קוגיטו

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁל מַר דֶּקַארְט
יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בְּתוֹפֶסֶת עַד
אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

מַאדַאם בְּרוֹסוֹאַר מְכִינָה אֲרוּחַת עֶרֶב.
בַּגֶטִים טְרִיִּים וּבֵיצִים בְּחֶמְאָה נוֹדְפִים
בַּשְּׁכוּנָה שֶׁל מַר דֶּקַארְט.

יֵשׁ לָהּ אַרְבָּעָה בָּנִים עִם נַזֶּלֶת,
יֵשׁ לָהּ בַּת קְטַנָּה,
יֵשׁ לָהּ חָתוּל שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לָצוּד,
וְחִבּוּק שֶׁאֶפְשָׁר לָלֶכֶת בְּתוֹכוֹ לְאִבּוּד.

וּכְשֶׁמַּר בְּרוֹסוֹאַר חוֹזֵר מֵהַשּׁוּק הוּא שָׁר
כְּמוֹ זַמָּר, שַׁאנְסוֹנִים מִכָּל הָעִיר נִשָּׂאִים
כְּמוֹ רוּחוֹת מַסָּע מִן הַיָּם
בַּשְּׁכוּנָה
שֶׁל מַר דֶּקַארְט.

וְכָל הַשְּׁכוּנָה יוֹדַעַת שֶׁאין טָעַם לִשְׁאֹל
שְׁאֵלוֹת אֶת מַּר בְּרוֹסוֹאַר. הוּא לֹא
רַוָּק מְשֻׁעְמָם וּמְמֻרְמָר,
הוּא לֹא מַטִּיל סָפֵק
בְּכָל דָּבָר.

בִּכְלָל,
הוּא לֹא חָכָם.

הוּא לֹא חוֹשֵׁב. הוּא לֹא מַשְׁמָע.
הוּא סְתָם,
קַיָּם.

אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְנַגֵּן לְאִשְׁתּוֹ
אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִמְחֹא כַּף,
אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא יַיִן
וְלִרְקֹד.

וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ
מְאֹד.

מודעות פרסומת

6 Responses to “קוגיטו”


  1. 1 מיסייה ברוסואר 8 בינואר 2014 ב- 19:28

    אני אוהב – משמע אני קיים! אהבתי!

  2. 2 רוני 10 בינואר 2014 ב- 10:07

    אחד השירים היפים שלך.
    אני אוהבת את זה שהאינטלקט משוקע כבר בתוך, את השילוב בין הגעגועים לציניות.

  3. 3 פרנקל 11 בינואר 2014 ב- 21:42

    יוצא מן הכלל.

    ואני אחד שמתקשה שלא לסלוד ממה שהולך כיום בעולם השירה (אף על פי שהיכרותי מאוד מוגבלת).

    חשבתי להתחיל ולהסביר מה אהבתי, אבל נראה שזה יתנגש ברעיון שהשיר מביע, לא? מחשבות.

    "ולבסוף נשארתי בן אדם, למרות החשדות, של השכן, של השוטר, של המדע, ושל חוקרי מוחות"
    עמיר בניון, "עתים".

    תודה רבה. דרישת שלום עתיקה לידידיה.

  4. 4 ארגמון 14 בינואר 2014 ב- 18:11

    משורר: חי כמו דקארט, מהלל את מר בְּרוֹסוֹאַר.
    לפעמים בא לי להרביץ לכם.
    (את הדיוקים אשאיר לזמן אחר)

  5. 5 בין תכלת ללבן 14 בינואר 2014 ב- 21:15

    לארגמון, מקור התכלת –

    שלושה שותפים באדם:

    ברוסואר, נותן את התכלת שבו, תכלת דומה לים וים דומה לרקיע, הרגש ההומה ושואף אל על, האומר: אני רוצה, משמע אני קיים.

    דקארט, נותן את הלבן, את השאיפה למושגים בהירים ומזוקקים. את החשיבה המסודרת הנותנת לאדם את האיזון בים השאיפות המנוגדות, כגוון הלבן הכולל את כל הגוונים.

    והקב"ה, המשלים בין הניגודים, בין האש למים, בין השכל לרגש ובין אדם לאדם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. 6 אור 21 בפברואר 2014 ב- 15:55

    כמה שאני אוהב את זה.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: