חוסר האפיון' של גבעתיים.
לא יזיק לך לנסות להתקבל למחלקה באדריכלות של בצלאל לפני שאתה מתיימר לכתוב על מרחב, כפי שלא יזיק לגברת פדיה לבחון את מידת הטולרנטיות של תושבי הפריפריה כלפי 'אחרים' באשר הם.
הציטטה של חביבה פדיה הייתה מכוונת כלפי וכלפי חברי,. לא רק שתל אביב לא אוזכרה בסטטוס (היא כן הוזכרה במאמר), אפילו לא חשבתי על תל אביבים כשפרסמתי. אני הוא הציני כלפי ערכי המשפחה, ואני הוא הזה שמרגיש מתוחכם נורא למרות שהוא מסתובב סביב עצמו.
והאמירה על גבעתיים היא תחושה, כמובן. בדקתי אצל ידידי, תושבי גבעתיים, ולא מצאתי עצמי טועה בהרבה. אם אני טועה – וסביר להניח שאני טועה – הרי בשביל זה אנחנו לא בכתב עת אקדמי, ואני תמיד שמח לתיקונים. אם אתה אומר שהטענה שלי כלפי גבעתיים שגויה, תקן אותי, ואתקן את עצמי כאן ולהבא.
תודה.
אחר כך חשבתי שהצורה שבה אני תופש את גבעתיים דומה לצורה שבה ליאון תופש את ירושלים. לפי הבנתי אותו, לפחות.
יש להוריד מאמר זה מהבלוג דחוף! לגופו של אדם ולא לגופה של מדיניות!
אוייש, לוינגר, אתה כזה דמגוג חמוד! הרי כאן דנים על מועמדים לראש העיר, ובהכרח יש לדון על האיש!
וברצינות –
ואולי דוקא אדם מבחוץ יכול לתקן דברים שבן המקום כבר רגיל אליהם? 'אורח לרגע רואה כל פגע'. איך אמר ארכימדס: תנו לי נקודת אחיזה מחוץ לעולם ואוכל להזיז את העולם.
אתה טועה בנוגע לגבעתיים. היא אינה מצויה בין שתי רשויות אלא בין שלוש (ברחוב ירושלים היא גובלת בבני ברק כמדומני. האם ירושלים מחברת/מפרידה בין בני ברק לגבעתיים?!)
ירושלים כגבעתיים, מחברת בין ניגודים – יש בה מסממני הכרך כתל-אביב, יש בה שכונות גנים כרמת-גן, יש בה שכונות של אנשי עמל כגבעתיים, ויש בה שכונות חרדיות כבני ברק.
ירושלים כגבעתיים, רובצת בין המשפתיים, ובה משלבים ידיים, בני יהודה ואפריים!
מחילה, מה זה 'מפגש השייח"?
שלושת אלפים שנה הצליחו להטעין את המילה הזאת בכמויות של משמעויות הנלוים אליה: הדת, המסורת, המוקד, הנצח, ה'אקסיס מונדי'.
נלוות, אני מניחה.
סתם, כי אמרת שאתה שמח לכל תגובה ולי אף פעם אין משהו מתוחכם מספיק להגיד.