כל היום לא ירד גשם. גם עכשיו עמדה רק רוח באויר, אבל הגשם עדיין בושש לבוא. אורית עמדה בסלון, מחבקת את עצמה, והביטה מהחלון החוצה. השמיים היו אפורים ומטושטשים, ואורות העיר הפכו את העננים לכתומים. מסוק טורדני חצה את השמיים שוב ושוב. היא חשה את בטנה מתעוררת בה והלכה לבדוק: מחר הם עושים קניות לשבוע, והמטבח היה ריק. בקופסת הלחם חיכה חצי כיכר. היא חיפשה ממרח: המקרר היה ריק. בארון היו רק קופסאות של שימורים של טונה. היא חזרה אל החדר. חריקת הדלת העירה את רועי והוא התהפך על הגב בעיניים חצי עצומות.
"אני רוצה חמאת בוטנים," היא אמרה לרועי.
"טוב," הוא אמר. מנומנם.
"אתה לא מבין," היא אמרה, "אני ממש ממש רוצה חמאת בוטנים."
"טוב," אמר רועי, "נלך מחר לקניות."
"לא," היא אמרה, "אני רוצה עכשיו."
"עכשיו?" הוא אמר.
"כן."
"עכשיו שתיים עשרה וחצי בלילה," הוא אמר.
"אני יודעת," היא אמרה.
"אני לא הולך לקנות חמאת בוטנים בשתיים עשרה בלילה."
"טוב," היא אמרה.
היא הביטה שוב מהחלון. פניה השתקפו בזגוגית: צרים מעט, קו ריכוז ירד ממרכז המצח אל בין שתי הגבות. מאחוריה היה ניתן להבחין בקוי המתאר של רועי, עטוף בשמיכה.
"רועי," אמרה.
"כן, חמודה," מלמל רועי. היא הביטה בו: בימים הוא עבד בתור מורה ובערבים כתב את התזה שלו. מחר יקום מוקדם.
"אני ממש רעבה ואני רוצה חמאת בוטנים." היא אמרה.
"אני ממש עייף," הוא אמר. "אני ממש רוצה לישון."
"רק תקנה לי חמאת בוטנים," אמרה אורית.
"מאיפה אני אקנה עכשיו חמאת בוטנים?" אמר רועי.
"יש בAM:PM" היא אמרה. "זה פתוח כל הלילה."
"אני בכלל לא מבין את כל הקונספט הזה," הוא רטן, "אנשים אמורים לישון בלילה."
"יש אנשים שלא מצליחים לישון בלילה," אמרה היא.
"בדיוק את זה אני לא מבין," הוא אמר.
"אתה מוכן לעשות את זה בשבילי?" היא שאלה.
"חומד," הוא אמר, "יורד גשם בחוץ. אולי תחזרי לישון?"
"אני ממש רעבה," היא אמרה, "ובכלל לא יורד גשם."
"איך לא יורד גשם?" הוא אמר.
"לא יורד. כל היום לא ירד."
"כל היום הייתי בפנים," אמר.
"כן, נכון." היא אמרה. "אנחנו היינו היום קצת בחוץ. יצאנו למרפסות."
"ולא ירד גשם?"
"לא ירד."
"מוזר," הוא אמר. "אז כל השלוליות האלה הם מאתמול?"
"מלפני יומיים." היא אמרה. "טוב, אתה הולך?"
הוא מלמל משהו אל תוך הכרית. אחר כך אמר: "אולי תאכלי לחם עם טונה?"
"לא," היא אמרה, "זה לא טוב לי, טונה. אני רוצה חמאת בוטנים וזהו. אתה מוכן?"
רועי חייך חיוך עייף. "זה כל מה שאת רוצה?"
היא לא חייכה. "כן." היא אמרה.
"טוב," הוא אמר. הוא הסיר מעליו את השמיכה וקם, משפשף את עיניו. על הפיג'מה שלו היה ציור של הדרדסים. הוא הלך לאמבטיה לשטוף פנים. אחר כך חזר, החליף לג'ינס ושם את המעיל על חולצת הפיג'מה.
"את לא נורמלית," הוא אמר.
"לפעמים," אמרה אורית.
"בדרך כלל."
"בדרך כלל זה לפעמים," היא אמרה. "לפעמים אני כן נורמלית. בבקרים, נניח."
"חבל שבבוקר אני לא כאן," הוא חייך.
"ולפעמים בערב," אמרה. "וכשיש שמיים כחולים".
"טוב טוב," הוא אמר, "השיחה הזאת הולכת ונהיית מוזרה. את יכולה להרתיח לי מים?"
"קפה?" שאלה.
"לא," הוא אמר, "אני לא אצליח לישון אחר כך."
"אז תה?"
"כן," הוא אמר. "כרגיל."
"טוב," היא אמרה.
רועי ויתר על הגרביים, ועכשיו שם את הנעליים ישירות על הרגל.
"איפה אמרת שמוכרים?" הוא אמר.
"באייאם-פיאם" אמרה אורית. "אולי יש גם בקיוסק, אבל תלך לשם. להם בטוח יהיה."
"בטח שיהיה," אמר רועי, "תל אביבים, חייבים שיהיה להם תמיד הכל."
"אבל אין להם תמיד הכל," אמרה היא.
"לא," הוא הסכים. "אז לאי אם פי אם? איזה חמאת בוטנים את רוצה? מתוקה?"
"כן," אמרה אורית. "זה ממש טוב שאתה הולך לשם. תמיד יש להם, וגם בטוח יש שם אחת עם שברי בוטנים."
"וזה טוב, שברי בוטנים?" הוא שאל. "לפעמים נראה לי שהם פשוט לא טחנו עד הסוף."
"כן," היא אמרה. "זה מתפצח לך כזה בין השיניים. פתאום זה מזכיר לך שאתה אוכל בוטנים, בעצם, ולא איזה ממרח שקר."
"טוב." אמר רועי. הוא פתח את הדלת ופנה לצאת. לשניה התעכב. "ממתי את בכלל כל כך אוהבת חמאת בוטנים?" הוא שאל.
"תמיד אהבתי," היא אמרה, "פשוט לא אמרתי את זה עד עכשיו."
הכריכה האחורית 
כל הכבוד לרועי! הוכחה ניצחת לאהבת אמת!
הבה נהפוך את הסיפור: רועי מגלה בשתיים בלילה שאין חמאת בוטנים, והוא דורש במפגיע מרעייתו העובדת קשה ביום ובלילה וצריכה לקום מוקדם, שתצא באמצע הלילה לקנות לו חמאת בוטנים. לא מתקבל על הדעת!
אלא אם כן האישה בהריון, שאז יש בצורך שלה במאכל מסויים צד של פיקוח נפש, וכפי שמאכילים ביום הכיפורים 'עוברה שהריחה' מאכל ומתאוית לו. שהיה במזל טוב!
בברכה, ש.צ. לוינגר
נ.ב. מרכולים הפתוחים בלילה, עושים בדרך כלל משלוחים.
אני משער שהשנויים בכתיבה של AMPM מכוונים, אבל לא הצלחתי להבינם..