שניה לפני שהדלת על ספר בראשית נסגרת, אני רוצה לכתוב נקודות קצרות על הסיפור הגדול של יוסף, כדי שלא אשכח לשנה הבאה.
א. על סיפורו של יעקב כבר עמדתי בפוסט נפרד, וגם עמדתי על העובדה שהוא לא באמת מסתיים. הרשימות בסוף פרשת וישלח, של בני יעקב ובני עשיו, מעידים על סיום העיסוק בדור ההוא. יחד עם זאת, ובניגוד לאבותיו, יעקב עדיין נוכח מאוד בחייו של ילדיו. החל מהמאבק על 'מיהו הבן האהוב', דרך שליחתם של יוסף (לבדוק שלום אחיו) ושליחת הבנים לשבור אוכל, דרך איזכוריו במאבק המילולי בין יוסף ואחיו, וכלה בהבאתו לארץ כנען. למעשה, סיפורו של יעקב לא נחתם עם סוף העיסוק הרשמי עליו, והוא ממשיך ומתפרש דרך בניו.
ב. סיפורו של יוסף מתחיל בפרשת וישב ומסתיים בפרשת ויגש. פרשת ויחי סוגרת גם את סיפורו של יעקב ואת סיפורו של יוסף.
ג. בניו של יעקב מתנהגים בצורה מאוד 'יעקובית'; המאבק בין האחים, ההשלכה לבור, השקר ליעקב והשקר ליוסף. ועוד לפני כן: שמעון ולוי מרמים את אנשי שכם.
ד. מהבחינה הזאת, הסיפור של יהודה הוא תיקון מושלם ליעקוביות הזאת. כשהוא מתחמק מתמר הוא מתנהג כמו אביו. כשהוא אומר 'צדקה ממני' – ישראל מפציע מתוכו. מה שמוביל ל'ויגש אליו יהודה' והמאבק הישיר בינו ובין יוסף.
ה. החלומות הם מוטיב בולט בכל הסיפור. חלומות יוסף, חלומות שר הטבחים ושר האופים, חלומות פרעה. כדאי לשים לב שיוסף חולם כמו מצרי; עד כה, כשיהודים חולמים הם מתנבאים. רואים מלאכים או שומעים את קול ה'. בכלל, חלומות הם נבואה. אבל כשיוסף חולם, הוא חולם בסמלים. סוג של הפוך על הפוך: יעקב החולם מדבר את דבר ה' באופן ישיר, יוסף, השרים, פרעה – כולם חולמים בדרך עקיפה, אבל ביום יום, יעקב מתנהג באופן עקיף, יוסף – השרים – פרעה – מתנהגים באופן ישר.
ו. בכלל, אנלוגיה מעניינת. שלשת החולמים משיקים בקוים רבים. יוסף באנלוגיה לשרים, יוסף באנלוגיה לפרעה. השרים חולמים על פרעה.
ז. ועוד: חלומות הם דבר אחד. פתרונם הוא דבר אחר. הפתרון מקבע את הערפל.
ח. למה יוסף לא מודיע לאביו שהוא חי? יותר מזה, אחרי שהאחים ציטטו את האב כל כך הרבה פעמים, למה הדבר הראשון שהוא שואל הוא 'אני יוסף, העוד אבי חי?' בטח שהוא חי, דיברנו עליו ללא הרף.
ט. אולי [אני מאוד לא בטוח בזה. לכן 'אולי'.] סיפורו של יוסף הוא הסיפור ההפוך לסיפורו של יעקב. הוא היורד, המצליחן. הקונפליקט שלו אינו מול ההתנהגות שלו במציאות, אלא מול עברו היהודי. כלומר, הוא מתמודד עם אשת פוטיפר (דמות דיוקנו של אביו וכולי), והוא מתמודד מול האחים. כמו סיבוב חוזר לקונפליקט המקורי שהוביל אותו למצריים.
י. בהתאמה ל'יוסף היורד', אפשר לראות שיעקב המגיע למצריים מאוד דואג על יוסף. למעשה, הוא מדלג דור בקביעת השבטים, וכמו 'מוחק' אותו ממעמדו. גם בברכות, יוסף הוא היחיד ששם ה' מוזכר עליו שוב ושוב. וגם בברכות לבניו: 'אלוהי אבותי'. יוסף המצרי מדאיג את יעקב.
יא. כשיעקב מצווה את בניו לקבור אותו, הוא מצווה בנפרד את יוסף ואת שאר הבנים. גם בתיאור הקבורה, יוסף מוציא ממצריים, עורך טקס מצרי, חונט וכדומה. אבל הבנים – כל הבנים – הם אלה שקוברים בפועל. ובכלל, הטקס שעורך יוסף, האישה איתה התחתן, כל אלה מעידים על מיקומו.
יב. הברכות מראות לבנים איך אביהם רואה אותם. לא מה הוא מאחל להם.
יג. והסוף. הו, הסוף. מותו של יעקב, מותו של יוסף. יעקב נקבר בארץ. יוסף מבקש לעלות לארץ, בסופו של דבר, אבל מושם בארון במצרים.
יד. יש עוד הרבה לדבר על איך הסיפור הגדול של משפחת אברהם (חלל וזמן: הקשר לארץ וההמשכיות) נסגר – או לא נסגר – בפרשת ויחי.
שנה הבאה יהיה מזה מאמר.
הכריכה האחורית 