מעשה מאורח בעל כנפיים | לחנוכה

לכבוד חנוכה אני מבקש לקרוא יחד אתכם סיפור מופלא שסיפר ר' נחמן מברסלב בחנוכה. את הטקסט המלא ניתן למצוא כאן, ואני ממליץ לעבור על הסיפור כולו ולקרוא אותו כחטיבה אחת, רציפה, לפני הפירוק ונסיון ההבנה שיתבצעו בשורות הבאות. אף שהניתוח המלא והרעיון הבסיסי הם שלי, הדברים שאכתוב מבוססים, בין היתר, על דבריהם של הרב דב זינגר וד"ר אביעזר כהן, שלימדו אותי קטעים בסיפור.
ובכן, קראתם? יופי, שמח בשבילכם. בואו ונתחיל.

[פתיחה:]

 תקס"ט א' דַּחֲנֻכָּה. אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה

המשפט הראשון הוא התאריך בו ר' נחמן מספר את הסיפור. ככל סיפור, גם הסיפור הזה מונח בתוך הֶקְשר: המקום הוא אי שם בערבות אוקראינה. ברסלב, אומן, גלות. התאריך הוא א' חנוכה. הזמן המדויק? שאלה טובה. את המשפט 'אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה בַּלַּיְלָה' ניתן לקרוא בשני אופנים:  האחד, כמתאר את הזמן בו נכנס האורח אל בעל הבית. השני, כמתאר את הזמן בו ר' נחמן מספר את הסיפור. כוונתי – וודאי שר' נחמן סיפר את הסיפור בחנוכה, אבל האם יכול להיות שזו גם השעה שנכנס האורח אל בעל הבית? מה חלק מהסיפור, ומה ההקשר בו הוא מסופר? את השאלה הזאת ננעץ לרגע בצד, ונמשיך.

[חלק ראשון: הקריאה למסע]

 אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת. וְשָׁאַל לְבַעַל-הַבַּיִת מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ. וְהֵשִׁיב לוֹ אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם.

סתם, מעשה שבכל יום. אדם יושב בביתו, נכנס אורח, מסתכל על הרהיטים, פותח את המקרר, ניגש לבעל הבית ושואל אותו: "מניין פרנסתך?". חושב לעצמי: אולי השאלה הזאת היא קצת 'לא מנומסת' כי היא מציבה איזשהו ערעור על היסוד. בשאלה 'מאיפה אתה חי' מונחת גם השאלה 'למה', וזו כבר חדירה לאינטימיות. אבל עוד קודם לכן; אני חושב שגם את השאלה הזאת ניתן לקרוא בשני אופנים; מה פירוש המילה 'מניין'? האם היא שואלת, למעשה, 'ממה אתה מתפרנס?', או 'באיזה מרחב אתה עובד?'. כלומר, האם היא מכוונת על פעילות הפרנסה, או על מיקום הפרנסה? בפשטות, לו הייתי נשאל את השאלה הזאת, הייתי מבין אותה בתור 'במה אתה עובד', אבל התשובה שעונה לו בעל הבית מגלה שהוא מבין את השאלה כאפשרות השניה: אני לא עובד בבית, אני עובד בחוץ. וליתר דיוק: אני לא מחזיק את עצמי, בביתי. בשביל לחיות אני חייב לצאת ולבוא.

וכבר הדברים על השולחן: האורח בא מבחוץ, הוא אינו בן בית ולכן אינו אלא 'אורח'. בעל הבית מוגדר באמצעות הבעלות על הבית. מקומו הוא שמו ומהותו גם יחד. החיות שלו באה מבחוץ. פנים מול חוץ, בית מול עולם. הנה, נכנסנו לסיפור. ברוכים הבאים.

וְשָׁאַל לוֹ מָה אַתָּה לוֹמֵד וְהֵשִׁיב לוֹ. וְהָיוּ מְשִׂיחִים יַחַד.
עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאד אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ אֲנִי אֶלְמַד עִמְּךָ וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל. אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם.

הסיפור עובר, במן אגביות שכזו, מדיון בפרנסה, לדיון בלימוד. כמו יהודים טובים, אנחנו עוברים לדבר על הדף היומי. היי. שלום. יהודי? יהודי. מה אתה לומד? אני לומד דף יומי. אפשר לפרש את זה בתור חיבור בין הפרנסה והלימוד (שניהם באותו מישור) אבל גם במובן של הנגדה: הפרנסה הארצית מול הלימוד האבסטרקטי. בכל מקרה, הם משיחים יחד. באינטימיות. ובאינטימיות הזו הם מחליקים מהדיבור החיצוני, הלימוד ועוברים לדבר בדברים היוצאים מהלב. מעלים בקודש: הפרנסה הפכה ללימוד, הלימוד הפך לשיחת נפש, והנפש – כמו נפש – מתגעגעת לדבר מעלה שבקדושה.

אולי נתעכב שניה על המילים היפות האלה, 'השתוקקות' ו'געגוע'. איך אפשר לשמוע את הנפש נמסה ונקווית, כמו שלולית, במילה 'השתוקקות', ובמילה 'געגוע' לשמוע משהו מחפש, חסר מנוחה, בתוך האותיות. ולחשוב: מה זה געגוע? שהיה לך משהו ואבד, שאתה מכיר במשהו ומחפש אחריו. שאתה במקום אחד, ומבקש להיות במקום אחר. וגם בעל הבית הזה, נמצא במעלה אחת במדרגות הקדושה ומתגעגע לאיזו מעלה אחרת. אולי שהיה בה ונפל, אולי שהכיר ולא ידע שהוא מכיר. כך או כך, אין לנו מושג מהו הדבר הזה. ר' נחמן מתאר לנו אותו בתור 'איזה דבר מעלה'. משהו, לא חשוב מה, שנמצא במקום אחר. גם הגעגוע אינו ל'דבר המעלה', דווקא, אלא לצורה שבה מגיעים אליו.

והאורח, כמו שומע את הכמיהה, אומר לו 'אני אלמד איתך'. יש משהו מאוד מערער בצורה שבה אדם אחר שומע את מה שמתרחש אצלינו, בפנים, וגם בעל הבית תמה מאוד והתחיל לחשוד – אולי הוא אינו אדם. איך ידע מה אני חושב. אבל אז חזר והסתכל בו, וראה שהצורה שהוא מדבר איתו היא כדרך שבני אדם. ואם נזדקק לסיפור אחר שסיפר ר' נחמן, אפשר לתאר את המשפט הזה בתור 'אתה יכול לדבר כמו בני אדם ועדיין להיות הינדיק'. אין זה משנה מה הוא באמת; כרגע הוא מדבר איתי כמו בני אדם.

 אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ. וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ רַבִּי, וְאָמַר לוֹ קדֶם כָּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם רַק אַף-עַל-פִּי-כֵן בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל-כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהג בִּכְבוֹדְכֶם. וְהֵשִׁיב לוֹ כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן.

אמנם האורח בן אדם, אבל הוא אינו אדם רגיל. הוא קורא את מחשבותיו של בעל הבית. הוא מציע ללמד את בעל הבית איך משיגים את הגעגועים. כלומר, הוא רב. ובעל הבית חושב: 'רב', באות גדולה. לא כי הוא מלמד, אלא כי זה מה שהוא.

חשבתי פעם שלדבר עם מישהו בשם פרטי (לא להסב את תשומת ליבו, אלא לשוחח איתו ככה) זוהי אחת מהתנועות האינטימיות שאפשר לבצע בשפה. כשאני אומר, 'ידידיה, אני רוצה להגיד לך משהו' זה שונה לחלוטין מ'אני רוצה להגיד לך משהו'. וכל שכן בשפה כתובה; כשאני כותב 'לילה טוב' בצ'אט זה עניין אחד, אבל כשאני כותב 'לילה טוב, נעמה', זה סיפור אחר לחלוטין.

גם בעל הבית, כמו תלמיד שיעור א' (וגם שיעור י') בישיבה, נסוג. בישיבות מדברים עם הרבנים בגוף שלישי ('הרב אמר'), והדיסטנס נוצר כמעט מאליו. וגם בעל הבית הולך אחורה, קד קידה עמוקה ומשבר את האינטימיות. האורח כבר אינו אורח, מבחינתו, הוא 'רבי'. ולפני שניגשים אל הרב צריך לדעת איך ניגשים אליו בכבוד: לדבר איתו בגוף שלישי, או ברבים, ובכלל – לתהות איך מדברים איתו. והוא מסתבך בתוך מילותיו. מסייג אותם, מתנצל.

ברגע הזה, כשנשברת האינטימיות, מתרחק גם האורח. כעת אין לי פנאי, הוא אומר. תדבר איתי בזמן אחר. לפני רגעים היה מכיל כל כך, מוכן ללמד, וכעת נתרחק. "צריך ללכת", הוא אומר, והרי ברור שהוא אינו 'צריך' בגלל גורם חיצוני שאומר לו לילך, אלא בגלל בעל הבית שאינו יכול לקבל דבר. שתופש אותו בתור תדמית, 'רב', ולא בתור מה שהוא באמת.

 וְאָמַר לוֹ גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמד מִכֶּם כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם, וְאָמַר לוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח וְהִתְחִיל לַחֲשׁב אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וְשָׁאַל לוֹ וְאָמַר לוֹ יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם הֵשִׁיב לוֹ אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזאת לִלְמד עִמְּךָ. גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר מִי יִמְחֶה בְּיָדִי. וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח.

אני צריך ללכת, אומר האורח, אבל בעל הבית מבקש שלא לפספס את שארית ההזדמנות שניתנה לו, ושואל אותו שאלה הלכתית, לכאורה. ואולי נימוסית. על כל פנים, כזו שמבוססת על כללים: כמה אני צריך ללוות אתכם? חשבתי על זה שמלווים גם רבנים וגם אורחים, כך שלא ברור אם בעל הבית חוזר או לא חוזר על טעותו. 'עד אחר הפתח', אומר האורח, ובעל הבית חוזר להסתבך: לצאת מהפתח? לא לצאת?

התיאור של בעל הבית המרגיש מוגן בביתו הזכיר לי, בהתחלה, את טום בומבדיל משר הטבעות. בישיבת המועצה מתאר אותו גנדלף:

"כיום הוא מסתגר בארץ קטנה שהוא עצמו קבע גבולות לה, לו גם לא ייראו לעיין. מצפה הוא, אולי, לשינוי העתים, אך מתחומו לא יחרוג."
"אך בתוך תחומו זה אין הוא ירא, כמדומה, דבר," אמר ארסטור.

"בחור עליז נפש הוא טום בומבדיל / צהובים מגפיו וכחול המעיל"

"בחור עליז נפש הוא טום בומבדיל / צהובים מגפיו וכחול המעיל"

 אבל זו טעות. בעל הבית אינו טום. וביתר דיוק, למרות הפיתוי להציג את בעל הבית בתור כזה המרגיש בטוח בבית ולכן חושש לצאת, זה לא מה שר' נחמן אומר. כששניהם בבית הם בין הבריות, בחוץ ולבד – מי יודע מי הוא. כלומר, הזהות של האורח משתנה: בין הבריות הוא משהו אחד, לבד הוא משהו אחר. האורח, כמובן, קצת מאיים, כי לא ברור מי הוא. הוא אורח.

והרי כולנו קצת כאלה. בכל מקום אנחנו משהו קצת אחר. וכשאנחנו לבד – יכול להיות שאנחנו משהו אחר לגמרי. אולי החשש של בעל הבית לצאת מן הפתח בנוי על הפחד לאבד את העצמי. אולי הוא תופס את עצמו כמו שהוא תפס את האורח כ'רב' – בתור מישהו שמשויך למשהו אחר. הוא 'הזה שמלמד אותי'. אני אבא ליוסי, בעלה של מטילדה, ובעיקר בעלים של בית, וחושש כשיצא ויתנתק מכל אותם קשרים – גם הוא עצמו יאבד.

את השאלה הזאת הוא שוטח בפני האורח, הרב, המלאך, מה-שלא-יהיה. "יש לי פחד לצאת עמכם," הוא אומר, אבל האורח מרגיע  אותו. תנוח דעתך, הוא אומר, אם אני יכול ללמוד איתך, אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה ואיש לא ימחה בידי. ההשוואה הזאת מציקה קצת; למה שיהיה זיהוי בין היכולת ללמוד עם אדם ובין היכולת לעשות לאותו אדם משהו רע? או, בצורות קצת שונות – מה זה אומר, שהיכולת ללמוד מאפשרת גם את היכולת להזיק? מה זה אומר על הבית? מה זה אומר על החוץ?

וחושב לעצמי: פחד הוא תמיד מהלא נודע. מה'מה יקרה בעתיד'. מהחושך.

אולי אפשר לומר שכמו הקוגיטו של דקארט, אי אפשר להטיל ספק בהטלת הספק. כלומר, בעל הבית מאמין שאם הוא ישאר בבית הוא לא ישתנה, והאורח אומר לו – מהרגע שהסכמת ללמוד, כבר אין לך את האפשרות לא להשתנות. כמו הרגע שבו מתעורר יצר הנדודים בליבו של בילבו באגינס. הוא נועל את הדלת, מכין לעצמו פאי תפוחים, אבל בליבו כבר מתעורר יצר הנדודים. וגם אצלינו, מתעורר הגעגוע – וזהו, בעל הבית הפסיד. הוא מכיר בזה, וכך מסתיים החלק הראשון בסיפור שלנו: בעל הבית מסכים, והוא יוצא, דרך הפתח, מן הבית אל החוץ.

 [חלק שני: היציאה, ההלם הראשוני]

 וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרחַ עִמּוֹ, וְהָיָה קַר לוֹ וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לוֹ קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ וּפָרַח עִמּוֹ.

 התנועה הבאה של האורח היא תנועה אלימה למדי: הוא חוטף אותו ומתחיל לעוף. כמו שעם רעיונות טובים אפשר להמריא, כך גם האורח – שבא ללמד, מסתבר – ממריא עם בעל הבית. אבל היציאה המיידית מן הבית מערערת את בעל הבית: קר לו. לוקח האורח מלבוש, אומר לו שהמלבוש הזה ייטיב לו, יתן לו אכילה ושתיה וכל טוב ותשב בביתך, והמשיך לעוף.

פעם שמעתי ממפקחת אחת לספרות ששני המקצועות הכי אלימים הם סיעוד וחינוך. עזבו שניה סיעוד. ללמד כיתה זה לעמוד מול אנשים שלא רוצים להשתנות, ולנסות לשנות אותם בכח. יש אנשים שעושים את זה באמצעות צעקות, יש אנשים ששולטים באמצעות כריזמה, אבל התנועה היא אלימה. אפילו הכלה, או חיבוק, היא תנועה אלימה: בסופו של דבר אין לך לאן לברוח. גם תנועות המרד שלך יוכלו על ידי המורה שניצב מעליך. אתה בהכרח לכוד.

הקור שנמצא מחוץ לבית מעיד, לכאורה, שזה אינו המקום הטבעי לבעל הבית. אנשים שמגיעים מצפון אירופה למזרח התיכון חושבים כל הזמן כמה חם כאן, אבל תושבי המקום לא חשים שחם, אלא אם כן הנורמה נשברת. כלומר, כאשר אדם נמצא ממילא במקומו, המקום נורמלי לו. גם מזג האויר. הקור אומר שהנורמה – או הביתיות – נשברה. לטוב ולמוטב.

מה עושים במקרה כזה? האינסטיקט אומר לחזור הביתה, אבל לבעל הבית אין את האופציה. כמו שאמרנו, הוא נחטף. הוא בחוץ שלא מרצונו. אין לו ברירה: החלק הקודם התעסק בבעל הבית בתוך ביתו, והסתיים בהכרה של בעל הבית בכך שכבר אין לו ברירה. אותו חוסר ברירה היא החטיפה, גם אם בעל הבית רוצה, הוא לא יכול לחזור. הוא בהכרח בחוץ.

על כן מקבל בעל הבית מלבוש. גם מלבוש, לפעמים, הוא בית: כשאדם הולך בגשם ואין לו גג, הוא שם מעיל על הראש ובכך יוצר לעצמו איזה מרחב מגונן. והאורח אומר מפורשות – המלבוש הזה ייטיב לך. יתן לך אוכל – והרי מקודם לא הוזכר שהוא רעב – ותשב בביתך. רגע, מה? יישב בביתו? בסך הכל היה לו קר.

אולי צריך לדבר קצת על המלבוש, שהרי מלבושים הם הצורה שבה אנחנו מציגים את עצמינו לעולם: אם אני לובש חליפה, אני אדם מכובד. אם אני לובש מכנסיים קצרים, אני קיבוצניק. אם אני לובש כיפה, אני דתי. ככה אנשים סביבי מזהים מי אני. זוכרים את המניע לפחדו של בעל הבית? שאין אנשים בחוץ? בדיוק זה. הזהות מתערערת, המוכר נעלם, ובשביל לתקן את מקבל בעל הבית לבוש. הוא לא חוזר הביתה, אבל – כמו ההינדיק, שמשחק את עצמו כבנאדם ועדיין נשאר הינדיק – הוא יכול לחזור ולהציג את עצמו כאילו הוא בבית.

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְלא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אַךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם, בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב.

 המלבוש הזה גורר אחריו דבר מוזר מאוד: בעל הבית מסתכל, והוא בבית. מסתכל שוב, והוא פורח בחוץ. שוב מסתכל, בית. שוב, חוץ. בית, חוץ, בית, חוץ, וכך זמן רב. מה זה אומר? שימו לב שהוא מסתכל על עצמו נמצא בביתו. כלומר, תופש את עצמו בגוף שלישי. הוא 'מדבר עם בני אדם'. הוא 'אוכל ושותה כדרך העולם'.

תחילה, אותה 'דרך העולם'. רואים בבירור שחוזר כאן המוטיב של הנורמליות; 'כמו שבני אדם עושים'. כלומר, כשהאדם בביתו הוא נורמלי, וכשהוא בחוץ הוא לא. אזכרתי את הסיפור על ההינדיק כבר פעמיים, והמשפט הזה הוא הסיבה. הזיהוי בין הבית והנורמליות מכריח אותנו לתפוש את החוץ כחוסר נורמליות, כמשוגע. את התיקון לשיגעון הזה הצגנו קודם בתור המלבוש שהוא מקבל, שמציג אותו לעולם כנורמלי אף שלמעשה הוא פורח. ומה שנוצר לנו הוא אדם שגם בחוץ וגם בפנים. באמת הוא עף, בפועל הוא נראה כאילו הוא בביתו.

אבל למי הוא נראה? מי מתבונן בו? הוא עצמו. החזרה על המילה 'הסתכל' 'חזר והסתכל' מצביעה לנו על המבט בתור זה שמכונן את המיקום. אבל (תופים, חצוצרות, פאנץ') המבט הזה הוא מבט רפלקטיבי, מבט מבחוץ. בעל הבית כבר המריא, וכעת הכל תלוי בהסתכלות שלו. ברצותו הוא נראה לעצמו שהוא בבית, אוכל ושותה כדרך העולם, וברצותו הוא נדמה לעצמו פורח כבתחילה. אז מה הוא בעצם? פורח, כמובן. רק נראה בבית.

אפשר לומר שזהו לא רק מבט רפלקטיבי, אלא הרפלקסיה עצמה. כלומר, זה לא מבט שמתבונן מבחוץ על תנועה אחרת, אלא מבט שמתבונן מבחוץ על ההתבוננות מבחוץ. כפי שההשתוקקות היא אל הדרך, והלימוד הוא כבר הבחוץ, כך המבט הוא עצמו הרפלקסיה. זהו ה'בחוץ' האמיתי. זהו לא רק חוץ שיש בו שודדים, ולא חוץ שאפשר לנשום בו אויר ולראות בו נוף. הם עפים באויר. אין שם שום קרקע מתחת לרגליים, ושום מקום מסוים. זהו ריק מוחלט; חוץ שמערער את אותו אני פנימי. חוץ שהוא אף פעם לא בבית. וכפי שמעיד ר' נחמן: בעל הבית נלכד ברפלקסיה הזאת, לא הצליח לצאת ממנה "וכן היה מתנהג זמן רב".

 [חלק שלישי: הפלא, הסוד]

אַחַר-כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אז"ח הוּא ד' וְכוּ' וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאד לִלְמד אֶת הַסֵּפֶר.

בחלק השלישי נעלם האורח. הוא מוריד את בעל הבית בין שני הרים, בגיא, ונעלם לרגע מהסיפור. המיקום, עכשיו, הוא מיקום מאובחן: בעל הבית לא פורח באויר, הוא ניצב במקום מסוים ומוגדר. בין שני הרים. זה לא ריק מוחלט, זה מקום מאובחן, והוא בחוץ. כעת בעל הבית אבוד אי שם בעולם, הוא מסתכל ימין ושמאל וראו-איזה-פלא –

הוא מוצא ספר.

אני בדיוק לומד עכשיו את 'אלו מציאות', ומנסה להגדיר לעצמי איזו תנועה היא זו, תנועת ה'מציאה'. וכשדיברתי קצת בפני הלומדים, נזכרתי והזכרתי לאחרים את בילבי בת גרב, מלכת הכאוס בתוך הקוסמוס. הילדה שנכנסת לתוך כפר שבדי קטן וחורגת מכל הכללים והסדרים ששוררים בו. זו שהולכת ברחוב ומוצאת דוד זקן שוכב על הדשא. המציאה היא משהו שנמצא שלא במקומו, שחורג מהסדר, שאומר לך – היי, שים לב. זה לא אמור להיות כאן. מישהו איבד, מישהו שכח, מישהו הפקיר.

אני אוהב את הכותרת. זה לא 'בילבי', אלא שאלה 'מי מכיר את בילבי בת גרב?'  כי כן, שאלות של זהות והכרה וסביבה.

אני אוהב את הכותרת. זה לא 'בילבי', אלא שאלה 'מי מכיר את בילבי בת גרב?'
כי כן, שאלות של זהות והכרה וסביבה.

חזרה לסיפור. בעל הבית מוצא ספר. הוא פותח אותו, ומוצא שם צירופי אותיות: "אז"ח הוא ד'" ועוד. את המילים האלה לא אסביר, ורק אצטט:

"על  המובא  בספר  חיי  מוהר"ן / חנוכה תקס"ט אורח נכנס וכו'. אז"ח הוא ד' עיי"ש. אמרו אנ"ש שעניין זה מרומז בתורה ב' (תנינא) שאמרו רבנו בשנה הנ"ל. והיינו אור"ח זה בחי' או"ר ח' – בחינת אור ח' ימי חנוכה. אז"ח הו"א ד'. היינו – א' מרמז על בחי' אור האמת שאמת הוא אחד. ז' מרמז על  בחי' ג' שמות: אל, אלקים, ה'. שע"י נשלם ד' חלקי הדיבור. וזהו שמרמז אות ז' שהוא חיבור של ג' וד'. ח' היינו ח' ימי חנוכה. וגם אז-ח כי א"ז הוא בחי' דיבור של מלכות כמ"ש: נכון כסאך מאז, כמבוב"פ. וזהו א'ז'ח' הוא ד' כי העיקר הוא שלימות הדיבור היינו רבוע הדיבור שבו נכלל ברכה וקדושה היינו לשון הקודש כמבוב"פ. (רל"י שליט"א).  [ספר נחל שורק. אות תתקצ"ח:]

 בעיני, אין זה משנה מה כתוב בספר. משנה שיש שם שרשרת של סמלים קבליים. משנה שיש בספר ציורים של כלים, ובתוכם אותיות, ואת האותיות של הכלים שאפשר לעשות באמצעותם וכולי וכולי. כמן אתנחתא מהסיפור עצמו, מחזיר אותנו ר' נחמן לתמה המרכזית: כמו הציור המפורסם של רנה מרגיט, שצייר מקטרת וכתב תחתיה 'זו אינה מקטרת', כך גם הכלים המצוירים אינם הכלים עצמם. והאותיות מצביעות על הדרך לעשות את אותם כלים וכן הלאה. ממש מסמן שמצביע על מסומן שמצביע על מסומן וכן הלאה. רפלקסיה, כבר אמרנו? יופי.

אני מודע לזה שהפרשנות הזו דחוקה במקצת, אבל הקטע הזה בכללו, כמו גם הקטע הבא – על האילן של זהב – לא מובנים לי עד דים בצורה הסיפורית, רק בצורה הסימבולית. אז זה דחוק, ואני מצטער על כך מאוד, אבל הנה – תוך שהוא קורא בספר, הוא מתגעגע. הגעגוע התעורר שוב, והרי הוא אינו במקומו, ומה הפלא.

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא שָׁם, וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב.

אחרי שעולה הגעגוע אנחנו שומעים שוב את אותו המשפט. הוא מסתכל והוא בביתו, הוא מסתכל והוא שם. הוא חוזר אל הרפלקסיה, ולא יכול איתה יותר. מה עושים? אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד בא אל ההר. ובעל הבית מתיישב עצמו (וסתם, אני מפנה את תשומת לבכם לביטוי היפיפה הזה, 'התיישב עצמו'. מביא את דעתו להיות מיושבת, כלומר, לא מעופפת. והרי הדעה היא העניין. והוא חושב) לעלות אל ההר, אולי ימצא שם איזה יישוב.

היישוב הזה כבר הוזכר מקודם, כשחשש בעל הבית לצאת, הוא חושש כי בכאן יש אנשים. יש כאן יישוב. ומצלול ה'התיישב עצמו' מול 'איזה יישוב' מהדהד לנו שהדעת מיושבת כשהיא בין אנשים, ביישוב. ובשביל יישוב הדעת צריך שילך קצת, יעלה אל ההר. אולי, הוא מהרהר, החוץ יהפך לבית.

וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִׂים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים וְלא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת.

אני קורא את זה בפעם המאתיים ומתרגש. אין לי מושג ממה אני מתרגש, אבל אני מתרגש. וחושב: הכלים יצאו מהספר. המקטרת הפכה להיות אמיתית, ועדיין אין לו מגע איתם כי הם נסבכים על הענפים של זהב. בגיא היה לנו ספר, כאן יש לנו את הדברים עצמם.

ועוד אני חושב על המשפט "היה חפץ ליקח משם הכלים". כלומר, למה? מה יש לו לעשות איתם? איזה כלים הם, בכלל? וחושב על ההדהוד של הלקחת מ'שם'. אולי השאלה הגדולה היא לא 'מה לעשות עם הכלים' אלא 'לאן לקחת אותם'. כמו הפרנסה, שעיקר השאלה היא לא 'ממה אתה מתפרנס' אלא 'איפה', כך גם כאן. אבל הכלים, שהם עצמם, תקועים גם במקום בו הם נמצאים. ודתיה בן דור תאמר: "תקוע? מדוע? הרי אני נטוע".

נטוע, כמו אדם בתוך ביתו. תחת גפנו ותחת תאנתו. ובניגוד לאילן, אדם הוא דבר נידף כל כך.

[חלק רביעי: השיבה]

 בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה מַה זּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם. וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זאת לִבְנֵי אָדָם אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין.

 ושוב הוא מסתכל, ושוב הוא בביתו.

 רק שהפעם הוא מתפלא מכל הסיפור. איך זה קורה שפעם הוא כאן ופעם הוא כאן? בפעם הקודמת הוא לא האמין בעצמו שהוא בביתו, הפעם הוא מאמין, ורק מבקש לספר לאחרים. ולא יודע: איך מספרים פליאה כזו לבני אדם?

 איך מספרים פליאה לבני אדם, בכלל. שהרי על מה אנחנו מתפלאים אם לא על דבר שלא יתכן שיהיה. שלא ראוי שיהיה. וממה אנחנו מופתעים אם לא משבירת הסדר. ור' נחמן מדייק: מה שאין ראוי להאמין. יש דברים שראוי להאמין בהם, יש דברים שלא. אחד הדברים שלא ראוי להאמין בהם הוא אדם שנמצא פעם כאן ופעם כאן. כמו חתול הצ'ייר אצל אליס; תחליט איפה אתה, ממילא – תחליט מה אתה. אם אתה רוצה להיות בחברת בני אדם, אתה צריך להיות מוכר, מובן, צפוי. אתה צריך שיהיה לך מלבוש.

 אז אי אפשר לספר. צריך לשתוק.

 אבל הדברים עדיין אינם מוסברים; איך זה שהוא פעם בכאן ופעם שם?

 בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ אֵין לִי פְּנַאי כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ. אָמַר לוֹ זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי הֲרֵי, אֲנִי כָּאן וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי.

 בתוך כך שהוא מסתכל מן החלון, אנחנו מסתכלים עליו מסתכל מן החלון ואומרים לעצמינו: איפה הוא, בעצם? בבית, שהרי הוא מסתכל החוצה, מן החלון. זאת אומרת, ה'מסתכל והנה הוא בביתו', קצת בניגוד לאותו רגע שבו הוא עופף באויר ובסופו של דבר היה בחוץ, כאן הוא מסתכל ובסופו של דבר הוא בפנים. בבית. והוא מסתכל מן החלון ורואה את האורח, שפתאום חזר לסיפור.

 תקשיבו איזה דיאלוג קרוליאני (כלומר, כמו של לואיס קרול) יפה מתנהל ביניהם:

"אולי בוא אלי?"
"אין לי זמן, כי אני בדרך אליך"
"מה זאת אומרת אתה בדרך אלי, אני כאן!"

 עוד דברים שעלו לי: הוא מבקש מאוד, כשם שביקש מאוד לדעת איך מגיעים לאיזה דבר מעלה שבקדושה. ואולי הבין שהדרך להגיע לדבר המעלה שבקדושה הוא להניח לאורח להיות אורח, לא בן בית. לצאת ולבוא. אין לי פנאי, אומר האורח, כי אני בדרך. אני חייב להיות בדרך, שאם לא כן אינני אורח אלא בעל בית, ובעל בית אינו יכול ללמד. שימו לב להקבלה שבין 'אין לי פנאי' אצלינו ובין ה'כעת אין לי פנאי' בחלק הראשון. בשניהם אין לאורח פנאי כיון שהוא הולך. וצריך ללכת.

אבל התמיהה נותרת בעינה. מילא שאתה הולך, אומר בעל הבית, אבל אני איפה. כלומר, השאלה של בעל הבית אינה על האורח. הוא לא שואל 'היי, היי, לאן אתה הולך, הרי אני כאן'. אלא מתפלא, כשם שהתפלא מקודם. וכמו שקודם התפלא איך הוא גם כאן וגם שם, גם עתה הוא מתפלא איפה הוא. זה בעצמו נפלאת בעיני הרֵי.

הֵשִׁיב לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן-עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהַנֶּפֶשׁ רוּחַ נִשְׁאַר אֶצְלְךָ. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנּוּ אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן אַתָּה כָּאן.

ובאמת, עונה לו האורח, אתה בשני המקומות גם יחד. הרפלקסיה הזאת, שהוציאה אותך בהתחלה, לא מכריחה את היותך בחוץ, אלא מאפשרת לך קיום כפול, בשני מישורים. ברגע שיצאת מהפתח אפשרת לקיום הזה להתרחש. המימד הרוחני במקום אחד, בחוץ, בגן העדן התחתון. הנפש רוח – המימדים הנמוכים יותר – נמצאים כאן, בבית. ואיפה אתה? כלומר, מי אתה?

 אתה הגעגוע.

אתה בבית, ובין הבריות, אבל בפנים עדיין הינדיק. אתה הלב שלא יכול להגיע אל המעין. אתה ההליכה. כשאתה מסתכל מבחוץ, אתה בחוץ. כשאתה מסתכל בפנים, אתה בפנים. אבל אין אפשרות להגיע לדבר מעלה שבקדושה בלי היציאה הזאת ממקום היישוב, מבית, דרך הפתח, ובלי ההתפוררות של העצמי והגיבוש שלו מחדש. ועוד הוא אומר: הכל תלוי במבט שלך. כשאתה מדבק מחשבתך לשם, מסתכל לשם, אתה שם. וכשאתה כאן אתה כאן. כמו ג'ונתן לווינסטון השחף, שעובר ממקום למקום בכח המחשבה בלבד, שהרי – אומר ר' נחמן במקום אחר – האדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות. וביתר דיוק: האדם הוא התנועה שלו עצמו, והוא המבט הרפלקטיבי שלו על עצמו, והוא מה שהוא חושב שהוא. לא מה שאחרים רוצים שיהיה.

 במובן הזה, אפשר לומר שבעל הבית יצא למסע, וחזר לביתו כאורח. בהתחלה הוא משוייך לביתו, מוגדר באמצעות ביתו, וכעת הוא מוגדר באמצעות עצמו. אולי 'מעשה מאורח' זו כותרת שלא עוסקת בדמות המשנה, האורח, אלא בפרוטגוניסט: בבעל הבית, שעתה הוא האורח.

 אני רוצה להרחיק קצת לכת, ואגיד – אולי זה כמו הספויילר של מועדון קרב. אם לא ראיתם, אתם מוזמנים לדלג על הפיסקה הבאה.

מתוך 'מועדון קרב'. בעצם זה אותו סיפור.

מתוך 'מועדון קרב'. בעצם זה אותו סיפור.

אם ראיתם, אתם בוודאי יודעים שהטויסט של הסרט היא שבראד פיט, האורח המפתיע, שובר המוסכמות, הורס הסדר, הוא גם אדוארד נורטון, בעל הבית העייף והמסודר שעובד במשרד מהוקצע. ואולי גם אצלינו; האורח הוא בעצם בעל הבית. הם אותו אדם. זה אותו סיפור. אבל בניגוד למועדון קרב שמספר על חיפוש אחר הממשות, על הרס הרפלקסיה, ר' נחמן מספר פה סיפור של התעלות וסיפור של תיקון. ובשביל לחדד את העניין מגיע משפט הסיום, שהוא אחד המשפטים הכי יפים שאני מכיר בספרות.

 [סיום:]

 וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵּם:

 תקריאו את המשפט הזה לעצמכם לאט. תגלגלו אותו על הלשון. תטעמו את חוסר הוודאות של ר' נחמן כשהוא צץ, פתאום, חזרה בסיפור המסגרת. אומר לתלמידיו: מפחיד מאוד, כל העניין הזה. אתה יוצא ולא יודע איך תחזור. גם אני לא יודע. אתם חושבים שאני רב? אני רב, אבל לפעמים אני גם בעל הבית. גם אני, לפעמים, איני יודע.

 אבל אני מאמין, אומר ר' נחמן. האורח הוא, בוודאי, מעולם טוב. וכמו בעל הבית, גם אני מניח לעצמי לעבור דרך הפתח. אני מאמין באורח, אני מוכן להרפתקה. להגיד לכם שיש סוף לכל הסיפור? יש. מתישהו. בעתיד. לפעמים אנשים יוצאים מהרפלקסיה וחוזרים הביתה, לפעמים אנשים נשארים שם זמן הרבה. וגם אנחנו, כאן, כשאני מלמד אתכם סיפור בחנוכה, אנחנו בעיצומו של המסע שעדיין לא נגמר ולא הסתיים.

 —————————————

 עוד כמה מילים על הסיפור בכללותו, ולמה חנוכה

 יש מבנה מאוד יפה לסיפור הזה, שגם עוזר לנו קצת להבין מה קורה כאן. יש לנו משפט פתיחה ומשפט סיום, ובתווך ארבעה חלקים שיוצרים סיפור מסע מעגלי: הקריאה, היציאה, העולם הפלאי, השיבה. כמו שתיאר יפה ג'וזף קמפבל, זוהי סכמת מסעו של הגיבור. הוא יוצא מהעולם המוכר שלו, מתמודד עם הקשיים, מגיע לעולם פלאי וחוזר לעולם הישן – אבל כגיבור. גם כאן. דרכו של הגיבור היא ללמוד, להתקדם, לצאת מהשגרה שלו ולהיות לאדם חדש. ועל הדרך ליצור לעצמו זהות עצמית, של גיבור, שעומדת בפני עצמה ואינה תלויה באחרים.

אני רוצה לחזור לשאלה שנעצתי בפתיחה, שתוהה על המשפט 'אחר הדלקת נר חנוכה בלילה'. לאן הסיפור הזה משוייך? האם הוא שייך לסיפור המסגרת, לאותו ר' נחמן שמסיים את הסיפור בהודאה בחוסר הידיעה שלו, או לבעל הבית שיושב בבית שלו אחרי שהדליק נר חנוכה? ואני חושב – בעצם, מה ההבדל? אולי זה בדיוק אותו דבר. ר' נחמן הוא האורח שבא לתלמידים שלו אחר הדלקת נר חנוכה, והוא האורח שבא לעצמו, והסיפור הוא הדברים שבלב. זה המקום שבו סיפור המסגרת מתאחד עם הסיפור הפנימי, ומשליך מהאחד על השני. אחדות של תוכן וצורה. סיום לסיפור שהוא אינו סיום לסיפור. הכל שם.

 ורק שאלה אחת נותרה: למה חנוכה?

 אולי יש לדייק: זה לא חנוכה. זה נר החנוכה, והדלקת נר חנוכה. זה לא הניצחון על היוונים (אולי גם), ולא הסופגניות (כנ"ל), אלא הנר. ואני חושב קצת על נר חנוכה, שהוא סמל מובהק. סמל במובן שלית ליה מגרמיה כלום. שאסור להנות מאורו או מחומו, והוא רק מסמן את הנס. וחשבתי גם שכל החנוכה הזה הוא מקום שמאוד קשה לצאת מרצף הסמלים שלו; בית מול חוץ, אור מול חושך. הכל סמל אחד גדול. ואולי ר' נחמן לוקח את החנוכה כאיזשהו תיווך בין פנים וחוץ: בעוד סוכות (שהוא החג השני שעוסק במרחב) מדבר על המבט פנימה, חנוכה פונה החוצה. את הנר אנחנו שמים על הפתח, מצביעים על הנס ובכך מתווכים גם בין הפנים והחוץ וגם בין העולם הממשי ובין העולם הניסי, הפלאי, שבו האל מסדר את העניינים.

ובזה בדיוק עוסק הסיפור. ביציאה החוצה שהיא לא יציאה החוצה. באיך פונים אל החוץ בלי לאבד את הבית. איך עוברים לשלב אחר מבלי לאבד את הבסיס. וחשבתי שאם קוראים את נר החנוכה כמשוייך לסיפור הפנימי, ולא לסיפור המסגרת, הרי שאפשר לדמות לעצמינו אורח הולך בעולם ורואה אור נר, שמסמן לו – יש לך כאן מישהו שמוכן לקבל. שיש לו פתח. שיש לו אפשרות. והוא הולך ונכנס ומתחיל לעורר את הגעגוע לדבר מעלה שבקדושה, ומוציא אותו ממקומו, ויוצר לו רפלקסיה, ומחבר את העולם הממשי של בעל הבית לעולם הפלאי של גן העדן התחתון.

יש מחירים, כמובן. ויש סכנות. ויש אנשים שמציצים לפרד"ס ולא יוצאים ממנו בשלום. אבל אם רוצים להתקדם, אין ברירה אלא לצאת. וצריך לדעת: אין לה סוף, ליציאה הזאת. אין סוף להתקדמות. חשבת שחזרת הביתה? חזרת, אבל כמו אצל בילבו באגינס, יצר הנדודים נשתל ובוער בך. יקח מעט זמן, ושוב תצא אל הדרך. כעת, בכל מקום שתלך תהיה אורח, ובכל דרך שתלך בה תהיה בעל הבית.

ובמשפט היפיפה שסיים ר' נחמן את סיפורו, אסיים גם אני:

אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵּם.

חנוכה שמח.

מודעות פרסומת

13 Responses to “מעשה מאורח בעל כנפיים | לחנוכה”


  1. 1 ארגמון 27 בנובמבר 2013 ב- 15:14

    שקראתי

  2. 2 תועה בשדה 27 בנובמבר 2013 ב- 16:13

    ניתוח מעניין, קצת קשה לי שאתה מנתח כל הזמן טקסטים ולא תכנים, אבל כנראה שבזה אתה טוב וזה מענג כשלעצמו.
    וגם, הרב שג"ר הסביר פעם את הסיפור הזה כסיפור על ייחוד של צדיק שלא הצליח לגמרי והותיר משהו בין שני עולמות,
    ודו"ק.

    • 3 יהודה 27 בנובמבר 2013 ב- 16:17

      מעניין. מה זה לנתח תכנים?
      כי דווקא הייתה לי תחושה שאני הולך מדי למופשט, וניתוחי הטקסטים באו להחזיר אותי גם לקונקרטי וגם לספרות עצמה.

  3. 4 רוני ה. 27 בנובמבר 2013 ב- 16:22

    אני חושב שצריכים להכיר קצת קבלה כדי להבין את הסיפור לעומק. אני מבין קטן מאוד בקבלה, אבל אפשר לזהות כאן כמה סמלים קבליים ידועים, כגון האור, הכלים והנשמה. הנה כמה הסברים על בסיס הנאמר בוויקיפדיה:
    *האור (המתקשר כמובן לחנוכה): "הרמח"ל מסביר את המושג "אור" בקבלה כדבר הגובל בין גשמיות לרוחניות, והמושג הקרוב ביותר לרוחני הניתן לתפוס בחוש".
    *הכלים נחשבים לצד החיצוני של הספירות (המדרגות הרוחניות) ובריאת העולם היא "שבירת הכלים" והתפזרות הניצוצות האלוהיים בעולם. והמילה "פורחות" מתקשרת למילה *נשמות כמעט כצירוף כבול. בכל אופן לא אאריך כדי לא לשגות יותר מדי.
    כלומר הסיפור מתפרש לדעתי כסיפור על אדם החי בעולם הגשמי אבל יוצא בעקבות האורח אל העולמות (הקבליים) הרוחניים כדי להבין את המשמעות הרוחנית של העולם שהוא חי בו. אחרי המסע הוא כבר יכול לראות את עצמו מבחוץ, כמתוך "ספירה" אחרת (עוד מושג קבלי).

    • 5 יהודה 28 בנובמבר 2013 ב- 0:14

      אין לי שום בעיה עם סמלים, אבל ניסיתי שלא לקרוא את הסמלים, אלא את הסיפור. יש עוד רובד, אני מאמין לך. אני מכיר בקיומו. אני פשוט מנסה שלא לדבר עליו.

  4. 6 אורי 27 בנובמבר 2013 ב- 19:42

    נפלא. איזה יופי.

    כיוונת פה דברים ממש יפים.

    כבר זמן שגם אני מהרהר על שני הרצונות שמתרוצצים בקרבו של האדם: לעוף, ולהישאר בבית.
    משהו בי התקומם כשירדת על בעל-הבית שקורא לאורח 'רבי'. כי זה הרי כל כך טבעי ואנושי, לרצות הגדרה, לרצות שם, למען השם. הרי בימינו ר' נחמן היה קורא לבעל-הבית אריק איינשטיין: קצת ממשות, קצת דברים ברורים. דבר איתי, רק תהיה ברור: איך לקרוא לך, כמה לכבד, עד איפה ללוות אותך, איפה אני.
    אבל אתה צודק, כמובן. הרי אין מה לפחד לצאת החוצה: ממאי נפשך, ברגע שאתה מפחד – אתה כבר לא בבית, גם אם פיזית כן. רק אורחים מפחדים.
    אולי זה מה שמנסה לרמוז לו האורח: גם הבית שלך הוא לא באמת. כאילו, בחייאת דינק, זה לא מנומס! אתה לא שותה קפה במטבח של מישהו, אוכל את העוגיות של אשתו וממלמל: 'גבר, גם פה אני יכולתי להרוג אותך'. מה זה, סרט של טרנטינו?! אין לאורח שום בעיה לנפץ לו את המרחב האישי, את ההגדרות שמחממות אותו ונותנות לו אחיזה. אותה חוצפה של המחנכים שדיברת עליה. לקחת מהבנאדם את הדבר הכי יקר לו – התמימות, רק בשם הטענה כי היא תאבד לו ממילא. חוצפה הכרחית, כואבת ומעוררת הערכה גם יחד.

    [חלקתי עליך מעט במקומות שבהם השתמשת במילה 'רפלקסיה'. לדעתי היא מרכיב שולי יחסית בתנועה שמייצג האורח, שאני מעדיף לקרוא לה: 'לעוף', או 'געגוע', או 'דינמיות'. הרי כשהרפלקסיה היא עיקרית אתה הכי שבוי בהגדרותיך..
    וזה מהותי, אני חושב. כי האדם לא 'מוגדר ע"י עצמו', כמו שכתבת. הוא פשוט לא מוגדר נקודה. כשאתה עף – אתה עף.]

    תודה, תודה. שימחת לי את הזמן פה מול החנוכיה..

    • 7 יהודה 28 בנובמבר 2013 ב- 0:18

      תודה, באמת. ואת ה'אולי' שלך אזכרתי קצת לקראת הסוף.

      [לגבי הסוגריים: התנועה של האורח אינה הרפלקסיה, אלא הדינמיות, אבל המבט על עצמך כשאתה בתנועה – הוא הרפלקסיה, ודווקא היא זו שמאפשרת לו לנוע וגם להיות במקום. והמוגדר על ידי עצמו – להפך. הוא כן מוגדר, על ידי שהוא תופס את העצמי שלו מבחוץ. וע"ע "אני לולאה מוזרה" לדגלאס הופשטטר, וע"ע תיאוריות של קוהוט – ובעיקבותיו ויניקוט – על ההכלה של העצמי.]

      כיף שאתה קורא.

      • 8 אורי 28 בנובמבר 2013 ב- 18:02

        אה,
        וחשבתי: "חנוכה – נר איש וביתו".
        מצד אחד נר שמתגעגע ובוער ושואף למעלה. מצד שני – בית.

  5. 9 אורח לרגע 28 בנובמבר 2013 ב- 2:56

    נר א' דחנוכה תשע"ד

    אינני בן בית בהגותו של רבי נחמן, ומראש אני מודיע שאין בדברי כל התיימרות לפרש את כוונתו, ואין דבריי אלא מחשבות המתעוררות בי בעקבות הקריאה.

    אני רואה שלבעל הבית יש בעיה 'כלכלית' – פרנסתו באה מ'העולם' החיצוני. האורח סייע לו בכך שנתן לו מלבוש-פלאים המאפשר לו להתפרנס בישבו בביתו, ללא תלות בעולם החיצוני.

    בעל הבית עבר תהליך נוסף. הוא אינו נמצא במקום בו הוא נמצא פיזית. הוא נמצא במקום אליו הוא שואף. כשהוא שואף להיות בבית – הוא בבית. כשהוא שואף לפרוח – הוא פורח. רצונו – הוא מקומו!

    הסיפור מזכיר לי את סיפור הילדים על שמשון הפחדן, שהשתחרר מהפחד כשזקן חביב הביא לו חגורה העושה את לובשה לגיבור. רצונו והחלטתו של שמשון להיות גיבור – הופכים אותו לגיבור באמת.

    בעל הבית אינו תלוי ב'פרנסתו' בבריות. את ערכו הוא מקבל מאישיותו האיתנה, מכוח הרצון שלו.

    אף על פי כן, כתלמידו של ה'אורח' הוא מחובר אל הבריות, לא כ'מקבל' אלא כ'נותן'. רבו ה'אורח' הוא אדם שמאד איכפת לו מהבריות, מתעניין בפרנסתם ובלימודם ונותן להם כלים לפרוח.

    ה'אורח' הולך בדרכו של רבי: 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' (אבות ב,א).

    כשהאדם נאמן ל'אני' ונאמן גם ל'אתה' – אז הוא יכול לומר בבטחה: 'אני ואתה נשנה את העולם…'.

    בברכת 'חנוכה שמח', ש.צ. לוינגר

    • 10 אורח לרגע 28 בנובמבר 2013 ב- 3:03

      לכן הוא 'אורח' – הוא יכול לצאת קצת מה'אני' שלו, ולהיכנס לנעליו של ה'אתה', לנסות להבין את הזולת, להכיר במעלותיו וללמוד ממנו. 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'!

  6. 11 ידידיה שרף 28 בנובמבר 2013 ב- 11:29

    היה נפלא ללכת בעקבותיך הסיפור של ר' נחמן… תודה יהודה!
    ידידיה ש. (גם הזכרת את שמי…).

  7. 12 RandomChain 28 בנובמבר 2013 ב- 11:59

    לא הבנתי את הסיפור של ר' נחמן, ולא את ההסבר שלך, אבל הייתה בי פליאה כשקראתי את שניהם.


  1. 1 על 'להאיר את הפתחים', ספרו החדש של הרב שג"ר | הכריכה האחורית טראקבאק על 29 בנובמבר 2013 ב- 10:42

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: