איך שמחתי על הגשם הראשון

א.
יותר מדי זמן לא ראיתי חדי קרן.

ב.
באחד השיעורים שלנו בקולנוע הסביר המרצה מה זה קולנוע אוונגרד. הוא אמר: קולנוע זה שילוב של קול ותנועה. והבסיס הצילומי הוא, כמובן, היסוד. כי יש סרט אילם, אבל בלי תמונה זה לא סרט. והאוונגרד מתעסק בתנועה הזאת, מנסה לבודד אותה ולבחון אותה. כלומר, שאין סיפור. או לפחות שהסיפור הוא לא המוקד. ופתאום הבנתי שיש הרבה סיפורים שגם ככה. אבל במילים. שהם בוחנים את השפה, לא את מה שהיא אומרת.

ג.
לפני ארבע שנים קראתי ספר, אני חושב שזה היה 'חוק הקוסמים הראשון', ופשוט נשאבתי לתוכו. וזו הייתה הפעם האחרונה שנשאבתי לספר. היו אחריו עוד ספרים שמצאתי את עצמי נהנה, או מזדהה, או אומר שזה ספר טוב. אבל נעלמה לי תנועת ההזרה הזאת, שאתה בעולם אחר למשך, לא יודע, שש שעות, ופתאום חוזר למציאות היומיומית ומסתכל החוצה ורואה שחושך בחוץ, ואומר: רגע, זה לא המציאות שלי. איך חושך בחוץ. מה אני עושה כאן על הספה.
אני בכלל קוסם.

ד.
יש ויכוח, אינסופי, על ההבדל בין הפנטזיה למדע הבדיוני. איפה הגבול. יש דברים שברורים לכאן, יש דברים שברורים לצד השני, אבל מה מפריד. ומעבר לזה שהדיכוטומיה הזאת מיותרת – כלומר, למה זה משנה? – אולי אפשר לומר שהפנטזיה מציגה עולם עם חוקים אחרים, ולא מתיימרת להסביר את אותם חוקים. היא לא שואלת את עצמה 'איך הם ייתכנו, והרי העולם לא ככה'. היא לוקחת גיבור, וזורקת אותו לעולם, ואומרת: שמע נא, הארי פוטר, או בילבו באגינס, או רייסטלין, או מי-שלא-תהיה. הנה עולם חדש, אתה צריך לגלות אותו. צא להרפתקה. וגם אנחנו הגיבור ההוא, בילבו, שבתוך תוכו רוצה להיות עם מטפחת האף שלו והקומקום ובמקום זה הוא מתחבא במרתפי האלפים מתחת לנהר ומתגנבים למערת הדרקון.

והמד"ב הוא להפך: הוא מסביר. משתמש בכלי המדע. כמובן, הוא יכול לנוע על הציר שבין 'קשקוש פסבדו-מדעי' ובין 'מימוש סיפורי של תיאוריות פיזיקליות', אבל העולם הוא אותו עולם, וההזרה נעשית לאדם. זה העולם שלנו. זה לא משנה אם זה העולם שלנו בעוד אלפי שנים, כמו 'המוסד והאימפריה', או העולם הנוכחי – המרחב אותו מרחב, רק הזמן אחר. העולם הוא העולם המוכר, ואנחנו משנים אותו בשביל לבחון את האדם: מה יעשה אדם שמבין שהעולם בו הוא עומד הולך לכליון גמור. מה יעשה אדם שהשמיד בזה הרגע גזע שלם. מי אנחנו בכלל. מה אנחנו עושים כאן. מה ההשלכות של המעשים שלנו.

ה.
אולי אם בוחנים את השפה אי אפשר באמת לבחון את הקיום. כמו כתובית באמצע סרט. יותר טוב, כמו משחק עם המצלמה, עם הזויות, עם התנועה, עד פתאום אתה נזכר שאתה צופה. שיש אולם קולנוע. שיש לך גוף שהוא לא הגוף של הגיבור. האשליה נהרסת. אתה מבין שאתה לא שם, בארץ התיכונה, חווה הרפתקאות נועזות. מבין שאין קיום באמת, שיש רק שפה.
אני לא חושב שזה העולם שאני רוצה לחיות בו.

ו.
אבישי עברי כתב לפני כמה שבועות במקור ראשון על איך אנשים מצליחים להיות ציניקניים בפייסבוק, להמציא המון אמירות של מטא-שפה, דווקא בזכות השטף המילולי שמתעסק כל הזמן באותן נקודות. ואני כל הזמן חושב כמה שקר יש במילים האינסופיות האלה, שנעלמות אחרי זמן. איך הם ייצוג שהוא לא באמת ייצוג. סימולקרה. הצבעה על השיח, לא על המהות שלו. מאוד קל להיות ציניים כשרואים שכולם אומרים אותו דבר במילים שונות. ככה עובדת קלישאה, ואין קל מלצחוק על קלישאה.

ז.
אני חושב הרבה על חדי הקרן האלה. והקנטאורים. וגם על כמה פיות.
פעם הם היו כאן בהמוניהם, ומה עכשיו.

ח.
בשבת הלכתי עם האחיין הקטן שלי ברחוב ופתאום התחיל גשם. והיה אפשר לראות איך זה חדש לו לגמרי, כל הקונספט הזה של מים שיורדים מהשמיים. שפתאום אפשר להיות רטוב בבת אחת. אפילו שהעולם רחוץ. כמו רגע ההולדת של המראה הנושן, רק שאפשר להניח את האצבע ולהגיד: כאן. זה כאן. ואיך שתראה לו את הרגע הזה, ככה הוא יהיה לתמיד. אז הלכנו וקפצנו קצת בשלוליות, ושרנו בגשם. ורקדנו, למרות שהוא לא אוהב. רק קצת, שידע שיש כאלה שרוקדים בגשם. אולי גם הוא יהיה פעם אחד מהם.

ט.
אני עושה עבודה מעשית בכיתת מב"ר. כלומר, החבר'ה הפחות חנונים בבית הספר. ואני צופה בהם קוראים ספרות לבגרות, ואת המורה שלהם מלמד אותם סיפורים ומעשי חכמים, ואפילו מלמד אותם בעצמי. וביום שישי לימדתי אותם שיר של לאה גולדברג, והיה אפשר לראות איך הם נכנסים לתוך הטקסט. איך מתווכחים איתו, לא מסכימים, אומרים 'צודקת' או 'טועה', מנסים להבין למה זה ככה. כלומר, באמת חיים את הטקסט.

י.
לאחרונה הרבה עולה בי הסתיו.
כשאני כותב על זה אני נרעד קצת, כי בכל זאת, סתיו, ובין כל ההתחלות החדשות והגישושים הנבוכים יש רוח ירושלמית שעוטפת כְּסוּדָר את הבניינים. ובצמרמורת הזו אני מחפש בין השדרות העוטפות את הר הצופים מכל קצותיו אם יש עוד עצים אדומים בעולם. חושב: אולי כמו שיש מחפשי זהב בעולם. וזה הרי מקצוע, מחפש זהב. והוא הולך וחופר בהרים ומסנן נהרות, אולי צריך שיהיה גם איזה מחפש שלכת. אחד שילך ברחוב ויסתכל בצמרות העצים וישאל מהם להיות אדומים קצת. קצת בוערים באש אחרונה לפני היובש ולפני הנשירה, שיהיה מישהו שיְיַחֵל לַבּוֹהַק הזה.

[חשבתי בהקשר אחר: איך חורף תמיד מעלה את כל הרומנטיקה שבי]

יא.
בכלל רציתי לכתוב שיש את כל הסטיקרים האלה, של 'אני מאמין בפיות', ו'יש קסמים בעולם'. להגיד שאנחנו מוגבלים, שיש איזשהו מקום שלא מצליח להכנס לתוך השפה שלנו. כמה שאנחנו חושבים, לפעמים, שהשפה והקטגוריות המחשבתיות מצליחות לכנס תחתן הכל — והרי זה לא אפשרי. והרי כל תופעה היא פרטית, ייחודית כמו הגשם הראשון, וזה אנחנו שמכנסים אותם יחד. ואת מה שלא נכנס לתוך הקטגוריות ולתוך המובנוּת אנחנו מכנים, לפעמים, בתור 'קסם', ולפעמים בתור 'אלוהים'. וצריך, אני חושב, להכיר בעודפות הזאת. שהתופעה תמיד תכיל יותר מהתיאור שלה. שמערכת יחסים לא יכולה להיות טקסטואלית. שחייבת להיות ממשות בעולם, שאפשר לשקוע אליה כמו בכורסה רכה.

יב.
אולי, בעצם, אני עדיין רואה חדי קרן, פשוט לא מבין שהם כאלה.

—————-

נספח

גֶּשֶׁם בִּירוּשֶָׁלַיִם. שְׁנֵי אוֹהֲבִים עוֹמְדִים
תַּחַת הָעֵץ לְמַחֲסֵה. הֵם אוֹמְרִים:
לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם כְּמוֹ לַאֲחֵרִים.
וּכְשֶׁיִפָּסֵק הַגֶּשֶׁם הוּא יַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת
רַק עָלֵינוּ מִן הֶעָלִים.
לְהַזְכִּיר.

(יהודה עמיחי)

מודעות פרסומת

8 Responses to “איך שמחתי על הגשם הראשון”


  1. 1 רוני 13 בנובמבר 2013 בשעה 11:42

    הציעו לי לכתוב שאהבתי, אבל זה כל כך לא ממצה. ובכל זאת. אני אחזור שוב לקרוא ואולי תהיה לי תגובה יותר משמעותית.

  2. 2 ארגמון 13 בנובמבר 2013 בשעה 12:53

    איכשהו נראה לי שהרומנטיקה והיאוש הם שני צדדים של אותו הדבר. לכן החיים שלי כרגע במקום אחר, בלי לזלזל בדמיון או ברומנטיקה.

