על 'להאיר את הפתחים', ספרו החדש של הרב שג"ר

[התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון]

בסיפורו "מעשה מאורח" [כאן יש ניתוח שלי לסיפור] מתאר ר' נחמן את היהודי היושב בביתו לאחר הדלקת נר חנוכה ופתאום בא אליו אותו "אורח בעל כנפיים". לאחר שהם משוחחים מעט רוצה היהודי לעשות את האורח רבי, אבל האורח מבקש לילך. בעל הבית מלווה אותו עד אחר הפתח ופתאום חוטף האורח את בעל הבית ופורח איתו באוויר. ואז, מספר ר' נחמן, "בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ… בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב". לו הייתי נדרש לתרגם את התנועה שעושה בעל הבית, אולי אפשר היה להגדיר אותה כרפלקסיה. בעל הבית נמצא בחוץ, אבל הוא מביט על עצמו שבפנים ועל מעשי היום יום שלו: "והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושתוה כדרך העולם". על הציר הזה, בין לחיות את הקיום ובין להתבונן עליו מבחוץ, נע גם הספר החדש מכתביו ודרשותיו של הרב שג"ר.

הרב שג"ר ביקש להתוות דרך דתית אמונית בעולם הפוסט־מודרני. אף שלא הוציא ספרים רבים בחייו, לאחר פטירתו הוקם ועד שעוסק בעריכת הטיוטות והשיחות שהותיר אחריו ובהוצאתן לאור. גם הספר שלפנינו, "להאיר את הפתחים", מצטרף למגמה מבורכת זו ונוסף לסדרת הספרים העוסקת במועדי השנה. בספר ארבעה שערים, שמבקשים להאיר, מפתחים שונים, אלמנטים בחג החנוכה: החל מדרושים לשבת החנוכה ולפרשת וישב, דרך עיסוק בהדלקת הנר ופרסום הנס, בפתחים ובמעברים בין הבית לבין החוץ, וכלה בשער העוסק בחכמת יוון, ביחס לאקדמיה ובהתמודדות של הדת עם המודרניות, שהרב שג"ר מבקש לנעוץ את שורשה בהתמודדות של המסורת עם החידוש.

אלמנטים אלה נבחנים באמצעות מגוון של מקורות וכלים. החל מקריאה והסבר פשוטים, לכאורה, לתורה של אדמו"ר הזקן מחב"ד, דרך תיאוריות פסיכולוגיות ועד ניתוחים ספרותיים לשירי הילדים של חנוכה. על אף מגוון המקורות, עיקרם הוא המקורות המסורתיים: התורה והגמרא, הרמב"ם, כתבי החסידות והרב קוק. את אלה בוחן הרב שג"ר במבטים שונים, מסורתיים וחדשים, והם שמאפשרים לו לבחון ולהאיר את החג מכיוונים אחרים ולעתים גם מפתיעים. כשמביטים כך בספר, אפשר לראות כיצד הדיון בחנוכה מקבל כפל משמעות: מחד גיסא הוא מדבר על החג עצמו, על האור, על כהונה ומלכות וכן הלאה. מאידך גיסא הוא משתמש בחנוכה כפנומנה, כתופעה, לבחינה של נקודה מרכזית וקיומית יותר העומדת בפני האדם המאמין: המתח שבין הפנים והחוץ.

הדיון במתח זה שוזר את הספר למקשה אחת, ומשתקף בשאלות שבהן עוסק הרב שג"ר: האם הכנסת אורחים היא מעשה של הכלה ונינוחות או של התמודדות ומסירות נפש? מה היחס שבין המצוות, הפרקטיקות הדתיות, לבין ההתבוננות עליהן מבחוץ? האם היציאה מן הבית לקבלת תורות חדשות מיטיבה עם האדם או מזיקה לו? שאלות אלה עומדות בבסיס הדיונים בפתיחת הספר, ומקבלות תוקף ומשמעות בדרשות המופיעות בסופו – דרשות הדנות בפועל בפערים שבין האקדמיה ועולם המחקר לבין עולם התורה, או במתח שבין המבט מן החוץ על הדת ובין קיום ההלכה והאמונה בא־ל.

וכך מתאר הרב שג"ר עצמו את המורכבות הזו, גם אם בעניין מעט אחר:

האינטימיות של האדם בביצה החמימה שבה הוא חי היא אחד הנכסים העיקריים שלנו כבני אדם. ואולם, בעל הבית יצא ממנה החוצה והתנסה במשהו אחר, ומכאן ואילך הוא כבר איננו יכול להיות כשאר בני האדם ולהסתפק בה… כבר אין לו דרך חזרה, אין לו אפשרות נסיגה. את ביתו כבר עזב, וגם כאשר הוא חוזר אליו, זו לא חזרה לבית הקודם. כעת הוא נמצא במקום אחר, בתווך שבין העולמות השונים. הוא לא כאן ולא כאן (עמ' 131).

את השאלה על אודות המתח המדובר העלו גם ספרים קודמים של הרב שג"ר. גם התשובה שאותה הציע – מושג הברית – מופיעה כתשובה לאותו מתח בספר שלפנינו. הספר מתייחד בכך שחג החנוכה אינו נבלע בו אגב הדיון הקיומי, אלא מאיר את הדיון הקיומי מזווית אחרת. גם אם לעתים החג אינו אלא מטפורה לקיום הדתי, זו אינה מטפורה ריקה. כפי שמתאר זאת הרב שג"ר:

ניתן לראות את המטפורה כמתפקדת כפי שרצף ההקשרים והזיקות מתפקד במרחב הפסיכואנליטי. מרחב זה איננו אלא מרחב של יצירה וכינון של הלא מודע שאותם הקשרים מייצגים… לפיכך, יש לתפוס את המטפורה כיצירת אמנות המשתמשת בשפה כ"אוצר המילים", שימוש היוצר את רשת ההקשרים והאמת והמשמעות הנישאות בו (עמ' 79).

במילים אחרות, דימוי מייצר זיקה בין שני אובייקטים ומאיר על שניהם באור חדש. חג החנוכה אינו רק מטפורה לקיום הדתי. הוא חג ביתי, מלא בתחושת ביתיות, במשחקים, בשירים ובסיפורים שונים. הביתיות של החג מול הקור בחוץ, כשאור הנר הדולק על הפתח מקשר ביניהם, מאפשרת לדיבור עליו להאיר את הדברים באור חדש. כך, רעיונות שהובעו בקצרה בספרים קודמים, דוגמת "לוחות ושברי לוחות" ו"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן", מקבלים מקום משלהם בספר הנוכחי ומצטרפים לרצף ספרי הרב שג"ר המפתחים ניסיון למענה דתי לעולם המודרני והפוסט מודרני.

את המענה הזה מחלק הרב שג"ר לשניים:

כיצד אפשר אפוא לפתור את בעיית האדם הדתי, שחי בעולם מודרני המנוגד לחלוטין לעולם של ההלכה והמסורת? אני משליך יהבי על שתיים: על המסורתיות, למרות שהיא איננה דווקא הלכתית, ועל היפוכה, חרדיות אותנטית, שאינה זהה לחרדיות שאנו רואים היום (עמ' 165).

אותה מסורתיות שמתאר הרב שג"ר היא קיום העומד בפני עצמו, שאינו מכונן על ידי אחר. הוא אינו מותקף אלא נינוח, ביתי. הוא "מעוגן בשייכות שלו". זו אינה נוסטלגיה והתרפקות על העבר, אלא קיום חסר סיבה, העומד לפני השאלה "למה". למה אני דתי? כיוון שאני דתי. זו הזהות שלי. זה מי שאני. כפי שמצטט הרב שג"ר את הרב עמיטל: "מה שחסר לנערים החוזרים בשאלה הוא הקניידלך והלוקשן" (עמ' 166). ובמקום אחר הוא כותב:

קבלת "עול מלכות שמיים": אותו אקט שחייו של היהודי מתארגנים סביבו איננו אלא מחויבות ממשית; קבלה הנעשית מתוך חירות ובאופן מודע: כך אני, כך קיבלתי על עצמי, כך אני רוצה להיות – זאת היא הווייתי (עמ' 206).

אהבה וחביבות

אלא שאת המסורתיות התמימה הזו "משסעת הרפלקסיה כמו חרב חדה". המבט מן החוץ יכול לגרום לאדם לתהות על הקיום הפנימי שלו ולפורר אותו. על כן פונה הרב שג"ר לחרדיות החדשה: חרדיות המודעת לתרבויות אחרות ואינה שוללת אותן, אלא בוחרת בכל זאת להסתגר בעצמה וליצור עולם דתי משמעותי. עולם התופס את ההלכה בתור שפה ביצועית, פרפורמרית, קשיחה, שמכילה בתוכה את אותה מסורתיות. התנועה הזאת תאפשר לאדם המאמין לחיות בתוך שפת האמונה, אך גם להתבונן מבעדה החוצה:

אולי זה מה שחנוכה בא ללמדנו. מחד גיסא, העלאה על נס של הנקודה הפנימית; פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; הברית. מאידך גיסא, הבית הופך להיות דל כשאינו בא במגע עם החוץ, ועל כן מוציאים את הנר אל פתח הבית (עמ' 152).

אותו קיום דתי שאינו תלוי בדבר, שהוא כעין בית הנמצא תמיד עם ההולך, מאפשר לאדם הדתי גם להתמודד עם ההשפעות החיצוניות. זהו קיום שאינו מנכס את תורת יוון, אלא משתמש בה כדי להעצים את זהותו העצמית. מן הצד השני, הוא מאפשר לאדם להתבונן ברפלקסיה על עצמו ובכך להעשיר את עולמו הרוחני, ואם נחזור לדימוי המקורי, הוא מאפשר לו להדליק את נרות החנוכה כאקט שאינו מוכיח את האמונה של האדם המדליק, אלא מהווה ביטוי של האהבה והחביבות בעמידה מול הא־ל.

כל זה טוב ויפה, אלא שעומד הבן ושואל: איך עושים את זה? איך נמצאים גם בתוך הבית וגם מחוצה לו? ממה נפשך, אם נמצא בעל הבית בחוץ, עם האורח, הרי שהוא בחוץ. אם הוא נמצא בפנים, הרי שהוא בפנים. איך ניתן להיות גם בחוץ וגם בפנים? במילים אחרות: אם הפתרון שאתה מציע הוא לכונן שפה חדשה, במה היא טובה יותר מכל אותן שפות דתיות שכבר היינו בהן, ומהן מוציאה הרפלקסיה? דומני שהרב שג"ר מבקש לכונן את הרפלקסיה עצמה, בעקבות אדמו"ר הזקן, כמבט המעניק פשר לקיום הדתי. כלומר, המעשים והעולם נתונים לפרשנות, והיכולת הרפלקטיבית שלנו מאפשרת לנו לתת משמעות דתית למעשים הנדמים כחסרי פשר.

פתרון זה עומד לפתחו של האדם הדתי־המודרני. זה הנמצא בבית ומביט אל החוץ, זה הנמצא בחוץ ומביט אל הבית, זה הנמצא בשני המקומות וזה הפוסח על שתי הסעיפים. האם זה עובד? אינני יודע. אפשר רק לבדוק. אבל כשעומד האדם הדתי על סף הדלת, תוהה על האקדמיה, על החכמה היוונית, על זהותו הדתית בעולם המחוּלָן הנמצא בחוץ, אין לו אלא לחזור לדבריו של ר' נחמן, לקרוא בקול את משפט הסיום של "מעשה מאורח" ולהניח ללבו להתרחב:

"וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי. וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים"

—

להאיר את הפתחים
דרשות ומאמרים לימי החנוכה
הרב שג"ר
עורך: ישי מבורך
מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ד, 250 עמ'
—-
וראו גם:

ד"ר תומר פרסיקו על תורה אחת מהספר
ד"ר מרים פלדמן קיי על הספר