מרתה (שם זמני), פרק ראשון

אני מכשפה. אני כזו כי כבר שלושים שנה שהשיער האפור הזה מדובלל, כי הידיים מעלות יבלות מניכוש עשבים, כי הבית שלי עומד בפינת הכפר והחלונות חשוכים. אני מכשפה כי שלשה חתולים מסתובבים אצלי בין הרגליים, כי על הכיריים שלי מתבשלת תמיד קדירת ברזל וצפים בה גושים חשודים, ובערבים הקודרים שיורדים על הכפר שלנו אני נוהגת להסתובב ברחובות הכפר ולהחזיק לפיד בוער: להשגיח על הבעלים המכים, הילדים הגונבים, הנשים המקנאות.
אני מכשפה כי נערים מתבגרים באים אלי בשעות הערב. פניהם המחוטטים מלאים בתערובת של יראה ותשוקה, והם פותחים את השער החורק והולכים בין העשבים ומוצאים אותי על הכניסה האחורית, מלטפת חתול חולה, מגרגרת יחד איתו. הדמדומים מביאים איתם את ההזיות, כך אומרים, ואצלי מופיעים המתבגרים. ואולי אני צריכה להגיד ביחיד? הרי הם עושים את זה בבודדים: רק אחד מתגנב, עומד מולי, חושש לדבר.
"דבֵּר," אני אומרת.
"מרתה," אומר הטיפש, "אני מאוהב."
"תנחומי," אני אומרת. כל אחד צריכה שתהיה לו נחמה.
"לא הבנת," אומר הוא, "אני מאוהב. לא מאוכזב"
"ולכן נחמה," אני אומרת, "ליום שבו כבר לא תהיה."
"עדיין לא הבנת," הוא מתעקש, "אני מאוהב. אני צריך שהיא תאהב אותי חזרה."
"אתה רוצה שיקוי אהבה," אני אומרת. הלא אמרתי לכם, טיפש.
"כן," הוא שמח, ואני נאנחת.
"בוא איתי," אני אומרת, מדשדשת חזרה אל המטבח. שולה כף מקדירת הברזל, שמה בתוך כוס פשוטה, מחזירה לו. "קח את הנערה לאבנים הגדולות ביער," אני מדריכה, "תקטוף לה שלשה פרחים, הושב אותה ותן לה לשתות את השיקוי הזה." ולפני שהוא מגמגם את התודה ופונה לדרכו, אני מזהירה: "לא פחות משלשה. והשיקוי צריך להיות חם," אני אומרת, "אז או שתעשה את זה עכשיו, או שתחמם את זה לפני שהיא שותה. ועכשיו תגיד תודה כמו ילד גדול".

הטיפש מגמגם תודה והולך. אני חוזרת לשבת על המפתן וללטף את החתול החולה. בסוף הוא יבריא, הזוג יתאהב זה בזה, ואני אשאר בשולי הכפר ואשגיח על הנעשה. אמשיך להיות מטרת כדורי בוץ, מוקד לקריאות גנאי, מושא לקללות. הלא אמרתי: אני מכשפה.
מישהי צריכה להיות.

כשהייתי בת שש עשרה הייתה לכפר מכשפה אחרת, שחורת שיער, ואני הייתי זו שהתאהבה בבחור. הוא היה נפח, או שוליה של נפח. מזיע, מטונף. אני הייתי בחורה צעירה עם חברים טובים ועיניים זורחות, עם הברק שחולף בשיער, עם הפצעונים שצצים ברגעים הלא מתאימים. הלכנו בחבורה בשבילי הכפר באחד מערבי החורף, אחרי ששתינו סיידר חם בחנות המקומית, ופשוט עצרתי במקום.
"מה?" אמר לי סשה, הבחור שהלך לצידי. היום הוא אופה, שמנמן, כבד לחיים.
"הוא" אמרתי.
"הוא?"
"מי זה?" אמרתי.
"הוא איזה נווד, אני חושב," אמר סשה.
"הוא עובד בנפחיה?" שאלתי.
"לא," אמר סשה, "הוא דייג".
אחר כך גיחך. "מה, את סתומה?" אמר, "בטח שהוא עובד בנפחיה. תראי."
לא יכולתי להפסיק לראות. קראו לו יָקוֹבּ. יָקוֹבּ. השם פעם באזני כמו מקבת, הוֹלֵם כמו פטיש. מהבוקר עד הערב הוא עבד בנפחיה, שורק לעצמו, ומדי פעם עצר, גירד לעצמו באוזן, ניגב את ידיו. אפילו בזה התאהבתי. למחרת הלכתי ודיברתי איתו, שבוע אחר כך כבר נהיינו חברים. דילגנו יד ביד על שפת הנחל, התחבקנו עם כל קרקור צפרדע ובעיקר השתכשכנו בעצמינו. אחרי שישבנו מעל הספסל בכיכר והשלכנו פירורֵי-יוֹנים על כובעים של אנשים, בא סשה להזהיר אותי.
"את יודעת שהוא נווד," אמר.
"אני יודעת," אמרתי.
"את יודעת מה המחיר," הוא אמר.
"אני יודעת," אמרתי שוב, "ואולי תעזוב אותי בשקט?"
סשה בלע את רוקו. "רק הזהרתי," מלמל ונסוג.
שיקרתי; לא ידעתי. אומר זאת אחרת: חשבתי שאני יודעת. חשבתי שהמחיר היה להשאר רק עם יָקוֹבּ, להיות מנודה מהסביבה, ועם זה יכולתי להתמודד. זה היה נכון, חלקית. הסביבה, אכן, עזבה אותי. ההורים שלי הניחו לי אוכל בפתח הדלת, ככלבה, ובכפר התרחקו ממני כאחרונת המצורעים.
אבל המחיר האמיתי בלצאת עם נווד היה שיצאתי עם נווד; חורף שלם העברנו ביחד, חבוקים, ויום אחד בתחילת האביב הוא ארז את מטלטליו והלך. אני נותרתי נטושה מאחור, מבולבלת, אבודה, אחוזת דיבוק. כשהבנתי שהוא לא ישוב התחלתי לצווח. שבועות שלמים צווחתי, שרטתי את פני, הקאתי, עד שההורים שלי לא עמדו בזה יותר, אחזו בי משני הצדדים וגררו אותי אל המכשפה שחורת השיער.
"היא משוגעת," אמר אבא שלי.
צווחתי. המכשפה התבוננה בי, גבותיה השחורות מכווצות.
"היא לא," היא אמרה. "זה השיקוי. הוא עבד היטב, מסתבר. אולי יותר מדי היטב."
"איזה שיקוי?" התבלבל אבא שלי, אבל שחורת השיער רק שרקה לעצמה, ערבבה עשבי תיבול בכוס, הוסיפה כף מהסיר ונתנה לי לשתות.
"היא תהיה בסדר," אמרה וטפחה על ראשי. "רק שיקוי קטן שהשפיע יותר מדי. זה לא משהו נורא. הניחו לה."
"אבל–" התחיל אבא שלי לומר, והמכשפה הביטה בו. "שום דבר," הוא אמר, נוטל את ידי, מלווה אותי אל הדלת. "סליחה, תודה, מצטערים שהפרענו."
כשיצאנו החוצה הוא הסתכל בי. "אה," הוא אמר, "הנה את, את בסדר."
"כן," אמרתי. רועדת. "אני בסדר."
אבל לא הייתי בסדר. לא בדיוק. יומיים נשארתי בבית, משתנקת, משוועת למישהו לדבר איתו. בערב הלכתי לחנות, ביקשתי לשבת עם סשה והחברים אבל הם התרחקו ממני. כשכשלתי, רצוצה, החוצה, הוטח בי כדור בוץ. ילד קטן עם עיניים תמימות שר לעצמו 'הנה המשוגעת, הנה המשוגעת' ואני חזרתי הביתה בוכה. עליתי לחדר, התכרבלתי בשמיכה, הסתכלתי על העצים בחוץ ורעדתי מרוב בדידות.

למחרת עפתי בפעם הראשונה.

שוֹבָא מגרד בדלת ואני קמה לפתוח לו. הוא יודע לפתוח אותה לבד, אבל אוהב להרגיש חשוב. אני פותחת, רוח חמה של אמצע הקיץ מתפרצת אל החדר וחתול ג'ינג'י מהדס בעקבותיה בחשיבות עצמית. "שובא," אני אומרת, מלטפת אותו, מגרדת בין אזניו. "מה הבאת לנו היום?" אבל שובא לא עונה: הוא נח. הוא לוקק את כפותיו, הוא מרגיש חשוב. אחר כך הוא קם.
"מישהו ביער," הוא מיילל.
"אדם?" אני שואלת; אין לדעת אל נכון. בפעם הקודמת, 'מישהו' היה סוס פרא שתעה בדרכו וסירב להודות בכך. חצי משיכר התפוחים שלי התבזבז עליו.
"אדם," אומר שובא. "גדול. יש שפם."
"הולך?" אני שואלת.
"לא," הוא אומר. "שוכֵב. נוֹשֵׁם. חֶרֶב."
אני לוקחת את התיק הקטן שלי, שמה בפנים שלשה-ארבעה עשבים. "טוב," אני אומרת לו. "אני הולכת, רוצה לבוא?"

הוא לא רוצה לבוא: חתולים הולכים לאן שהם רוצים, כשהם רוצים. כרגע הוא רוצה להחליק את פרוותו. אני מושכת בכתפי, עולה על המטאטא וממריאה מעל הגדר של החצר האחורית שלי. השיער מתנפנף מאחורי כמו צעיף, "תפסיק," אני אומרת. כשהוא ממשיך ומתפרע אני מנידה אצבע והוא נצרר מאחורי ראשי בפקעת חסודה, מהוגנת, כאילו הייתי אחת מנשות הכפר שיוצאת לקטוף פטריות. "ככה טוב יותר," אני אומרת לו, "לא?" אבל הוא חסום ושותק: אין בו רוח להנהן.

על המטאטא אפשר לראות את הכפר מנמנם בצהרי היום. גברים מכים בברזל, בעץ, בכל דבר שהם מוצאים לנכון. נשים משחקות בתופסת מאחורי אחד הבתים. תינוקות מבחינים בי ומצביעים, מגרגרים, ואימותיהם מרגיעות אותם. "כן, זה ציפור," הן אומרות בנימה-השמורה-לתינוקות, ואני מצטחקת; לרוב מתריעים ממני, ובקול הרבה יותר מפוחד. אבל תוך כדי המעוף מעל הכפר שלי אני נזכרת בסיבה בשלה יצאתי: אדם שוכב ביער.

אדם, חרב ושפם.

אני פונה בחדות הצידה, אל הגוש הירוק שהולך ומתפרט לעצים בגוונים שונים. "איפה אתה, אדם גדול?" אני ממלמלת מעל שולי היער. עפה מקרחת יער אחד לרעותה, מחפשת. בליבי אני חוששת קצת: אנשים עם חרב השוכבים ביער הם סימן לא טוב. היער הוא מקום מסתור: מקום מפלט לנערות בהריון, לילדים שננטשו, לדובים שדייסתם נאכלה. ובכלל, חרבות אינם יעילות ביער, רק במישור. אם בעל החרב שוכב ביער, יתכן וזה לא מרצונו.

מעל לאחד העצים אני לוכדת תנודה: עורבים מתקבצים. אני מכניסה שתי אצבעות לפי ושורקת בכח.
"כן, מרתה?" מגיח עורב מתוך הלהקה.
"מה יש שם?" אני שואלת.
"אדם," אומר העורב, "אבל הוא שלנו!"
"הוא חי?" אני שואלת.
"בינתיים," אומר העורב.
"אז הוא שלי." אני מכריעה.
"היי, זה לא הוגן!" מתמרד העורב, "אנחנו מצאנו אותו קודם!" אבל אני לא מחכה לשמוע אותו וצוללת בתוך הסבך. הענפים שורטים את פני, רוחות רעות מנסות לסלק מהן את המטאטא, ואני מתמידה. עמוק עמוק לתוך הירוק, עד שאני רואה: הענפים חדלים להאבק וגזעי העצים ניצבים כמו שומרים סביב אדם מחוסר הכרה השוכב על פניו.

"או, סוף סוף," נשמעת אנחה.
"מי זה היה?" אני אומרת, חדה.
"אני," אומר קול, ומתחת אחד העלים יוצא עכבר. לא, יוצאת רוח רפאים של עכבר. "זה אני, תומס. ברכות ואיחולים!"
"מרתה," אני אומרת. "נעים מאוד."
"הוא נפילה עלי!" מאשימה רוח הרפאים במבטא עילג. "מציאה בלוט וריצה למחילה שלי, והוא פשוט נפילה עלי! את מידע כמה זמן ממעוך מתחת? מזל שאני חיים!"
"אתה מת," אני מודיעה לו, מתעלמת מהמחאות החלושות. אני פותחת את התיק, קופצת מהמטאטא. הופכת את הפצוע על גבו ומסתכלת: העיניים מטושטשות, חלביות. הנשימה מחורחרת. תחת אחת הצלעות יש פצע ארוך. בפצע הזה אני מטפלת ראשונה, שמה עשבים, מנקה, מחטאת, עד שהפצע חבוש ואני מרימה את האדם, מעמיסה אותו על המטאטא וממריאה חזרה.

כשאני מגיעה אל הבקתה אני פורקת את הפצוע מהמטאטא ומניחה אותו על המיטה בחדר האורחים. לא שיש לי אורחים אי פעם. אולי לכן המיטה משמשת חדר החלמה לפצועים שאני מוצאת. אני מקישה באצבעותי ומדליקה אש באח, מסדרת את השמיכות ומוודאת שהפצוע נושם ושוכב בנוחות ככל שהוא יכול. אחר כך אני סוגרת את הדלת והולכת לשבת על הכיסא, לעשן ולחשוב: מה קורה כאן? מי האיש הזה, עטוי השפם וחגור החרב? למה לחיי מתלהטות לפני שהצתי אש? אבל רגע לפני כן אני שומעת קולות מבחוץ ופותחת את הדלת להטות אוזן.
"מה עשית?" אני שומעת את שובא, "ומי אתה בכלל?" הוא נשמע מרוגז, חשדן, ואחרי היסוס-שניה אני שומעת מבטא עילג שאין לטעות בו:
"מחילות, לא מעשה כלום!" אומר הקול. "ברכות ואיחולים! זה אני, תומס."
אני מחייכת לעצמי.

חצי יום אני מתנדנדת על הכיסא שלי, מפטמת מקטרות זו אחר זו, מעלה ענני עשן. בעיקר אני תוהה מה לעשות עם הפצוע, שישן ונשימתו כבדה על מיטת האורחים שלי. אני לא מכניסת אורחים מטבעי, ואנשים עם חרב מעוררים בי פחד קדום ורצון עז לסלק אותם לאחת מרוחות השמיים. הגברים בכפר אינם אוחזי חרב, ורובם עוסקים במקצועות שלוים. הם אופים, תופרים, חקלאים.

אפילו ציידים אין לנו בכפר; טיפלתי בכך באופן אישי. באחד הימים, כשעוד הייתי בראשית דרכי כמכשפה, הופיע אצלי שועל פצוע, מקרטע, רגלו האחת פצועה, וקרס על המפתן. הכאב שנבע ממנו היה חד כל כך שאפילו לא הצליח לדבר. אחרי שטיפלתי בו נתברר לי שבנג'מין, בעל החנות, הציב מלכודות ללכידת שועלים ברחבי היער, והוא פושט מהם את הזנב ומוכר לגברברות מן העיר.
לקחתי את מעילי ויצאתי, סוערת כולי, החוצה. אפילו לא היה בי כח לקחת את המטאטא. הרמתי את שולי המעיל ורצתי אל מרכז הכפר. החנות הייתה מוארת כולה, וגברים שיכורים התנודדו סביב החלונות, הקיאו והיכו באשר ידם משגת. הם שרקו לי והציעו לי הצעות מגונות, אבל התעלמתי, פתחתי את הדלת ונכנסתי אל החנות.
"בנג'מין!" צעקתי.
הגברים הסתכלו בי, המומים. אחד או שניים התחילו לצחוק מרוב הפתעה.
"בנג'מין!" חזרתי וצעקתי. "בוא לכאן עכשיו, או שתצטער על זה!"
הוא יצא מן המטבח, מנגב את ידיו הגדולות במגבת מטונפת. "כן," הוא חייך, "מה יש לנו כאן? פרגית קטנה–"
"שתוק," בערתי. "שתוק. אתה מניח מלכודות ביער?"
"כן," הוא אמר, משלב את זרועותיו זו בזו, "אדם צריך להתפרנס, לא? וממה את מתפרנסת, ילדונת? רוצה שאשלם לך?" הוא גיחך.
מטומטם.
הכפר טוען שאני שונאת גברים. זה לא שאני שונאת גברים, אני שונאת את המטומטמים שבהם, והכפר מלא בכאלה. אלה שחושבים שהכח שלהם מאפשר להם לעשות הכל, להגיד הכל. להתאכזר לנשותיהם, לכלוא את בנותיהם, להרביץ כשהם שיכורים.
התאפקתי בכל כוחי.
"אני מצווה עליך להפסיק." אמרתי, רועדת מכעס. "מהיום והלאה, אני אוסרת עליך להציב מלכודות ביער."
"אבל מי את בדיוק, חמודה?" הוא חייך אלי, מזלזל. "רוצה לספר לנו?"
התפוצצתי. אסור למכשפה לעשות דברים כאלה, אבל הייתי בתחילת דרכי, הוא היה גדול וטיפש ולא יכולתי עוד להתאפק. הרמתי אותו באויר בעדינות ככל שיכולתי. "זנב? זה מה שאתה רוצה?" אמרתי במלוא השליטה העצמית שלי, "הנה, קח זנב."
הענקתי לו זנב שועל מפואר והפלתי אותו על הדלפק. הוא שכב על בטנו. זנבו העשיר, החום-אדמדם-בוהק, התעקל מאחוריו.
"אם תרצה," אמרתי ופניתי לצאת, "תוכל למכור את הזנב שלך לאיזו בחורה שרק תרצה."
מאז בני הכפר שונאים ופוחדים ממני. חלקם יותר שונאים, חלקם יותר מפחדים. חייבים להודות שהכפר הזה הולך ומשתפר, אבל מדי פעם אני משתדלת להבעיר אש באחד השדות, רק כדי לשמור על הפאסון.

ובכן, אני סולדת מציד חסר תכלית. סולדת מחרבות. סולדת מגברים עם חרבות. והנה אדם עם שפם וחרב שוכב לו במיטת האורחים שלי. מה עושים איתו?
"מרק," אומר תומס.
"מה?" אני מתעוררת, המומה.
"עושים מרק," הוא חוזר ואומר, מחכך את כפותיו על הרצפה, עכבר רפאים קטן. "זה חמימות מאוד."
"עכשיו קיץ," אני אומרת, ואז מבינה מה אמרתי ומוסיפה. "ובכלל, לא עושים מרק מבני אדם."
"כן," אומר תומס, "זה עצב גדול. אני הבנה של זה. בהחלט. אם כן, אולי פירֶה?"
אני מחייכת ופונה למטבח. אוכל, ככלל, הוא רעיון טוב. אני מערבבת את הקדירה ושולה מתוכה קצת נזיד חום, חם, מהביל, עוטפת אותו בגבינה צהובה נימוחה ובפרוסות לחם עבות, חמות כביום היוולדם, ולוקחת את כל הכבודה לחדר האורחים, מתכננת להעיר את אדון שפם וחרב, להאכיל אותו ולשאול שאלות כמיטב יכולתי. אבל כשאני נכנסת לחדר האורחים אני מגלה ששפם לא נמצא שם לבדו. החלון פתוח, כמו מרמז שמשהו קרה לא מזמן, ועל הרצפה סמוך למיטה שוכב גבר שמנמן עם אף בולבוסי, מוצץ את אגודלו ומנמנם.
שתי ידי תפוסות באוכל. אני בועטת בו והוא קופץ ומתעורר, מביט סביבו, מבוהל.
"ובכן," אני אומרת, מכווצת את גבותי ככל שאני יכולה. "מי אתה?"

הוא קופץ ממקומו. "לא לפגוע באדון!" הוא מכרכר, מתנגש בקירות, מניף את אגרופיו המסורבלים.
"לא ביקשתי לפגוע באדון," אני אומרת, "רק להאכיל אותו ולשאול מיהו ומה עניינו".
"אי אפשר להתקרב, גבירתי הנכבדה" הוא אומר, "האדון ישן".
"האדון פצוע," אני אומרת, מניחה את האוכל על השידה, "מישהו צריך לטפל בו."
"לא כל מישהו," אומר הגבר.
"אני לא כל מישהו," אני אומרת. קצרת רוח, מרוגזת, תוהה. "אני מרתה."
"שֵׁם זה לא מספיק," אומר הגבר. עדיין הוא מנופף באגרופיו, מתקרב מעט יותר מדי. אין בי כח לשוש, כמו גברים, אלי קרב, ואני מניפה יד ומעיפה אותו לפינת החדר.
"מרתה, מכשפה." אני אומרת. "זה מספק אותך? ומי אתה?"
הוא קם, מסדר את בגדיו – המרופטים מעט, אני מבחינה – וקד קידה מגושמת. "אלף סליחות," הוא אומר, "סשה, משרת האדון הנעלה. לשירותך."
"של הפצוע?" אני אומרת, "הוא האדון הנעלה?"
"בוודאי," אומר סשה, מופתע מעט, "סר אקזולמו דה מריטאס שפם".
"שפם?" אני מרימה גבה.
"אני תמה שאת לא מכירה את השם, מכשפה נכבדה," אומר סשה. השפה שלו השתנתה, משהו מוזר מרצד פתאום בעיניים שלו. "זו משפחה מאוד עתיקה. היישר מהשורשים המכובדים ביותר, אני יכול להבטיח. הוא אדם מכובד מאוד. השפם המפואר של גברי המשפחה הוא הסמל המשפחתי".
אני מתבוננת בגבר השוכב על המיטה. שפם, ללא ספק, אם כי המילה 'מפואר' מעט גדולה עליו.
"לא מאוד מפואר," אני מעירה.
"האדם מפואר מאוד," אומר סשה. "גיבור ואמיץ. מפורסם בעלילותיו, בלי ספק."
מפורסם או לא, שמעו לא הגיע לאזני. אבל השם שלו מוצא חן בעיני, ואני מחליטה לקרוא לפצוע בשם 'שפם'. אני מסתכלת שוב על המשרת: הוא לבוש בבגדים חומים ופשוטים, טיפה שמנמן, אף בולבוסי. נראה בן שלושים, אולי שלושים וחמש. הוא נראה טיפש באופן כללי, ואין לי רצון שהוא יסתובב בין רגלי כאילו היה חתול. אגודלו עדיין רטוב, ידיו גדולות ומחוספסות. כשאני מבחינה בהן עולה בי רעיון.
"לשירותי?" אני שואלת.
"כמובן," הוא אומר.
"ובכן, מר סשה," אני אומרת, "קח מעדר ולך לעקור את היבלית שצומחת בגינה."
אני מאמינה גדולה בניכוש עשבים. בפרט השוטים שבהם. אפשר היה, כמובן, להניף אצבע ולעקור את כולם, אבל אני מאמינה שלכל עשב יש שימוש. אני מתחילה לכעוס עליהם רק כאשר הם משתלטים, כובשים עוד שטח, חונקים עשבים אחרים במרדף הבלתי-פוסק אחר עוד אדמה. וגם אז: אחד אחד, צעד אחר צעד. ביד, שאחוש בכאב.
"אשמח," הוא אומר.
אני שולחת איתו את שוֹבָא, שישגיח. שובא מתמרד, תחילה, אבל אני מבהירה לו שזה חשוב מאוד, והוא מתרצה לשכב ולגרגר על המדרגה האחורית. לבדי אני הופכת את שפם לימין ולשמאל, מחטאת את התפרים. בוחנת את הצלעות, הריאות, הכאבים ששזורים בו. ביני לביני אני תוהה מה עבר על האדם הזה, שעתה תלוי בידי המתרגשות. איך נפצע כך, איך הגיע לכאן.

"מהירות רבה!" אומר תומס.
אני מרימה את עיני: כנראה שטיפלתי זמן רב, ואולי ממילא היה מאוחר, כי החלון חשוך וערב שורר בחוץ. תומס עובר דרך הדלת הלוך ושוב, מבולבל. "מהירות רבה, מהירות רבה," הוא אומר. "מהירות רבה!"
"מה קרה?" אני שואלת.
"הם הגעה לכאן," הוא אומר, מבולבל, "אדם שמן עבודה בחצר והם שמועה כאן אדם חשובה. הם הגעה כל הזמן בדלת. אני התרגשות גדולה! אני צריך מאכלים ומשקאות טעים!" הוא רואה את האוכל שהכנתי, שלא נאכל, מונח על השידה, קופץ אליה ומנסה לאכול.
"אתה לא יכול," אני אומרת לו, "אתה מת! אתה רוח רפאים!" אבל הוא לא מקשיב לי, ואני הולכת לבדוק על מה הוא דיבר. אני משאירה את האח דלוקה, יוצאת אל הכניסה האחורית, לשעות הדמדומים, רואה: שובא ישן על מדרגת הכניסה, סשה עובד בגינה, ערימות עשבים שוטים מוטלות בכל עבר. אני לא רואה דבר מהדברים עליהם תומס דיבר. אולי בכניסה הקדמית, אני אומרת לעצמי ומסתובבת. ואכן, מול השער נמצאת ערימת חפצי בית: כורסאות, תמונות, כלי מטבח.
"מה זה?" אני אומרת לחושך, מופתעת. ומתוך החשיכה מתגמגמת אלי התשובה.
"זה… זה לכבוד שהצלת את סר אקזולמו, הגיבור!"
"מה?" אני אומרת, והקול אומר: "המשרת בא וסיפר לנו. שמענו הכל. רצינו להקיר את הבעתינו, אה, להביע את.."
דגדוג קל של התרגשות עובר בי; אם הכפר העז לבוא ולהביא לי מתנות, מסתבר ששפם באמת מפורסם. אבל גם ההתרגשות הקלה אינה מצדיקה הכל.
"סתומים," אני אומרת, כעוסה מעט. "ועל מה נשותיכם ישבו?"
ואני מסתובבת, משאירה את ערימת החפצים במקומה וחוזרת הביתה.

ימים חולפים. הקדירה שלי מבעבעת, כתמיד, על הכיריים. צפרדעים מקרקרות בנחל. הכפר לקח את מתנותיו, נרגע מההתרגשות, והוא חוזר אט אט למסלולו: צווחות חוזרות להשמע בחלל האויר מדי ערב, נערים מתבגרים שבים להתגנב, הגברים שותים כתמיד. רק כורסה אחת נשארה לי מול פתח הבקתה, מזכירה שמישהו מפורסם שוכב בפנים, פצוע ואבוד. אני בוחנת שוב ושוב את הפצע, מורחת עליו משחות שונות, אבל על אף שהפצע הולך ונרפא, שפם עדיין שבוי בדמדומיו. סשה שוכר לו דירה בכפר, אצל אלמנה צעירה אחת בשם רֶבֶּקָה. ואולי אֶקָה? אין לי מושג. כך או אחרת, הוא מגיע בכל בוקר, מצלצל בפעמון, קד קידה ומברך את 'גבירתי המכשפה הנכבדה' בבוקר טוב. הוא מבקש לסעוד את אדונו החולה, אבל אדונו לא מגיב, ואני שולחת אותו לשליחויות ועבודות שונות. גגון צץ לו בקצה גינת הירק שלי, הבית סויָד מחדש, אנחנו יושבים ואוכלים ארוחת צהריים מדי יום ביומו, שותקים.
אין לי מושג מדוע שפם לא מתעורר.

"סשה," אני אומרת לו באחד מאותם צהריים, והוא מרים את עיניו מהנזיד. "מה שפם חיפש כאן בסביבה?"
"שפם?" הוא מתבלבל.
"נו, האדון שלך. אקזולמו."
"הוא היה במשימה מכובדת מאוד, גבירתי המכשפה" אומר סשה בהדרת כבוד.
"כן, את זה לא הצלחתי לפספס," אומרת אני. "מה בדיוק הוא הלך לעשות?"
"הוא הלך לצוד מפלצת גדולה ביותר," אומר סשה ונועץ את שיניו בגוש חום ובלתי מזוהה. "גדולה ביותר!" הוא חוזר ומדגיש. "עם טפרים חדים ועיניים נוצצות ושיניים אדומות! הו, כן! לשם ולתהילה!"
ביני לביני אני תוהה אם סשה מדבר ככה בכוונה.
"איך אתה יודע איך המפלצת נראית?" אני שואלת.
"אוהו," הוא אומר, "ראיתי אותה ביער! היא חבטה והצליפה באדוני בטפריה החדים, ואך בחסדי האל לא קרה לו דבר!"
"ואיפה אתה היית בכל הסיפור הזה?" אני תוהה.
"אני?" אומר סשה ודולה כף גדושה, "אני הסתכלתי מאחורי העץ, שאוכל לשורר אחר כך את גבורת אדוני." הוא ממלא את פיו.
"מזל שנשאר לך אדון לשורר עליו," אני אומרת, קמה מהשולחן והולכת למטבח. עכשיו אני יודעת מה קרה.
אי שם, עמוק בתוך הכְּלום שמעבר ליער, יש מפלצת. אני לא אוהבת במיוחד לחשוב עליה, אבל לפעמים היא יוצאת מהאי-שם שבו היא גרה ותוקפת אנשים, ואז כבר אין ברירה. לרוב הם בודדים, נוודים, טרוטי עיניים: טרף קל. התיאור הכוללני של סשה, באופן מוזר למדי, דווקא די מדויק. יש לה טפרים חדים ומורעלים, עיניים שמאירות בחושך ושיניים אדומות דרך קבע. באחד השיטוטים שלי ראיתי אותה מרחוק, ואין לי שום רצון לראות אותה בשֵנית. כך או כך, הטפרים מורעלים. זה מסביר למה שפם לא מצליח להתעורר על אף שהפצע נרפא. אני הולכת למטבח, מרתיחה סיר של מרק ואחר כך מוציאה את העשבים הנכונים ומתחילה לרקוח שיקוי מתאים.

"ברכות ואיחולים!" קופץ תומס ונעמד לידי, "זה אני, תומס."
"אני יודעת," אני אומרת לו.
"אוכל מזונות טעימים?" הוא שואל, חוכך את ידיו, נועץ מבט בקדירה הקטנה; עדיין לא קלט שהוא רוח רפאים.
"לא," אני אומרת, "שיקוי."
"שיקוי אהבה?" הוא שואל, מרחרח, והשאלה ננעצת בי כאילו הייתי פתק תזכורת.
"שיקוי רפואה," אני אומרת.
"או, זה עצבות גדול," משפיל תומס את שפמי הרפאים שלו, "פעם אני אהבה מישהי ואחר כך עכברית חמוד זריקה תומס כי אין בלוט. עצבות גדול." הוא שותק לרגע, אחר כך מרים את מבטו.
"תומס מחשבה:" הוא אומר, "שיקוי אהבה הוא שיקוי רפואה. או סיבוב?"
אני מסתכלת בו וליבי נכמר: עכבר רפאים קטן. פעם ידע אהבה, אחר כך נזרק, פתאום מת. כל כך מהר, קצר כל כך. ועכשיו הוא עומד לידי ובוחן במבט כָּמֵה את התבשיל שלעולם לא יוכל לאכול. כמיהה שלעולם לא תתממש. הוא אינו אלא צל של עכבר שהיה פעם בעולם ואכל וחשב ואהב, ועכשיו אין לו אלא מכשפה שיכולה לראות אותו ותו לא.
אחר כך אני חושבת: ואני מה?

כדי להתגבר על המחשבה אני מכינה את השיקוי בכח, במהירות; קוצצת את העשבים ומוסיפה תפוח וקינמון ומעלה את הכל באש. שובא מתבונן בי מאדן החלון. "השתגעת," הוא מעיר. אבל השיקוי מוכן במחצית הזמן, ואני הולכת לחדר ופותחת את הפה של שפם ויוצקת פנימה את הכל, סוגרת את הדלת והולכת לרבוץ על הכורסה שלי ולהעמיד פני חתול. אני מתבוננת בשובא: גדול כל כך, אדיש, הוא קופץ אל הברכיים שלי ומתכנס ושוקע בעצמו. לחתולים לא אכפת שהם לבד.

אחרי שלש שעות מנומנמות מול האח אני שומעת פתיחת דלת ופוקחת עיניים. שפם עומד בפתח חדרו, נשען על מזוזת הפתח. הוא לבוש בבגדים נקיים וחוגר את חרבו. לראשונה אני יכולה להבחין איזה גבר נאה הוא נראה בלי כל הדם, הפצעים, השבריריות שעוטפת חולים. הוא גבוה. השיער שלו חום, נוטה לשחור. יש לו עיניים חומות וחדות וסנטר שחוצב בעומדים לפניו. הוא קד קידה מלכותית.
"לכבוד הוא לי להיות בצל קורתך," הוא אומר, "אני מודה לך על הטיפול וההצלה. ודאי כבד עלייך המשא"
אני מנידה בראשי בביטול. "שטויות," אני אומרת, "זה לא היה רציני."
אני קמה אל הכיריים, מוציאה מצקת ומוזגת לו קערית מרק.
"תשתה מרק?" אני אומרת, "אתה צריך עוד להבריא."
"זה משא כבד על כתפי אשה," הוא אומר. הקול שלו צרוד, יציב, בטוח בעצמו. עוד אחד שמדבר מוזר, אני חושבת, אבל שומרת את זה לעצמי ומהנהנת בראש. הוא קד שוב, מתייצב ומנסה להכנס לחדר, אבל גופו בוגד בו אחרי שלשה צעדים והוא מתנדנד ומתחיל ליפול. מבלי לחשוב אני מושיטה יד ומעיפה כסא כך שהוא לא יצנח על הרצפה. הוא קורס אל הכסא ומפנה אלי פנים המומות.
"זה עתה הנעת את הכסא מבלי ליגע בו!" הוא אומר, מזועזע.
"אה, זה שום דבר," אני אומרת בענווה, "התאמנתי על זה בבית."
הוא ממשיך לבהות בי כאילו עכשיו הוא רואה אותי לראשונה. בעצם, כשחושבים על זה, הוא באמת רואה אותי עכשיו לראשונה.
"אינך אלא מכשפה!" הוא אומר.
אני מחייכת לעצמי.
"כושר ההבחנה שלך מדהים," אני אומרת, "ועכשיו תשתה את כל המרק כמו ילד טוב".

שבועות חולפים, עננים מרחפים בשמיים, שפם שותה מרק מדי צהריים, והוא הולך ונרפא. הפצע עדיין כואב לו, אבל כאב הוא דבר שניתן לשאת. בבקרים הוא מתאמן בגינה, קורא קריאות קרב בשפה נמלצת. "בת בליעל!" הוא זועק, מניף את החרב, משסף. אני רואה אותו מבעד לדלת האחורית, בעודי קוראת ומתנדנדת בכיסא הישן שלי. מחייכת לעצמי כשהחרב שלו נשמטת מידיו בפתאומיות, כשארנבים מקפצים סביבו, כשענף פגוע מכה בו בחזרה. שבוע חולף כך, ואולי שבועיים? כך או כך, באחד הימים אני מוצאת את עצמי עומדת מול הראי, מסדרת את התלתלים. הלא שנים שלא סידרתי את התלתלים, מניחה להם להתפרע, אוספת אותם כשאני עפה ולכל היותר גוזזת אותם פעם בשנה. והנה אני עומדת ומתבוננת בעצמי: תלתלים אפורים נשפכים מעל פנים צרות, אולי חדות מדי? הבגדים עוטפים גובה ממוצע, עוטפים היטב שרירים כפריים. אני בוחנת צדודית, מקרבת מבט, בוחנת עיניים ירוקות, תוהה אם אני עדיין נראית טוב. שובא מסתכל בי מאחור כבר שעה ארוכה: הוא לא שובע נחת מהמראה.
"לא טוב," הוא אומר. "מה את עושה?"
"אני מסתכלת בראי," אומרת אני.
"למה?" אומר שובא, מפהק.
"כדי לדעת איך אני נראית," אני אומרת.
"שטויות," אומר שובא. "את לא. זה כדי לדעת איך הוא רואה אותך," ומהצורה שבה הוא מבטא את ה'הוא', אני יודעת על מי שובא מדבר ומה הוא חושב עליו.
יותר מזה, אני יודעת שהוא צודק. "מרתה," אני אומרת לעצמי, "מה עובר עלייך?", אבל השאלה אינה אלא רטורית, והתשובה פשוטה לי כמו הבגדים שאני לובשת. מעולם לא היה גבר בבית, עשרים שנה חלפו מאז אהבתי בפעם האחרונה, וניצני ההתרגשות החבויים, המוכרים, מתחילים לטפס בי. אני מנערת את שיערי.
"וזה רע?" אני אומרת לשובא.
"גברים רעים," אומר שובא, מלקק את כפו ומתחיל לסרוק את שפמו.
"לא כולם," אני אומרת, "וגם לו יש שפם". מבינה: המלכודת כבר נפרשה, כבר צעדתי לתוכה ברגליים חשופות.
שובא שותק. אני מקישה באצבעותי והראי זז אחורה, מתמזג עם הקיר. שנינו יודעים: התביעה סיימה את טענותיה, השופט נקש בפטישו, בית המשפט יֵצֵא לארוחת צהריים.

ודווקא ארוחת צהריים לא רעה בכלל, אם אפשר להעיד לרגע על עיסתי. מה שאי אפשר להגיד על גברי הכפר. שובא צודק: משהו קורה לנוער של הכפר הזה ברגע שהם צולחים את גיל עשרים. הם מתחילים קטנים, מתרוצצים, בעיניים נוצצות. בגיל חמש עשרה הם מתאהבים, שוברים את הקירות, מתפרצים אל הנחל, זועקים בקולות חופשיים, ובגיל עשרים הם מתחתנים, מתחילים לעבוד, הופכים חיקוי חיור של עצמם. משמינים, הופכים להיות גסי רוח, שיכורים-תמידית, מכים במסתרים. מדי פעם מגיעה אלי אחת מנשותיהם, בוכיה, ואני מבטיחה לה שזה בסדר, זה לא יחזור על עצמו.

זה חוזר. כמו שיכור השב אל קִיאוֹ, תמיד זה חוזר.

בערבים חוזר סשה אל האלמנה שלו, ואנחנו יושבים ליד האח, שותים יין חם, מדברים. ליתר דיוק: הוא מדבר, אני מקשיבה. אבל דומה שזה לא מספיק: גיבור צריך מישהו שיעריץ אותו, ואני לא טובה במיוחד בהערצה. אני טובה בבישולים, בקיבוע גפיים שבורות, בלהטיל אימה. אני טובה בלעוף, בכישוף, בהכנת שיקויים. יש שאומרים שאני טובה במחניים – פעם, לפני עשרים שנה, הייתי משחקת – אבל בהערצה מעולם לא הצטיינתי. ובכל זאת, ערב אחר ערב, כוס יין אחר כוס יין. שפם מדבר, מתלהב, אני מתנדנדת על הכיסא ומקשיבה. לפחות זה.

"והלא יש לֵידַע;" אומר שפם באחד הערבים, "דבר קשה הוא, הֶיות גיבור."
"למה?" אני אומרת, מצפה לאיזו תשובה רווית מפלצות, דרקונים וצפרניים חודרניות.
"היאך שלא תלך," אומר שפם, "תהא במִלְכּוּד." הוא מעביר יד בשערו.
"ראִי:" הוא אומר, "הלא מהו גיבור? הגוף אינו העיקר. אף חיות הפרא לא. הֶיות הדמות שצועד בגאון בלב הכפר, שנישא בפיות האנשים, תחושת המבטים החמימים – זהו הגיבור, והיתר כמה ליטרות בשר ומעט חוש לחרב, ותוּ לא."
זה השפה, אני מחליטה. השפה היא שנותנת לו את הפאסון. אדם שמדבר בשפה כזו, חייב להיות מישהו מיוחד.
"אתה מאוד נערץ," אני מציינת. כאילו שהוא לא יודע את זה בעצמו.
"אכן," הוא מהנהן, שוֹקֵט. "על כי אני רוכב בגָּפִּי. אין גדולה מבדידותו של הנערץ על ההליכה בגפּוֹ; אם יקבל את ההערצה, תלקח ממנו. ומאידך: אם לא יוערץ, לא יהיה עוד גִּיבּוֹר."
"עצוב מאוד," אני אומרת. "עצוב בדיוק במידה הנכונה לתה. אתה רוצה תה?"
"תה?" אומר שפם. "מהו תה?"
"זה כמו בירה," אני אומרת, "אבל יותר חום, פחות מר ובלי אלכוהול. אני אכין לך, שתטעם." אני קמה להכין, חולטת עלים, מוסיפה תמצית, מערבבת. "אפשר גם עם אלכוהול," אני אומרת, מוזגת כבדרך אגב קצת ברנדי; שיהיה טעם.

הוא לוגם מהתה המחוזק. שותק. גם אני שותקת. הוא שותה עוד ועוד.

"מרתה," הוא אומר אחר זמן.
"זה אני," אומרת אני.
"מה תאמרי על אישי הכפר?" אומר שפם.
"הם שמנים וטיפשים," אני חורצת.
"לא הכל שמנים," אומר שפם בזהירות.
"לא," אני מסכימה, "אבל טיפשים כן. אני שונאת אותם."
הוא מהנהן. מתבונן בכוסו. אחר כך מתבונן בי.
"את שונאת אותם בִּכְדִי?" הוא שואל.
אני תוהה על כיוון השיחה. "אני שונאת אותם כי הם מכים את נשותיהם," אני אומרת. " אני שונאת אותם כי הם שונאים אותי, וכי אם לא הייתי מכשפה, כבר מזמן הייתי עובדת אחד מהם. הם יודעים את זה, אני יודעת את זה. זהו."
שפם מהנהן שוב ומתבונן בעניין בתחתית כוסו. אחר כך הוא מרים את עיניו.
"מרתה," הוא אומר שוב, חוכך בגרונו. "אני חש שכוחותי שבים, שרוחי איתנה, דומני שאני מבריא."
"אני שמחה לשמוע," אני אומרת. באמת שאני שמחה.
"חסרים לי אנשים להשיח עימם," הוא מוסיף. "הבדידות מכלה בי בכל פה."
"מתרגלים," אני אומרת, וכבר יודעת מה הוא רוצה. כמו כל גבר: לקום ולעזוב.
"אם כן, דומני שאעבור לכפר," הוא אומר.
אני יושבת באמצע המטבח, ולכן שולחת יד מטאפורית וטורקת את דלת המחסן בכוח, מנתצת כמה דברים. קולות השבר מגיעים עד אלינו. שפם קם.
"משהו התנפץ בחוץ," הוא אומר.
"זה שום דבר, רק הרוח," אני אומרת, למרות שקיץ בחוץ, ואין רוח.
"אם כן, אעבור," אומר שפם, חוכך בגרונו. הוא הולך לחדרו, מקרקש בדברים. אני יושבת המומה. אחר כך הוא שב, עומד בפתח הדלת.
"מרתה," הוא אומר, "התבואי עימי?"

אני חושבת שמרוב הפתעה ניתצתי עוד איזה עציץ במחסן.

———————
[המשך יבוא…]