    מצד שני, כמו שאמרתי פעם לרעואל, לעיתים דברים שאתה עושה ללא התאמה לעקרונות שלך, נניח להתחיל לראות מייזאקי בגילי, אמיתיים לא פחות מהעקרונות עצמם ((אבל גם לא יותר).

    והנה תובנה בשנקל שאין לי איפה להניח: טולקין, ב"על סיפורי פיות" טוען שכיום הרע לעולם לא יפה, ואפילו הטוב כבר הפך להיות מכוער. הטענה הזו צפה בי בטירה הנעה, בו גם הטוב וגם הרע כל כך יפים.

  3. 5 רוני ה. 13 בנובמבר 2013 בשעה 19:52

    הבעיה לדעתי היא שאם השפה לא טובה, אז קשה יותר להישאב לתוך הסיפור. מי שלא רגיש לשפה יכול לדלג על המהמורות הלשוניות בקלות, כמו שמי שנועל נעליים טובות מדלג על אבני חצץ. אבל מי ששם לב למילים, המילים הלא נכונות יכולות לתקוע אותו ולפעמים אפילו לפצוע את רגליו.
    אני למשל, מצאתי שני תיקונים לשוניים לרשימה, ואני מתלבט אם לתת אותם כאן, כי זה יוכיח בדיוק את מה שהרשימה ניסתה לומר. הם אמנם הפריעו לי, אבל למרות זאת אני חושב שהבנתי את המסר. אז הנה הם בכל זאת: חד קרן – הרבים הם חד-קְרָנִים (המילה חד היא כמו אחד ולא ההפך של קהה). ובפסקה ב' חסרה לדעתי כ', כלומר צריך להיות "*כ*שאין סיפור", ואולי גם "או לפחות *כ*שהסיפור".
    ולעצם העניין – מן הסתם המילים אינן תחליף למציאות. אבל מי שרגיל לקרוא (וזה דורש אימון כלשהו), רוצה להישאב פנימה, כך שהפריזמה הצרה הזאת של המילים לא צריכה להפריע לו לדעתי. ולגבי הכותב – האין זו הדילמה הנצחית של הכותבים? אלתרמן למשל הרבה לכתוב על זה. אבל אני חושב שהוא ורוב הסופרים חיו גם חיים אמיתיים ולא רק בין המילים.

    • 6 יהודה 13 בנובמבר 2013 בשעה 22:22

      תודה.
      ובכן –
      אתה צודק (אני מניח) לגבי חדי-הקרן, או החד-קרניים, אלא שכולם קוראים להם חדי קרן ולא חד קרניים. יהי 'חד' קיצור של 'אחד' (כידוע) או לא – זה פשוט נשמע יותר טוב. מעודי לא קראתי ספר פנסטיה שכתבו בו כפי שכתבת. להפך: אם הייתי כותב חד קרניים, זה רק היה מפריע.
      בפסקה ב' לא חסרה כ'. העיסוק בתנועה לא בא רק כשאין סיפור; העיסוק בתנועה אומר שהסיפור נדחק לפינה. כלומר, שאין סיפור.
      שוב תודה. כיף שאנשים מעירים.

  4. 7 קרן הפוך 15 בנובמבר 2013 בשעה 12:33

    הואיל ולחד-קרן יש רק קרן אחת, דבר שיש בו להקשות עליו את מלחמת הקיום, פוצה החד-קרן ביתרון איכותי שקרנו חדה. החד-קרניים הם, איפוא, גם חדי-קרן!

    יהי רצון שנזכה במהרה להרמת קרן ישראל!

    בברכה, ראובן הגריד, מומחה לטיפול בחיות-פלא, בית המדרש הגבוה להוגי ווארטים

  5. 8 רוני 20 בנובמבר 2013 בשעה 11:29

    בעצם כתבת על האפשרות והיכולת להישאב לתוך דברים.

    פעם ישבתי בבית הארחה במופע קסמים מאולתר. אין לי בכלל הבנה בקסמים, וכל ארנבות הספוג שנחשפו מתוך האגרופים של הקוסמים המאולתרים לא הבהירו לי דבר, רק הותירו אותי בערפול. הייתי מהופנטת, צחקתי בהנאה.

    סוג אחד של הישאבות קשור לערפול ולחוויה בלי הבנה, או נטולת איזה קורטוב קריטי של הבנה.
    לפעמים זה אחרת ודווקא מתוך ההכרה וההבנה והידיעה אפשר להישאב לתוך משהו ולהגיח בחזרה.
    בטח יש עוד סוגים, רק על אלה חשבתי, ובכל מקרה ניסיתי להגיד לעצמי בפרץ אופטימיות (עם אנשים מסויימים זה מה שפורץ ממני) שזה קיים, לגמרי, במיוחד בימים מוארים וזכים, ובמיוחד באפיזודות זעירות שלא רבים נותנים עליהן את הדעת.
    ואחיינים – אני מחכה ששלי יתחיל ללכת ויהיה אפשר לרקוד איתן


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: