קצרצר על לשון הווה, כתגובה

לפני כשבועיים כתבה דורית רביניאן ב'הארץ' על הכתיבה בלשון ההווה. היו שם מספר דברים נכוחים: לשון ההווה מעמידה את הקורא כעד למתרחש, הופכת אותו דרוך. ובעיקר, היא לא מסופרת מנקודת המבט של הסיפור הכולל, אלא מעמדת ההתרחשות. במילים אחרות, היא לא טוענת למשהו על המציאות, אלא מספרת אותה ומבקשת מהקורא לשפוט.

רביניאן מצטטת שם מישהו המאשים את אורח החיים המודרני, המקוטע, שאין בו גרסה 'רשמית' וסופית לסיפור. ומקבילה את זה למילותיו של ג'ון מוּלַאן, פרופסור לספרות מאוניברסיטת לונדון, שאמר: "השימוש בלשון עבר מרמז על עמדת היתרון של המספר על הקורא. הוא משקיף לאחור, מסוף הסיפור אל ראשיתו, ומוצא באירועים תבנית".

האמירה של מולאן נכונה, אבל למחצה, שהרי כל סיפור הוא (בהכרח) תבנית. הוא בורר אירועים מסוימים ומספר אותם, ומעלים פרטים אחרים. הבחריהה זאת מעניקה להם משמעות מעצם היותה, ולכן התבנית נוצרת. גם אם היא רעועה. אבל אפשר להבין אותו: העמדת הקורא כעֵד מעבירה את המספר אל מאחורי הקלעים, ולכן מחייבת את הקורא לבחון את ההתרחשות בעיניים שלו. כלומר, להניח לקורא לייצר את הסיפור.

על כל פנים, אולי כדאי להסתכל אחרת: מה לשון העבר גורמת לסיפור? או, יותר נכון, מה לשון העבר גורמת לטקסט?

אחרי שכתב עמוס עוז את 'ארצות התן', ספרו הראשון, הוא כתב ספר חצי-נשכח, 'מקום אחר', שמספר את תולדותיו של קיבוץ כלשהו. ספר שמספר תולדות, דמויות, אנשים והיסטוריה, והעלילה מתחילה לזוז – כלומר, האקספוזיציה נגמרת – אחרי שלשת רבעי ספר. הרומן הראשון של עוז נשכח למדי, ולא בכדי: הבעיה לא הייתה הכתיבה היפיפיה שלו, אלא העדרו של סיפור. הצורה הייתה יפה כתמיד, בפנים לא היה כלום.

אני מהרהר בזה בעקבות ספר עברי שקראתי השבת. אחרי שלשת רבעי ספר שאינם אלא אקספוזיציה, נזכר העורך שחייב גם לקרות משהו בסיפור ושלח את הסופר לכתוב. שלשה רבעים יפיפיים, בשפה מהממת והבלחות חודרות של טבע האדם, שדבר אינו קורה בהם. ופתאום: עלילה רצה, חרבות מתהפכות, אירועים קורים, המקצב המקורי נזנח לטובת הרצה מהירה של התרחשות כלשהי.

לו זה היה קורה רק בספר אחד, החרשתי; תמיד כיף לקרוא מילים יפות. אבל זה לא הספר הראשון, ולא השני, ולא השלישי. לא מעט מרבי המכר בשנים האחרונות היו כאלה שהסיפור מתחיל בהם רק ברבע האחרון. ובאמת הם לא אומרים כלום, נקראים לרגע, נבלעים מיד אחר כך בתהום הנשייה. במין תגובה למילותיו של מולאן, לפעמים ההשקפה אחור לא מאפשרת לספר סיפור, בכלל. הדמויות נעלמות, האמירה לא קיימת. לשון העבר מאפשרת לספר אקספוזיציה לא נגמרת, טקסט כתוב יפה ותו לא. אין סוף הסיפור, אין ראשיתו, אין אמירה ואין משמעות.

אולי לשון ההווה אינה אלא נגזרת, או השתקפות, של הבעיה האמיתית; חוסר היכולת לספר סיפור.

[פורסם בפייסבוק שלי]

מודעות פרסומת

4 Responses to “קצרצר על לשון הווה, כתגובה”


  1. 1 אריאל 12 בינואר 2014 ב- 14:10

    אני תמה על התייחסותך ל'מקום אחר' של עמוס עוז. בעיני הוא אחד הטובים שלו. הספר מכיל ביקורת חריפה מאוד על החברה הקיבוצית. הגאוניות של הספר היא השימוש באמצעי עיצוב – שפה הרמונית ומרוחקת, קצב נינוח – אולי אפילו רדום – של העלילה, כדי ליצור את הניגוד בין הדימוי של החברה הזו מבחוץ, ובין הסערה שמתחוללת מתחת לפני השטח.
    אינני יודע מדוע הוא לא 'נחשב'. יתכן והוא הקדים מעט את זמנו והחברה עדיין לא היתה בשלה לביקורת כזו והיום זה כבר לא מעניין אף אחד.

    • 2 יהודה 12 בינואר 2014 ב- 14:39

      זו אינה ביקורת אלא הצבעה על קצב העלילה. הוא ספר נהדר, אלא שאינו מתחולל; הוא קיים. וכיון שכך, הוא זוקק דימוי מבחוץ כדי שהקורא ייצר לעצמו את הקונפליקט. כמו מה שאנקה עשה ב'סרט לבן'. וזה מה שטענתי, לכן הוא זמני. כשהוא כתב את 'מיכאל שלי' הקונפליקט עבר פנימה, והספר אכן נזכר.

  2. 3 אודי ד. 12 בינואר 2014 ב- 23:28

    גם ב"בעקבות הזמן האבוד" – בספר הראשון, לפחות – אין ממש סיפור, הכל העלאת זכרונות. ובכל זאת נחשב ליצירת מופת. אני אישית סבלתי מקריאתו, אבל בכל אופן – מסתבר שחוסר בסיפור לא מהווה בעיה…


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: