כמה הערות על 'שתיים דובים' למאיר שלו

זו לא ביקורת, אפילו לא ניתוח. סתם דברים שחשבתי. הספר יצא מזמן ויש עשרות ביקורות וניתוחים ברשת, אז חסכתי את זה. יש כאן גם ספויילרים בהמוניהם, כמובן.

א. מאיר שלו יישאר מאיר שלו לעד. הגברים החזקים, השתקנים, האישה ששולטת בשפה העברית, הדמויות הן אותן דמויות למן 'רומן רוסי' ועד עכשיו. הייתה הבלחה קטנה ב'יונה ונער', כשפתאום היה גיבור שהוא לא גבר-גבר, אבל זה עבר מהר. כאן הוא די בונה על דמות הגבר הזו את הסיפור. הגבר שהוא – הוא. כמו אבן הבזלת שהובאה מהגליל (מהגולן, חשבתי, אבל הם משפחה מהגליל. יש בזלת בגליל בכלל?), הגבר המאיר-שלוי הוא חזק, שתקן, יודע מה צריך לעשות. גבר ישן, אפשר להגיד.

ב. בהקשר הזה, אני חושב, אולי זו הפעם הראשונה שהוא מנסה לשים את המגדר במרכז הסיפור. היה מעניין לראות את חוקרת המגדר שבאה לראיין את רותה, גיבורת הספר, מנסה לשאול משהו, אבל היא לא שואלת כלום. כמו בובה שעומדת שם ומקשיבה, ומדי פעם אומרת 'אהה' ו'שכחת את זה'. קצת מציק, אני חייב להודות. בכל מקרה, שלו מציב בצורה כזו או אחרת את המגדר בפני הקורא, אבל לא עושה איתו כלום. הוא לא מערער את תבניות המגדר הרגילות; הגברים גברים, הנשים נשים, אפילו השכן המעצבן הוא קצת נשי ובכלל לא גברי. מן דמות תלושה שכזו, בת-בלי-בית. חבל.

זאת אומרת, אלא אם כן קוראים את הסיפור בתור התנגחות בלימודי המגדר. חזרה לשורשיות, ואז זה מובן. לחוקרת המגדר אין מה לומר, כי היא מתמודדת מול ה'היות'. מול ה'אין שפה'. קיום שהוא בפני עצמו, לצורך עצמו. ובהקשר הזה, מעניין לראות שסבא זאב, ה'גבר', כושל כאשר הוא צריך להיות גבר אמיתי.

ג. תמיד הרגשתי שיש קצת רמאות בסיפורים שמסופרים לאחור. שיותר מדי קל להחליק בהם רגעים מתים. לא יודע. גם כאן, כפל המספרים (הסופר ורותה) מאפשר למאיר שלו לשחק קצת עם הפורמט: סיפורים וסיפורי ילדים שרותה כותבת. הזמן לא עקבי. ובכן, אם אתה כבר עושה לך לעצמך חיים קלים, תמריא. אל תשאר במסלול המוכר שלך. בכולופן, רותה היא האמ-אמא של המספר הלא מהימן, למרות שזה שימוש לא נכון במושג.

ד. קצת הבלחות חז"ליות האירו לי פתאום. ריש לקיש ור' יוחנן ששוחים בבריכה. הרימון שמניחים בין אור וצל. ועדיין עיקר הספר הוא על התנ"ך (רותה מורה לתנ"ך), וה'שתיים דובים' מהדהד מכריכה לכריכה. איזה סיפור סופר פה ברקע? למה שלו רומז? במובן הזה, בניגוד ל'עשיו', נניח, הארמז המקראי לא הצליח לחשוף עוד טפח. קצת, אולי, בגלל הקנאות של אליהו ואלישע. בגלל מות הילדים. תהיתי אם הדובים הם בכלל זאב ואיתן, ולא דוביק.

ה. קצת ריחמתי על דליה, אשתו של דוביק. העירוניסטית השנואה, שמחפשת סמליות בכל דבר. כי בסופו של דבר – משפחת העמק הזאת, הם חיים את עצמם, ואילו היא צריכה להציג כל הזמן איזשהו מצג שוא שהוא לא היא. פלא שהיא נתפסת לסמליות?

ו. מרגיש לי ששלו הולך ומתפזר. בעוד הספרים הראשונים שלו היו מהודקים וחדים כמו סכין, לאחרונה הם הולכים ומתפזרים (נניח, עלילת הרצח הכפולה – למה זה טוב? מה זה אומר, עוד מיני עלילה חסרת פשר בתוך הסיפור הכולל?). ואף על פי כן, שלו יודע לספר סיפור כהלכתו, מתחילתו ועד סופו, עם הומור וארמזים וכמה משפטים שנכנסים לפנתיאון (ואצלי זה הדיאלוג של רות וזאב כשהיא מגיעה אליו מהגליל). לפחות זה.

זהו. אין לי זמן ליותר. אולי אוסיף לכשירווח.

shtaymdubim_g

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s