שלג וקומיוניטס

לא משהו הרה גורל במיוחד, רק הערה לסדר היום.

 יאיר אגמון כתב בפייסבוק שלו (וכך גם אחרים שראיתי) שאמנות טובה היא יצירה מענגת בעלת היגיון פנימי. אנשים אוהבים שלג בגלל האסתטיקה שלו. אסתטיקה שמבצעת הזרה. ובלשונו:

 וזה מה שקורה כששלג.
לשלג אין אינטרס, אבל יש לו היגיון פנימי מובהק ועקבי ועקשן.
העולם נראה אחרת כששלג, כי השלג יוצר הזרה:
הכל זר פתאום – הכבישים, העצים, המכוניות – כל מה שסתם משתנה בין לילה, הופך אטרקטיבי. פתאום שמים לב לקימורים של מעקי הרחוב, לעיגולי הביוב החמימים שבכל מקום, לאצבעות הרגליים, פתאום משחקים בגן סאקר עם חרדים, וערבים, ועם יונתן קמחי הנודניק מהתיכון.

השלג כאידאה אסתטית. השלג כאומנות נעלה, לכולם, ובחינם.

 (ולכן כולם נחמדים כששלג, כי כולם חווים את העונג האסתטי והשוויוני הזה, ואגב כך מתחדשים)."

אני לא חושב שזה נכון. לא כי השלג לא יוצר הזרה (הוא אכן יוצר), ולא כי השלג אינו אידיאה אסתטית (יתכן שהוא כן). אני פשוט לא חושב שזו הסיבה שכולם נחמדים בשלג.

ויקטור טרנר, שכתב נכתב עליו רבות בבלוג הזה, היה אנתרופולוג בריטי שחקר טקסי מעבר. הוא התמקד בשלב הלימינאלי של טקסי מעבר, ופיתח את מושג הקומיוניטס (למעשה, אתמול אמרה לי מישהי שזו אשתו שהמציאה את המושג): בשלב הלימינאלי של טקסי המעבר, כאשר מושא הטקס יוצא מחוץ לגבול, התבניות החברתיות מתאפסות. המלך מאבד את ה'מלכותיות' שלו והופך להיות אחד העם. איפוס התבניות חיוני בכדי להפוך את האדם מנסיך למלך; הוא יוצא ממעמד אחד, מתאפס, ושב במעמד מחודש. בשלב הזה ישנה תחושת אחווה משותפת לכל המשתתפים בטקס. כיון שכולם נמצאים בשלב הלימינאלי, המעמדות מהן הגיעו אינם משנים דבר, וממילא הם חשים אחווה כלל חברתית זה כלפי זה.

שלג בירושלים, 1921

שלג בירושלים, 1921

הקלישאה של מזג האויר בתור הנושא האולטימטיבי לשיחת חולין משקף אמת פנימית די גלויה: מזג האויר משותף לכולם. כולנו באותו סירה. מזג האויר משפיע עלינו, פשוטי עם כמורמים מעם, שופטים כעבריינים. ביחס אליו, כנושא לשיחה, הוא מאפס את הסיווגים החברתיים ומאפשר לכל מי שרוצה להביע עליו דעה.
במקרה שמגיע מזג אויר קיצוני, משתררת תחושת קומיוניטס. כולנו באותה הצרה, הסופה מכלה את כולנו, ואז אנחנו נסוגים לרובד הבסיסי של הקיום שלנו, כבני אדם. בפן הזה אנחנו שוים זה לזה, ולכן כולנו נחמדים אחד לשני. מעין שדרוג לתחושת האחווה תחת הגגון הדולף של המכולת.

גם מלחמה מייצרת תחושת קומיוניטס, אבל לא כלל אנושית אלא כלל חברתית. כולנו באותה צרה – כנגד האויב המשותף. הרובד הבסיסי שנסוגים אליו אינו הקיום כבני אדם, אלא הקיום כבנים לאותו עם. זו אותה תנועת התכנסות שיש מול הסופה. ממילא, אעיז ואומר, החיפוש המיותר אחר אשמים בסופה ובתוצאותיה נובע משני דברים המשיקים זה לזה.
האחד, המחשבה המטופשת שאפשר להיות מוכנים לכל. מעין תחושת שליטה בלתי נגמרת: בטבע, במדינה, בצורה שבה האל משחק בנו.
השני, הצורך להמשיך את התחושה הזאת מול אנשים אחרים. ההם. שלא היו בסופה. אותו 'ביבי נהנתן' ו'עובדי חברת החשמל המושחתים' שהיה להם חשמל בזמן שלנו לא היה, שאכלו מרק מהביל בזמן שאנחנו קפאנו, וכן הלאה. לא ברור לי אם זה הצורך להמשיך את התחושה, או ניקוז של התחושה לכעסים ומתחים שעמדו שם עוד קודם: כשהאדם חוזר מהמצב הלימינאלי, שבים אליו המתחים שצבר קודם, והוא פשוט פורק אותם בהתחשב בדברים האחרונים שהתרחשו.

מודעות פרסומת

1 Response to “שלג וקומיוניטס”


  1. 1 מה ביקש לבן? 18 בדצמבר 2013 בשעה 15:23

    בשלג – ה'דרך' מפסיקה להיות דרך. וכשיש הפסקת חשמל וגם הבית קפוא, מיטשטשת כליל ההבחנה בין 'בית' לבין 'חוץ'. זה אופיו של הצבע הלבן – שבו מתאחדים כל הגוונים.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: