איוון וורדע; ניתוח

יש רגעים שאדם מוצא עצמו נשאל "מי אתה. מה אתה עושה." שהוא צריך להגדיר עצמו, לבחון גבולות, להרתע אל מול התביעה. על הרגעים האלה יש סיפור יפה של ר' נחמן שאני מבקש לקרוא יחד אתכם בקריאה צמודה, בבחינה, בנסיון הבנה, אבל לפני כן אולי כדאי להרהר – כאילו לא עשינו את זה די – על השפה. על התרגום. החל מהרגע ההוא שבו אדם מתבונן פנימה ורואה ילד קטן שיושב בפינה, רועד ומחבק את עצמו, ועד לרגע השני, שבו אנחנו עומדים מול אדם אחר ומנסים לספר לו את עצמינו. זו רק הזמנה להרהור, כי הסיפור הזה לוקח אותנו קצת למחוזות אחרים, ובכל זאת.

סיפר ר' נחמן:
—–

אָדוֹן אֶחָד נָסַע עִם בַּעַל עֲגָלָה (עֶגְלוֹן) לְבֶּרְלִין וְלִשְׁאָר עֲיָרוֹת הַגְּדוֹלוֹת.

הָלַךְ הָאָדוֹן לְעַסָקַיו, וְנִשְׁאַר בַּעַל הָעֲגָלָה, שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה אִיוָן, עִם הָעֲגָלָה בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק. נִגַּשׁ אֵלָיו שׁוֹטֵר אֶחָד וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "מִי אַתָּה? וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב?" – בַּלָּשׁוֹן הַגֶּרְמָנִית: "וֶוערְדָא?".
חָשַׁב אִיוָן הָעֶגְלוֹן, שֶׁהַשּׁוֹטֵר שׁוֹאֵל לִשְׁמוֹ וְלָכֵן אָמַר: "אִיוָן", וְהִכָּה אוֹתוֹ הַשּׁוֹטֵר, וְצָעַק לוֹ שׁוּב: "וֶוערְדָא?", וְהוּא שׁוּב עָנָה: "אִיוָן", וְהִכָּה אוֹתוֹ שׁוּב וְצָעַק עָלָיו וְשָׁאֲלוּ "וֶוערְדָא?", עַד אֲשֶׁר לָקַח אוֹתוֹ עִם הָעֲגָלָה וְהֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה רְחוֹב צְדָדִי.

בֵּינְתַיִם סִיֵּם הָאָדוֹן אֶת עַסָקַיו, חָזַר אֶל הַשּׁוּק וְלֹא מָצָא אֶת אִיוָן, חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ עַד אֲשֶׁר מָצָא אוֹתוֹ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אִיוָן, הֵיכָן הָיִיתָ?", עָנָה לוֹ אִיוָן בְּלַחַשׁ וּבְפַחַד: "אַל תֹּאמַר כָּאן 'אִיוָן', אֶלָּא 'וֶוערְדָא'", כִּי חָשַׁב שֶׁהַשּׁוֹטֵר הִכָּה אוֹתוֹ עַל שֶׁאָמַר אִיוָן וְלֹא וֶוערְדָא. אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁיָּצְאוּ מֵהָעִיר, אָמַר הָעֶגְלוֹן לְאָדוֹן: "עַתָּה, שׁוּב אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא לִי אִיוָן".

 וְסִיֵּם רָבֵּנוּ: כְּשֶׁנִּמְצָא הָאָדָם אֶצְלִי הוּא בִּבְחִינַת מִי הוּא, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנִּי הוּא שׁוּב בִּבְחִינַת אִיוָן.

 —

אין לנו הקשר להניח בו את הסיפור, מלבד הידיעה האחת שר' נחמן סיפר את הסיפור לתלמידיו. והידיעה הזאת מקבלת משנה תוקף בסוף הסיפור, בהיפוך שמבצע ר' נחמן כשהוא אומר את המשפט האחרון ופתאום נכנס לסיפור. אבל אנחנו עדיין בהתחלה, קוראים:

 אָדוֹן אֶחָד נָסַע עִם בַּעַל עֲגָלָה (עֶגְלוֹן) לְבֶּרְלִין וְלִשְׁאָר עֲיָרוֹת הַגְּדוֹלוֹת.

 שתי דמויות פותחות את הסיפור שלנו. אדון אחד, עגלון אחד. הם נוסעים בדרך אל העיירות הגדולות. כשאומרים לנו 'אדון' ו'עגלון' אנחנו יכולים לדמיין את הארכיטיפים שלהם. אדון בצילינדר, במונוקל, במזוודה קטנה, בכרס מהודקת. עגלון שמוט שפה, בקסקט, בליטוף אחרון אל גב הסוס. בעל עגלה, נו. בעל עגלה שלא בא מאותם עיירות גדולות; כשאומרים לנו 'העיירות הגדולות' אנחנו מיד מבינים שיש גם עיירות קטנות. שיש כפר קטן ומשם הם באים. ואף שהסיפור יציג לנו את הנושא שלו עוד רגע, הרי שכבר אפשר להריח את הפער שבין העיר ובין הכפר, בין האדון ובין בעל העגלה, ולדעת – אולי – לאן הסיפור יוביל אותנו.

הָלַךְ הָאָדוֹן לְעַסָקַיו, וְנִשְׁאַר בַּעַל הָעֲגָלָה, שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה אִיוָן, עִם הָעֲגָלָה בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק.

פתחנו את הסיפור עם שתי דמויות, והנה האחת הולכת. האדון הולך לעסקיו בעיר הגדולה והעגלון – שמו איוון – נשאר. הענקת השם יוצרת לו פרטיות. דמות שמופיעה, פתאום. כמובן, גם השם 'איוון' הוא גנרי, כללי, 'שם שיכול להתאים לבעל עגלה'. ועדיין – שֵׁם. והשם כאן חשוב, כי זה אומר שר' נחמן רוצה לדבר איתנו עליו. בדרך כלל משאיר ר' נחמן את הדמויות שלו בתאריהם: 'האורח', 'בעל הבית', 'בת המלך', 'המשנה למלך'. אם לדמות יש שם, כנראה עליו – לא על העגלון, אלא על השם שלו – אנחנו עומדים לדבר. ומהצד השני – הוא כבר לא משוייך לעגלה. הוא לא 'בעל העגלה'; הוא איוון.

בספרו של ד"ר סוס "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מזהיר המחבר את הילד היוצא שלא יגיע למקום מסוכן מאוד, 'מקום לחכות'. שם יושבים אנשים ומחכים שיקרה משהו. שתבוא אליהם אהבה, בריאות, אושר, גאולה. הם לא הולכים, הם יושבים ומזקינים ובין לבין, מחכים. בסיפור שלנו נשאר איוון עם העגלה באמצע השוק. שוק, כלומר מקום הומה. סואן. ליבו של העולם הגדול. אנשים באים, הולכים, קונים ומוכרים. חלק מהסיפור של השוק זו ההליכה בו; אתה לא עומד. אסור לעמוד. אתה חייב להיות בתנועה. אבל איוון העגלון עוצר, עומד באמצע השוק. למה הוא עומד? שאלה טובה. נראה שהוא עומד כי הוא מחכה למשהו אחר, למישהו אחר; לאדון, שיחזור.

נִגַּשׁ אֵלָיו שׁוֹטֵר אֶחָד וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "מִי אַתָּה? וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב?" – בַּלָּשׁוֹן הַגֶּרְמָנִית: "וֶוערְדָא?"

ומדי פעם, כשמחכים, ניגשים שוטרים ושואלים את השאלות הקשות. אם היה העגלון ממשיך בתנועה, הוא לא היה נזקק לשאלה 'מי הוא', שהרי הוא אינו מפריע. ומאידך, גם אם היה נשאר בכפר לא היה נזקק לעמוד מול השאלה, שהרי בכפר הכל יודעים מי הוא. העובדה שעבר אל העיר, ואינו יודע איך מתנהגים בעיר, היא זו שמובילה אותו לעמוד מול השוטר, להשאל: "מי אתה? מה אתה עושה כאן?"

כשאני נשאל 'מי אתה', השאלה אינה 'מי אתה באמת', אלא 'מה אתה', 'כיצד אנשים רואים אותך', מהי הדמות שלך. התשובה 'איון' לא הייתה מספקת את השוטר, כיון שהיא לא אומרת דבר על הסיבה בשלה הוא עומד שם.

טרי פראצ'ט מספר ב'מכשפות בחוץ לארץ':

'Where am I?'
INSIDE THE MIRROR.
'Am I dead?'
THE ANSWER TO THAT, said Death, IS SOMEWHERE BETWEEN NO AND YES.
Esme turned, and a billion figures turned with her.
'When can I get out?'
WHEN YOU FIND THE ONE THAT'S REAL.
'Is this a trick question?'
NO.
Granny looked down at herself.
'This one,' she said."

או:

גראני רוחשעווה התבוננה ביקום הכסוף הרב-שכבתי.
"איפה אני?"
בתוך המראה
"אני מתה?"
התשובה לזה, אמר מוות, היא אי-שם בין לא לכן.
אסמה הסתובבה, ומיליארדי בבואות הסתובבו איתה יחד.
"מתי אני יכולה לצאת?"
כשתמצאי את זו האמתית.
"זה איזה סוג של חידת היגיון?"
לא.
גראני הסתכלה בעצמה.
"זו האמתית," אמרה.
[מכשפות בחוץ-לארץ, פראצ'ט, מאנגלית חגי ברקת, 286]

אבל מרבית האנשים אינם גראני רוחשעווה, והם מוגדרים על פי ההשתקפויות של עצמם: איך הם נראים בעיני אחרים.

גראני רוח שעווה. אני הנני מי שאני
התמונה לקוחה מהבלוג The styling game. כדי להגיע אליו לחצו על התמונה.

ממבטו של השוטר, איוון הוא הפרעה, לא דמות. השאלה 'מי אתה, ומה אתה עושה כאן?' היא 'מה מקנה לך את הזכות לעמוד כאן באמצע הרחוב?'. כלומר, האם יש לך פריוילגיה לעשות את מה שאתה עושה (מה אתה עושה), ומניין היא נובעת (מי אתה). אבל השאלה הזאת נשאלה בלשונו של השוטר, בגרמנית; "וֶוערְדָע?" ואיוון אינו דובר גרמנית–

חָשַׁב אִיוָן הָעֶגְלוֹן, שֶׁהַשּׁוֹטֵר שׁוֹאֵל לִשְׁמוֹ וְלָכֵן אָמַר: "אִיוָן", וְהִכָּה אוֹתוֹ הַשּׁוֹטֵר, וְצָעַק לוֹ שׁוּב: "וֶוערְדָא?", וְהוּא שׁוּב עָנָה: "אִיוָן", וְהִכָּה אוֹתוֹ שׁוּב וְצָעַק עָלָיו וְשָׁאֲלוּ "וֶוערְדָא?"

רגע, הוא לא שאל 'מי אתה'? שאל. איון לא עונה מי הוא? עונה. אומר 'איוון', למה התשובה שלו לא מספקת? כמובן, כי היא לא מצביעה על הפריוילגיה החברתית שלו, אלא על הזהות העצמית שלו. זה כמו להגיד 'אני מי שאני'. והלא השם הוא קונטיגנטי, הוא שרירותי, נצמד לאדם ללא קשר לזהות שלו בין החברה. זה, כמובן, לא מספק את השוטר, והוא מכה ושואל, מכה ושואל.

כדאי להתעכב כאן קצת יותר, כי זהו הקונפליקט המרכזי בסיפור הזה: חוסר היכולת לתקשר. העדר ההיכרות. כלומר, הבעיה המרכזית של איוון היא שהוא נמצא במקום שאינו המקום שלו, הדובר שפה שאינה שפתו, ומבקש ממנו דברים שהוא אינו יודע. מאוד מפחיד, מאוד מאיים, ובעיקר – מאוד אלים. אפשר גם לחשוב על השוטר, שתפקידו הוא למַשְׁטֵר את הרחוב לחוקים כתובים ולא כתובים, לזרימה ה'כמו טבעית', ועל כך שחוסר התקשורת של איוון אינו מול דמות אחרת, מקבילה לו, אלא מול דמות ממשטרת. מול החוק. במובן הזה, הסיפור דומה מאוד לדברים שכותב קפקא מצד אחד, ופוקו מצד שני: חוסר המובן של המִשְׁטוּר, והצורה האלימה שבה הוא כופה את עצמו על הסובייקט. זה דומה, ובוודאי משיק, לשוק עצמו – אתה חייב לזרום. אסור לך להיות הפרעה בזרימה.

מפתה לגלוש כאן לדיבור על השפה ועל חוסר התקשורת, אבל ר' נחמן לא מסתפק בזה. פתחנו בציון הדגשת שמו של איוון, ובכך שהוא אינו 'בעל עגלה', ולשם הסיפור ממשיך והולך. אבל רגע לפני כן, השוטר ממשטר את איוון –

עַד אֲשֶׁר לָקַח אוֹתוֹ עִם הָעֲגָלָה וְהֶעֱמִיד אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה רְחוֹב צְדָדִי.

אתה אינך איוון, אתה בעל עגלה. קח את העגלה שלך, אדון בעל עגלה, וחכה במקום צדדי. ושימו לב: איוון לא הלך מיוזמתו. השוטר הפעיל עליו כח. לקח אותו עם העגלה והעמיד אותו ברחוב צדדי, כך שלא יפריע.

בֵּינְתַיִם סִיֵּם הָאָדוֹן אֶת עַסָקַיו, חָזַר אֶל הַשּׁוּק וְלֹא מָצָא אֶת אִיוָן, חִפֵּשׂ וְחִפֵּשׂ עַד אֲשֶׁר מָצָא אוֹתוֹ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אִיוָן, הֵיכָן הָיִיתָ?"

איוון שוב נשאל משהו. "היכן היית?", שזו שאלה אחרת מ'מי אתה ומה אתה עושה'. השאלה "היכן היית" טומנת בחובה את השאלה "הלא היית אמור לחכות לי במקום מסוים, למה לא היית שם". ובמילים אחרות, היא חוזרת לשאלה "מה אתה עושה כאן" מהכיוון השני. השוטר שואל – למה אתה בשוק, והאדון שואל – למה אתה לא בשוק.

עָנָה לוֹ אִיוָן בְּלַחַשׁ וּבְפַחַד: "אַל תֹּאמַר כָּאן 'אִיוָן', אֶלָּא 'וֶוערְדָא'", כִּי חָשַׁב שֶׁהַשּׁוֹטֵר הִכָּה אוֹתוֹ עַל שֶׁאָמַר אִיוָן וְלֹא וֶוערְדָא.

והנה הפאנץ' של ר' נחמן; איוון מחליף את האישיות שלו תחת המשטור העירוני; השוטר, השטף. הוא כבר לא 'איוון', אלא 'ווערדע'. זה משעשע, כי המילה 'ווערדע' אינה שֵׁם, אלא שאלת 'מי אתה'. וזה עצוב, כי האישיות הפרטית של איוון הוחלפה באישיות חיצונית, בתביעת 'מי אתה'. כל עוד אף אחד לא בא ושואל אותי 'מי אתה', אני יודע היטב מי אני. כשאני עומד מול שטף שדורש ממני להשתלב בו, לא להיות 'אני' אלא להיות מישהו עם תפקוד חברתי פונקציונלי, כפי שהוא נראה מבעד לעיני החברה, אז אני מתחיל להסתבך: איך אחרים רואים אותי? מה הם חושבים שאני חושב שהם חושבים?

הפער שבין השעשוע לבין העצב יוצר אירוניה חדה; איוון לא הבין למה הוא הוכה. הוא חושב שהוכה בגלל שענה לא נכון על השאלה. זה לא נכון. הוא הוכה מכיון שהפריע לתנועה. כלומר, הוא הוכה מכיון שענה נכון על השאלה; הוא נשאל מי אתה וענה 'איוון', והקיום האוטונומי שלו 'מחייב' את ההכאה שלו על ידי השוטר. ובמובן הזה, הוא מפחד בצדק. זה הפוך על הפוך: הוא הוכה כיון שלא הבין את השאלה, והעובדה שלא הבין את השאלה היא גופה מחייבת הכאה.

וכמובן, הסיום של הסיפור מנכיח את ה'אל תאמר כאן'. הנקודה היא ה'כאן':

אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁיָּצְאוּ מֵהָעִיר, אָמַר הָעֶגְלוֹן לְאָדוֹן: "עַתָּה, שׁוּב אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא לִי אִיוָן".

כשיצאו מהעיר, אמר העגלון לאדון. לא "אמר איוון". העגלון אמר לאדון. יש לנו סגירה מעניינת של הפתיחה, שגם בה איוון לא היה יותר מאשר 'בעל עגלה (עגלון)'. כלומר, כשהם בעיר, הוא חריג, זר, ועל כן בעל אישיות פרטית. כשהוא יוצא מהעיר הוא חוזר למקומו הטבעי, ושם הוא בעל תפקיד, ולכן ללא שם. אבל זה לא משטור של השיח, אלא נינוחות שלו: אתה יכול לקרוא לי איוון. אני גם איוון וגם בעל עגלה. יש לי תפקיד, אבל גם קיום משל עצמי.

וְסִיֵּם רָבֵּנוּ: כְּשֶׁנִּמְצָא הָאָדָם אֶצְלִי הוּא בִּבְחִינַת מִי הוּא, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנִּי הוּא שׁוּב בִּבְחִינַת אִיוָן.

והנה, התעתוע המחויב, כמעט, של ר' נחמן. הלא יש לנו קונטקסט: ר' נחמן מספר סיפור לתלמידיו. והסיפור הזה אומר להם משהו עליהם ומשהו עליו. ור' נחמן מציג את עצמו בתוך השוטר, האחראי על השיח, הדורש בחינה מתמדת של 'מי אתה ומה אתה עושה כאן'. זו גם שאלה קיומית, תמידית, מהדהדת בשולי התודעה: מי אתה, יהודה. מה אתה עושה כאן. שאלה שאין לה מנוחה בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מן הצד השני, החסיד לא נמצא כל הזמן אצל הרבי, ולא חשוף לשאלה הזאת כל הזמן. כשהוא יוצא מר' נחמן, הוא יכול לחזור ולהיות הוא עצמו.

זו אמירה שיכולה להתפרש בביקורתיות: הלא הדמות היא איוון, בעל העגלה. אדם פשוט, רגיל. וכשהוא בא מול הרבי הוא נדרש לחרוג מהנינוחות שלו ולבחון את עצמו. ואומר ר' נחמן – כשאתם הולכים ממני, אתם חוזרים להיות אנשים פשוטים. מן הצד השני, זו אמירה שיכולה להתפרש בצורה חיובית: כשהאדם אצלי הוא כמו האדם מול החוק. הוא חשוף לאלימות, לחינוך, לנסיון לסדר אותו, להפוך אותו ל'מענטש', וכשהוא יוצא ממני – הוא חוזר להיות אדם עם אישיות עצמאית. הביקורתיות מופנה כאן כלפי ר' נחמן עצמו, והוא משתמש בה במודעות, ומרגיע באמצעותה את חסידיו שחוששים לאבד את האוטונומיות שלהם.

—————

הסיום של הניתוח הזה לא מבקש לקבוע מסמרות, יותר להרהר על הרגעים בהם אנחנו נדרשים להתבונן על עצמינו. אני חושב שההתבוננות העצמית הזאת היא דבר שנדרש דווקא מהחברה. כלומר – ובהשקה לדבריו של בודריאר – בשביל לכונן סובייקט, החברה והשיח כופים נקודת מבט שמנסה לייצר עדר של סובייקטים. הקריאה לעמוד מול עצמך ולשאול את עצמך מי אתה, מחייבת את הגדרתך ביחס לנקודת המבט החיצונית, הכלל-חברתית. ולהפך, הקיום הנינוח הוא קיום שיודע מי הוא. שההצדקה שלו נובעת מתוכו, והיא אימננטית. כמו גראני רוחשעווה, הוא אינו שואל את עצמו: הוא יודע.