הֶקְשֶׁרִים (הרהור יחסית קצר)

אני מסתובב עם המחשבה הזאת הרבה, לאחרונה, ואין לי על מי לפרוק. אחרי שהרהרתי כאן בקול על תפישת מרחב, ובהשפעת אחת הסוגיות ב'אלו מציאות' ('כלי ולידו פירות'), תהיתי לעצמי על הצורה שבה אנחנו יוצרים הקשרים בעולם. התלמוד דן שם על הצורה שבה אנחנו מקשרים כלי שמופנה לכיוון מסוים, עם פירות שמפוזרים באותו כיוון. והשאלה היא – האם נניח שהם נפלו מהכלי? לכאורה כן, אבל למה? חשבתי שאולי זה בגלל שאבידה היא דבר שנמצא מחוץ להקשר. שחורג מן הסדר. מעיל על קולב אינו אבידה, אבל מעיל ברחוב הוא אבידה. כשאנחנו קוראים את המציאות, אנחנו מזהים חריגות בסדר שלנו ומסמנים אותם כאבידה.

זו הייתה הערת אגב. מה שרציתי להגיד הוא שהסוגיה הזו הוביל אותי לחשוב על זה שכל החיים שלנו נתונים בתוך הקשר. זאת אומרת, שאי אפשר לבחון משהו במנותק מההקשר בו הוא נמצא. אין דבר כזה קטגוריות מוחלטות, הן בהכרח תלויות הקשר. זה די ברור, נראה לי. גם נראה לי הגיוני לומר שההקשר זו הצורה שבה אנחנו 'קוראים' את הדברים, האובייקטים, האנשים או מה-שלא-יהיה. מה שלא ברור הוא ההגדרה שלנו ל'הקשר'. כלומר, איך אנחנו מתחמים את המרחב שבו אנחנו בוחנים את ההקשר של מה שאנחנו בוחנים? זה מתקשר לי איכשהו להבניית נרטיבים בתוך מסגרת של זמן (כלומר, כשאנחנו מותחים את הנרטיב למוקדם יותר או מאוחר יותר, או מכניסים לתוך הסיפור אלמנטים נוספים), כלומר שזו איזו החלטה של הקורא, איזו מסגרת לבנות.

ואז חשבתי על טקסטים והצורה בה אנחנו קוראים אותם. כלומר, תיאוריות הקריאה הפשוטות שאני מכיר עובדות על הקשרים של הקורא בתוך קהילה פרשנית (סטנלי פיש ואלה שאיתו), או על הקשרים של מילה בודדת לאלה שסביבתה ('פתח' מול 'דלת' – במסומן – ומול 'שטח' – במסמן), או של משמעות של מילה בתוך ההקשר שלה במשפט (כלומר, משמעותה של המילה משתנה בתוך התבנית של המשפט). אם מעמידים משהו בסימן שאלה את את יציבות הקשר שבין מסמן למסומן, אבל אז חשבתי  לעצמי שכל המשפט הזה לא מוכרח. זאת אומרת, למה אנחנו יוצרים קשרים בין מילים שנמצאות אחת ליד השניה? מתי אנחנו מפסיקים לקשר ביניהן? אם יש מילה בצד אחד של הדף, ומילה בצד השני, אנחנו מקשרים ביניהם?

בכל מקרה, אנחנו מתייחסים לאובייקט שכתובים עליו מילים בתור המרחב המתוחם שבתוכו אנחנו מוצאים הקשרים, ומניחים קשר בין המילים ככל שהן יותר קרובות זו לזו. בזמנו ז'ורז' פרק מיפה את המרחב הזה (ב'חלל וכו', מבחר מרחבים'), אבל לא אמר עליו כלום מעבר למיפוי. ויותר מזה, הוא לא דיבר על זה שקריאה של משפט, רציף, מבוססת הנחה של הקשר בין המילה ובין מה שנמצא סביבה במשפט.  וההקשר הזה הוא לא מחויב, כמו שהכלי והפירות לא חייבים להיות קשורים. זאת אומרת, ברור שאנחנו מנסים לקרוא את הטקסט, אבל הלכידות של הטקסט לא מוכרחת, היא נעשית באמצעות הקריאה.

עד כאן זה די פשוט, אני חושב. אבל בואו נחשוב על דברים אחרים, כמו מטאפורות או מסמנים מדרג שני. נניח, פסקאות בסיפור. לפסקאות יש סדר שבו הן מסודרות על הדף, שהוא לא בהכרח סדר ההתרחשות שלהם. כל פסקה היא מסמן; של אירוע סיפורי, של תיאור דמות וכן הלאה. עכשיו, הצורה בה אנחנו מסדרים אותם במרחב (הממשי, לא המיוצג) מייצרת גם היא צורת קריאה משלה.

זה יהיה יותר מובן אם נחשוב על מטאפורות. אם אני לוקח שני דברים לא קשורים ושם אותם אחד ליד השני, כיון שתהליך הקריאה מייצר לכידות של טקסט, הרי שאנחנו נחפש – ולרוב נמצא – קשרים בין השניים. או אם ניקח מלא אנקדוטות, סיפורים קצרים, ונשתול אותם בתוך סיפור (בלי הקשר סיפורי מובהק, סתם, פסקה חדשה – אנקדוטה לא קשורה – חזרה לסיפור) תהליך הקריאה ייצור קשרים אנלוגיים ומטאפוריים בין השניים, כך שיווצר טקסט לכיד. או, בתסריט, אם נשתול שלש סצנות זו אחר זו, הקורא ילכד אותם בעצמו.

טוב, אין לי הרבה זמן וכח עכשיו לכתוב את ההמשך. יש לזה מלא השלכות גם לעולם האמיתי ולצורה שבה אנחנו מייצרים בו הקשרים ובעצם 'קוראים' אותו. גם הקשרים במרחב (כמו אבידה) וגם הקשרים בזמן (כמו בעיית הסיבתיות המפורסמת של יום), ואם אסביר מתישהו את התיאוריה שלי על הקריאה והפרשנות של המציאות, זה גם יסביר למה אין מוחלטוּת. זה כמובן מתקשר גם לקריאה הרכה שכתבתי עליה פעם, כי גם היא יכולה להציע צורת קריאה של העולם האמיתי. אבל אני בדיוק כותב על זה מאמר כרגע וחבל לעשות לו ספויילר.

[ורק עוד הערה אחת. חשבתי – כל זה טוב ויפה, אבל מה קורה כשהמרחב הקשיח קורס? וחשבתי – אינטרנט, ופייסבוק כמייצג. וזה יופי, כי באמת יש לא מעט סטטוסים – ובפרט ב'סערות רשת' – שהם לא מובנים, כי ההקשר שלהם נמצא מחוץ להם, כי אין מרחב קבוע. כלומר, אדם רואה בפיד שלו מלא התייחסויות למשהו מסוים, ומתייחס גם הוא, ככה שבפיד שלו הוא בתוך ההקשר של ההתייחסות ההמונית. אבל בפיד אחר אין את ההתייחסויות האלה, והטקסט תלוש ממקורו. ובאמת, הוא  לא מפוענח.]

מודעות פרסומת

6 Responses to “הֶקְשֶׁרִים (הרהור יחסית קצר)”


  1. 1 עינבל 7 בדצמבר 2013 ב- 23:23

    הרהור מעניין, אם כי לא קראתי עד הסוף/לעומק- המושג מרחב מחזיר אותי לשיטת לאבאן שמנתחת את התנועה. והמרחב זה אחד הפרמטרים שבו היא נבחנת.
    בגדול- העניין של ה'הנעה' הדבר שמניע/התכוונות פנימית- הוא ה"עניין"

    • 2 יהודה 7 בדצמבר 2013 ב- 23:32

      זה יפה, ואני צריך לחשוב עוד על הצורה שבה לאבאן 'כותב' תנועה והופך אותה למוצקה, כמובן שההקשר המרחבי הוא חלק מהתנועה / הריקוד / המשחק. תודה על זה.

      את המשפט האחרון לא הבנתי. תפרטי?

      • 3 עינבל 11 בדצמבר 2013 ב- 0:05

        אנסה. לא יכולה לומר שאני מומחית בעניין…

        ההבדל בין התנועות השונות והאיכויות שלהן, הוא מה ה'מניע' (מוטיב) שלי?
        מה עומד מאחורי ההפקה של התנועה? איזה רגש/רצון/כוונה ? והוא (רגש/רצון/כוונה) הדבר שקובע האם זה יהיה שטף מרוסן או חופשי, מרחב (פוקוס) ישיר או עקיף וכו'.
        אם מישהו נע והרגיש שהוא במרחב ישיר וזה שמולו קלט את זה כמרחב עקיף- זה אכן אישי .כל אחד בקינספרה שלו (זה כבר מרחב אחר).

        ועם זאת יש משהו מוסכם בשפה התנועתית שבה אתה יודע לזהות לאיזה איכות זה שייך כי יש 'קודים' ברורים/מוסכמים.

        (אני כבר לא יודעת אם זה שייך לנושא פה ולאן הרחבתי. זו שעת לילה מאוחרת וכולם מזמן הלכו לישון. מקווה שזה פתח, האיר משהו בכ"ז).

  2. 4 שלמה 8 בדצמבר 2013 ב- 0:45

    לגבי חשיבות ההקשר: כך הוא גם לגבי תהליכים נפשיים. מצטט את לודוויג ויטגנשטיין, "חקירות פילוסופיות":
    580. 'תהליך פנימי' דורש קריטריונים חיצוניים.
    581. הציפייה משוכנת במצב עניינים שממנו היא נובעת. הציפייה להתפוצצות עשויה, למשל, לנבוע ממצב עניינים שבו יש לצפות להתפוצצות.
    582. אם במקום לומר "אני מצפה להתפוצצות בכל רגע" מישהו לוחש "זה מיד יתפוצץ", עדיין אין מילותיו מתארות כל תחושה; אם כי המלים ונימתן עשויות להיות ביטוי לתחושתו.
    583. "אבל הרי אתה מדבר כאילו לא באמת ציפיתי, קיוויתי, כעת – בהיותי סבור שאני מקווה. כאילו מה שמתרחש כעת הוא נטול משמעות עמוקה." – מה פירוש הדבר: "למה שמתרחש כעת יש משמעות" או "יש לו משמעות עמוקה"? מהי תחושה עמוקה? היכול מישהו לחוש אהבה או תקווה יוקדת למשך שנייה אחת, – ללא כל קשר למה שקדם לשנייה זו או למה שבא בעקבותיה? – למה שמתרחש כעת יש משמעות – בסביבה הזאת. הסביבה מעניקה לו את החשיבות. והמלה "לקוות" מתייחסת לתופעה של החיים האנושיים. (פה חייכני מחייך רק בפנים אנושיים.)
    584. ובכן, נניח שאני יושב בחדרי ומקווה שפלוני-אלמוני יבוא ויביא לי כסף, וכן נניח שניתן לבודד רגע אחד ממצב עניינים זה, לחתוך אותו מתוך הקשרו: כלום לא יהא אז מה שמתרחש בו משום תקווה? – תן דעתך, למשל, על המילים שאולי תגיד בקטע הזמן הזה. אין הן שייכות עוד לשפה הזאת. ובסביבה אחרת מוסד הכסף אף הוא אינו קיים.
    הכתרת המלך היא מחזה של הוד והדר. חתוך דקה אחת של התהליך מתוך סביבתה: שמים את הכתר על ראשו של המלך העטוי בגלימת מלכותו. – ואולם בסביבה אחרת הזהב הוא הזול שבמתכות, והברק שלו נחשב להמוני. אריג הגלימה שם הוא זול לייצור. הכתר הוא פרודיה של מגבעת מכובדת. וכו'.

  3. 5 רוני 8 בדצמבר 2013 ב- 15:59

    אתה מגיב למשהו? אם כן, ל-מה?
    מה ההקשר שלך?
    ולמה שנחשוב שדברים עומדים מחוץ להקשר שלהם?
    זו הזרה?


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: