קצת על ספרות ילדים כאינטרקציה חברתית

[וואו, זה מבולבל כהוגן. חבל שאין לי זמן לכתוב את זה נורמלי.]

כתבתי פה קצת על הליך ההזדהות עם הבלש, וקצת על פינוקי. חזרתי לזה לאחרונה כי נתבקשתי להעביר שיעור באיזה מקום, והבקשה הייתה שיהיה שיעור חד פעמי אבל עם אופציה לתחילת סדרה. את הסדרה אני רוצה להעביר על מבנים תרבותיים ותפיסות עולם כפי שהם משתקפים בסיפורים מפורסמים, ולכן חשבתי להקדיש את השיעור הראשון לתחילתה של הספרות. האינסטינקט המיידי שלי היה לדבר על המבנה של מיתוסים שומריים קדומים (כנראה על עלילות גילגמש) והצורה בה הם מסופרים, אבל זה היה נשמע לי משעמם מדי.

אז הלכתי להתחלה, אבל לא להתחלה של הספרות הכלל עולמית, אלא לדברים הראשונים אליהם אנחנו נחשפים: סיפורי ילדים. ניסיתי לבחון לאיזה סוגי סיפורים ילדים נחשפים. בגדול, נוצרה לי חלוקה פשוטה בין סיפורים שילדים נחשפים אליהם שלא בכוונה (חדשות, רכילות משפחתית) ובין סיפורים שילדים נחשפים אליהם כי מבוגר חשב שצריך לחשוף אליהם ילדים (מיתוסים, ספרות ילדים כללית, הסטוריה משפחתית, אגדות ילדים, סרטי ילדים וכדומה). ותהיתי – למה אנחנו מספרים סיפורים לילדים שלנו? בין התשובות שעלו היו: להעביר ידע, ליצור בסיס תרבותי, ללמד, לחנך, לשעשע, וגם נוסטלגיה – אנחנו נזכרים במה שאנחנו קראנו כילדים, ומעוניינים להעביר את זה גם לילדים שלנו.

כאן עשיתי פאוזה, ודיברתי על הזקן שמספר סיפורים סביב המדורה. או על הליצן ששר אפוסים לפני חצר המלך, ובכלל: על התקיימותם של סיפורים בתרבות האוראלית, הלא קוראת ולא כותבת. אני לא חושב שיש לי משהו לחדש בנושא, אז רק אפנה את תשומת לבכם לכלי הניתוח הבסיסים של השיח בו מסופרים הסיפורים. נניח, מיהו המספר. מאיזו עמדה הוא מספר (ביקורתית? עמדה הגמונית? עמדת המיעוט?). מה ההקשר בו מסופרים הסיפורים (כשהמלך רוצה לישון / כדי לשעשע את השומעים / כדי לרתק את השומעים / כפעילות אמנותית), מי קהל היעד וכדומה.  הצבעתי על האינטרקציה שבין המספר לשומע. אינטרקציה שנובעת מתוך הקונטקסט של הסיפור וגם מרבידה בסיפור משמעויות נוספות. דיברתי על זה שעם התפשטות האוריינות, ובעיקר אחרי מהפכת הדפוס, אנשים החלו קוראים סיפורים בעצמם, והגורם המתווך נעלם. הזכרתי, ממש בקצרה, שכאשר סיפור עובר מפה לאוזן נוצר תהליך סינון טבעי (ואולי סינון אינה המילה), כך שהסיפור מתחדד. פרטים מיותרים נעלמים, פרטים רלוונטיים נוספים. וביותר, שהטקסט הופך להיות כזה בגלל המבנה שלו, ולא בגלל הטקסט עצמו. כלומר, הליך הקיבוע (מה שהופך את 'כיפה אדומה' ל'כיפה אדומה') הוא בתצורה של הסיפור, ולא במילים בהן הסיפור מועבר. בניגוד, אפשר לומר, לטקסטים כתובים.

הזכרתי כאן, בקצרה, את אוגוסטינוס שקרא בשקט והמשרתים בהו בו המומים. כלומר, שעד המאה הרביעית לא היה מושג של קריאה דמומה. דיברתי בשתי מילים על המשך התקיימותו של הקול המקריא כקול תודעתי, שקיים אצל חלק מהאוכלוסיה (לדעתי הוא קיים אצל כולם, אבל אי אפשר באמת לדבר על תודעות אחרות) ומקריא להם את הסיפור. כלומר, שהסיפור הליטרלי חוזר ומתקיים כסיפור אוראלי בתהליך הקריאה. בגלל שזו השערה, לא ראיתי צורך להתעכב עליה. מה שכן ראיתי לנכון לציין הוא את העלמותו של הגורם המתווך. בשלב כזה או אחר הסיפור הפך להיות רק שם עצם, ולא פועל. אנחנו לא 'מספרים לעצמינו סיפור' אלא קוראים את הסיפור. קריאת הסיפור היא פעולה אינטימית, שנעשית לבד וללא הפרעות מהסביבה. בדיוק ההפך מסיפור לפני קהל שומעים (ויהא מרותק ככל שיהא).

חזרה לספרות הילדים. ביצעתי ניתוח דומה גם לספרות הילדים. ניסיתי להראות איך קיומו של הטקסט כטקסט כתוב חסר משמעות בשביל הילד הלא-קורא, אבל משמעותי לאב. דיברתי על חזרתה של האינטרקציה לחיים בתהליך ההקראה: מעבר להעברת הסיפור מהמתווך (האב) אל השומע (הילד), מתקיים כאן רובד נוסף של תהליך ההקראה עצמו כמכיל משמעות. החיבור הבין דורי, האבהות, תחושת הביטחון, כלל הקשרים בין הורה לילד או בין אח בוגר לאח צעיר ואפילו בין בייביסיטר ובין ילד קטן. בשביל להדגים את זה בחרתי את 'איפה פינוקי' והוכחתי על בסיסו שיש לנו הליך הזדהות כפול: יש לנו את המתווך ואת השומע. המתווך מקריא את מילות הסיפור (כלומר, מתעסק, נקרא לזה, בצורה. מהי הצורה / המדיום בה אנחנו מספרים לילד מה קרה לפינוקי) והילד השומע מתעסק בסיפור עצמו (בתוכן: מה קרה לפינוקי). כשהאבא מקריא, הוא שומע את עצמו ובכך חווה נוסטלגיה. כלומר, נזכר בעצמו שומע את הסיפור לפני כך וכך שנים, וכרגע מזדהה עם הבן שלו, ששומע את הסיפור (שוב, מזדהה עם הצורה, המרחב, הקשר הבין דורי: ההקשר). הילד, לעומת זאת, מזדהה עם הגיבור של הסיפור עצמו (במקרה של פינוקי יש לנו גם היפוך: בזמן שההורה מזדהה עם הילד השומע, הילד השומע מזדהה עם ההורה המיוצג בסיפור).

אחר כך ניתחתי את כל הסיפור באריכות-מה (דבר שלדעתי מיותר לעשות כאן, ותקנו אותי אם אני טועה). בעיקר ביקשתי להראות תפישות עולם שמיוצגות בסיפור. למשל, הטויסט בסוף הסיפור, כשמתברר שהילד לא הלך לאיבוד אלא מתחבא. למשל, כינון האמירה שהאם תמיד תחפש (ותמצא) את הילד. למשל, קיומה של האם כלא-כל-יכולה (היא זקוקה לעצה מהצב). החיות המתחבאות בתוך בית בורגני לכאורה (הלא ידוע שיש במרחב הידוע), וגם המסגרת של ארוחת הערב כהעברת תהליך. איזכרתי בקצרה את האינטרקטיביות של הספר, בין היתר בתור דוגמה לכניסה אל תוך הסיפור (הילד הוא חלק מהסיפור: הוא פותח את הארון במקום אמו של פינוקי).

המשכתי מפינוקי ל'איה פלוטו'. אני לא כל כך אוהב את הסיפור הזה (יש לו סוף עצוב קצת), ובעיקר ביקשתי לשייך אותו לז'אנר סיפורי המסע, ולהראות איך למרות היציאה למסע התבגרות מתברר לילד שאין לו מקום אחר מלבד הבית, אף שהוא בודד ועצוב שם. מה שכן, הצבעתי על החריזה של 'איה פלוטו' (שנעשתה ע"י לאה גולדברג) בתור הכנת הטקסט הכתוב לטקסט מוקרא, והראיתי איך המבנה הזה מסייע לזכירת הסיפור במלואו.

לפני המעבר לכיפה אדומה (שהוא סיפור שהועבר בהתחלה בצורה אוראלית, ואחר כך קיבל שכתוב וקאנוניזציה), דיברתי על השיר 'כושי קטן הלך לגן' ועל 'אנד דן דינו, סופלקטינו' בשביל להדגים תצורה של העברת טקסט כתוב מילולי, ללא מקור, בין חברים בשכבה מסוימת (לצורך העניין, בשכבת גיל. בדומה לזה היה אפשר לדבר על חברה, משהו כמו אגדות אורבניות מקומיות – החייל שהתחצף לרמטכ"ל, או הטרמפיסט שהתיישב במקום אשתו של הנהג וכדומה, אבל זה כבר טקסט של מבנה סיפורי, ולא טקסט של הסיפור עצמו). שוב, דיברנו על הקונטקסט, על הסיבה שילדים שרים את השיר הזה ולכן גם מעבירים אותו הלאה (כי זה מצחיק / ככלי לביצוע בחירות בחיים, בהתאמה) וכדומה. כל זה כהכנה לכיפה אדומה.

כיפה אדומה, גוסטב דורה

כיפה אדומה, גוסטב דורה

על כיפה אדומה נכתב המון, ולא באתי לחדש משהו בסיפור. בעיקר ניתחנו אותו ללא סמלים (הזאב הוא לא 'הגבר' אלא 'הרע'), וראינו איך הוא משמר את המבנה המשפחתי הפטריאכלי, או שדברנו על הסוף של הסיפור (הצייד כדאוס אקס מכינה, והסוף המקורי – והרע  – בשביל לתת מסר חד משמעי). וכיון שנכתב על זה כל כך הרבה, רק הערת אגב: הדיאלוג המפורסם בין הזאב לכיפה אדומה, מעבר לעובדה שהוא יוצר מתח (הקורא, הרי, יודע שזה הזאב. כיפה אדומה לא), הוא מצביע על חריגותו של הזאב מחד, ועל הצורה בה הוא מתחנף (זה הכל בשבילך) מאידך. במילים אחרות, הוא אומר לשומעת ההמומה איך לזהות גבר מכֶּה. [זוהי, כמובן, קריאה מחודשת של כל הסיפור, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אם אתם מעוניינים, בתגובות.] בכל אופן, כיון שכיפה אדומה התקיימה בסיפור – אגדת עם – מפה לאוזן, וקיבלה שכתוב במאה ה16, היא מאפשרת לנו לבחון תהליכים של התקבעות טקסט, שימור מבני מול שימור לשוני ('למה יש לך אזניים גדולות כל כך?'), ובכלל – כל כך הרבה העברות מפה לאוזן יוצרות בסיפור ארכיטיפים (במובן היונגיאני) ומסרים תרבותיים, שכמובן הלכו לאיבוד ברגע שהסיפור התקבע (ולכן קריאה ארכיטיפית של כיפה אדומה היא מעשה אנכרוניסטי).

את כל התהליך הזה סיכמתי בנסיון לשלוף מכאן אבני יסוד של מבנים תרבותיים סיפוריים, ובפרט – הליכי ההקראה והסיפור בעל פה, תוך בחינה שלהם בהקשר מקומי וזמני, ומה שקרה עם העלמותו של הגורם המתווך בינינו ובין הסיפור. הפניתי שאלות למחשבה: מה היעלמותה של האינטרקציה הזאת עושה לנו בחברה, איך זה משנה את אופן קריאת (במובן של פענוח הצופן) הסיפור, וכן הלאה. אני חושב שזו יכולה להיות פתיחה טובה לסדרה, ובכל מקרה זה נתן להם – אני מקווה – מבט חדש על מאפיינים מסוימים של ספרות ילדים.

מודעות פרסומת

4 Responses to “קצת על ספרות ילדים כאינטרקציה חברתית”


  1. 1 ארגמון 1 בנובמבר 2013 בשעה 0:51

    בהזדמנות שמן הסתם לא תהיה: מבחינה סיפורית "איה פלוטו" הוא ערב רב של תימות שלא גובשו טוב. האם הוא סיפור "חיפוש חברים", "הלכתי לאיבוד", "למסקנה, בבית הכי טוב", או "הבה נכיר חיות בסביבתנו"? הוא רוקד על כולם בלי להצליח.
    אולי לפני העיבוד של לאה הוא היה יותר קוהרנטי.

    • 2 יהודה 1 בנובמבר 2013 בשעה 0:52

      אני מסכים איתך. אמרתי, אני לא אוהב את הסיפור הזה כ"כ. עיקר הצלחתו הוא במצלול שלו, אני חושב, וגם שם יש כמה פשלות. ניחא.

  2. 3 A 1 בנובמבר 2013 בשעה 1:31

    אז סיפור שעובר מפה לאוזן זה כמו תהליך ההיזכרות מחדש. כלומר, איך אנחנו שולפים זיכרונות [טווח ארוך] ומידת הדיוק בה אנו עושים זאת. למעשה בארטלט מצא שיש כמובן "עיוותים" ובעצם יש 3 תהליכי בנייה מחדש- השטחה [פישוט הסיפור], חידוד [הבלטה והדגשת יתר של פרטים מסוימים] והטמעה [שינוי פרטים בהתאם לרקע, ניסיון וידע של המשתתף].


  1. 1 מצרים, יציאה והמשכיות | הכריכה האחורית טראקבאק על 13 באפריל 2014 בשעה 17:59

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: