אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

מודעות פרסומת

10 Responses to “אני רוצה להיות שם”


  1. 1 רוני ה. 23 בינואר 2014 ב- 13:50

    המאמר כתוב טוב, אבל יש בו לדעתי כמה אי דיוקים יסודיים בתיאור המציאות.
    – הטענה שאנחנו מין אי מערבי בעולם מזרחי ושהעולם מתחלק לכאורה לארצות הומוגניות בעלות מאפיינים אירופיים/אמריקניים/מזרחיים אינה נכונה. העולם ברובו הוא שעטנז, אפשר למצוא את המערב בסין ואת האסלאם באירופה. בהמון ערים מערביות יש "צ'יינה-טאונ'ס" שאינן שונות מהגטו היהודי. טורקיה נכבשה כמה פעמים בהיסטוריה על ידי עמים שונים לגמרי ואוכלוסייתה הוחלפה. העולם הוא היסטוריה מתמשכת של כיבושים והתבוללויות והוא הרבה יותר הטרוגני מהמתואר כאן.
    – הטענה ש"הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות" לא מדויקת לדעתי. הייתי אולי מנסח את זה שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים. השמאל ניסה בזמנו (ועדיין מנסה) ליצור מדינה יהודית הומוגנית ככל האפשר ולהיפרד מכמה שיותר ערבים, ועל ידי כך לאפשר ליהודי/ישראלי חדש להיווצר בממד הלאומי. הימין הדתי המתנחל אומר במידה מסוימת שלא חשוב הממד הציבורי (שיכול לכלול הרבה לא-יהודים) ושחשובה יותר הקהילה.
    – אני לא חושב שהחרדים לובשים את הבגדים האופייניים שלהם "מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת". החרדים יודעים היטב שלא אברהם, לא משה ולא רב אשי לבשו שטריימל. הלבוש החרדי הוא מין תקיעת רגל בקרקע, מחאה והתרסה כדי לא להיסחף למחוזות המודרנה.
    – אני לא יודע למה בדיוק התכוון מירצ'ה אליאדה, אולי לפרה-היסטוריה (ואם כן – איך הוא יודע?). אני חושב שבתנ"ך סדר הזמן הוא מאוד לינארי. יש שלשלת דורות מסודרת, יודעים מי הוליד את מי וכו'. גם הטענה שעל האלים לא היה איום לא נכונה. המיתולוגיות מלאות במלחמות אלים ובדברים איומים שעברו על האלים.
    – מה שאתה מתאר בסוף הוא חזון חילוני. גם השיר של ג'ון לנון הוא שיר חילוני מאוד (תקרא קצת אקזיסטנציאליזם). היהדות היא ממש ההיפך מזה, והנביא ישעיהו הוא חריג בולט בנוף היהדות. היהדות מפרידה כל הזמן (בשר מחלב, יהודים מגויים, צמר מכותנה וכו' וכו') והיהדות (וגם שאר הדתות) ממש חיות על ציר הזמן. אם הזמן יפסיק להתקיים או יאבד את משמעותו – גם היהדות לדעתי תפסיק להתקיים.
    (והערה לשונית בשולי הדברים: רובע, ברבים: רְבָעִים, רובעי-; זה אותו המשקל כמו חודש).

    • 2 יהודה 24 בינואר 2014 ב- 0:13

      דבר דבור על אופניו.

      א. ואף על פי כן, ישראל היא 'מדינה מערבית' ולא מזרחית. התרבות הושפעה בעיקר מהמערב, וכולי וכולי. החלוקה אינה דיכוטומית, אבל היא קיימת, שאלמלא כן לא יכולת לכתוב משפט כמו "אפשר למצוא את המערב בסין". לשיטתך, מהו 'המערב'?

      ב. מובן שגלות היא תפישה תודעתית ולא ארץ. הלא זה מה שכתבתי במאמר. המשפט 'קל יותר להוציא…' זהה למה שכתבתי, למעשה. ולא הבנתי מה עניין המימד הציבורי והקהילתי לכאן.

      ג. הוא אשר אמרתי. מובן שלא מדובר על מסורת מימות אברהם, אלא התקבעות, 'דריסת רגל בקרקע'. נעיצת הזמן במקומו, כדי שלא להמשיך איתו למודרנה (מילה שמנכיחה את הזמן).

      ד. שתהיה בריא. אני אומר לך שתפישת הזמן בעולם הקדום, למעט ביהדות, היא לא ליניארית, ואתה מוכיח לי מהיהדות שהיא כן ליניארית? הלא היהדות היא החריגה! ואתה מוזמן לקרוא את הפרק הראשון בספרו של יוסף חיים ירושלמי, 'זכור'.

      ה. ופחות או יותר – כשהיהדות תפסיק להתקיים, תבוא הגאולה. לא הייתי משתמש בניסוח הזה, אבל הוא קצת מתאים למה שכתבתי. מובן שהיהדות היא על ציר הזמן. כל מהותה שם. זה מופיע אצלי במפורש. וחזון אחרית הימים כחזון ביטול החלוקות – ובכן, לשם המאמר מצביע.

      ו. תודה, אתקן.

      • 3 רוני ה. 24 בינואר 2014 ב- 10:37

        יכול להיות שמה שמפריע לי הם רק הניסוחים, ושהכוונה שלך אחרת. אני אסביר את דעתי יותר בפירוט ואתה תחליט אם לזה התכוונת או לא.
        א. ישראל היא אכן מדינה מערבית, אבל היא גם לא מעט מזרחית, ותל אביב לדעתי דומה יותר לביירות מאשר לפראג. לכן אני מרגיש לא נוח כשאתה מדבר על "דיסוננס" בין התרבות אירופית או האמריקנית שלנו לבין התרבות מזרחית שאנחנו נמצאים בה. גורדי השחקים בדובאי ובמדינות המפרץ עולים פי כמה על גורדי השחקים של תל אביב והתפיסה שלך של המזרחיות התרבותית של הסביבה לא מבוססת מספיק על הכרת האזור (דרך אגב, דיכוטומי היא לא מילה מתאימה כאן כי היא מתאימה רק לחלוקה חדה לשניים – די = דואו = שניים).
        ב. כשאתה אומר "הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות" המשמעות היא שהארץ היא גלות בלי תלות בנו. זה כאילו אמרת: "הגענו לירח וגילינו שגם שם השמש זורחת ושוקעת". אני טוען בדיוק ההפך מזה, הגלות היא האופן שבו אדם בוחר לחיות בסביבתו ובארץ כשלעצמה אין שום דבר גלותי.
        אני רואה חיים גלותיים כחיים קהילתיים. האדם שומר על זהותו במסגרת הקהילה הדתית שלו (מתחתן, יוצר קשרים חברתיים, מדבר בשפה הפנימית של הקהילה, אוכל רק את האוכל שלה וכו'). אלה החיים שהיו לנו בחו"ל. במולדתו, אדם יכול להתחתן גם מחוץ לקהילתו, ליצור קשרים עם כל אדם שחי על אותה ארץ וכו' – כלומר המגדיר הוא המדינה ולא הקהילה. אבל כאשר במדינה יהודית יש אחוז ניכר של לא יהודים, אנחנו חוזרים לחיים בקהילות.
        אתה הזכרת את הצבא ואת הצורך להתגונן כמאפיין של גלותיות, אבל זאת לא ההגדרה הרגילה של גלותיות. לרוב המדינות יש צבא ולדעתי דווקא הצבא הוא מאפיין של מדינה ריבונית ולא של גלות. בעיניי לא נכון להעמיד מול הגלות עולם קוסמופוליטי, בעיניי זאת אוטופיה ולא דבר שאנחנו אמורים לצפות לו באופן מעשי.
        ג. לגבי החרדים, כתבת "החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה". אני לא מקבל שמנהגים של מאתיים שנה הם "מסורת". למילה "מסורת" ולמילה "אבותיי" יש בעברית משמעות ברורה ובגדי החרדים לא יכולים להיחשב למסורת בהגדרות המקובלות.
        ד. יכול להיות שאכן לא הבנתי, אולי כדאי לשפר פה ושם את הניסוחים כדי שהטענה תהיה ברורה יותר. למשל למשפט "הלא הזמן האנושי חסר משמעות" אולי כדאי להוסיף בסוף "עבורו" (=עבור האל).

  2. 4 נירוס 23 בינואר 2014 ב- 14:20

    נפלא!
    כתוב מאוד יפה, ומאוד מעניין ומעורר מחשבה. בהחלט ממשיך להדהד גם אחרי הקריאה, ופותח פתח להרבה שאלות גדולות. יישר כח.

    ובלי שזה יעיב על עיקרי הדברים ועל הרעיונות החשובים, אני חולק על כמה מהנחות היסוד שלך. הנה כמה הערות שעלו לי תוך כדי קריאה:

    א. אני לא מסכים עם ההבדלים שקבעת בין החרדים להייטקיסטים. חליפות נכנסו לאופנה בארופה בתחילת המאה ה-19 ומשם התפשטו בהדרגה אל "אנשי העולם הגדול" בכל מקום בעולם. הייטקיסטים שלובשים חליפות הם לא מחוברים ל"הווה" יתר מאשר חרדים, הם פשוט משמרים מסורת של קהילת ההשתייכות התרבותית המדומיינת שלהם. זה אנאכרוניסטי באותה המידה, וזה מעיד על השתייכות מעין-קהילתית באותה המידה. זה פשוט שכיח ומקובל יותר.
    החרדים, בתכל'ס, לובשים בדר"כ חליפות מאותו הסוג בדיוק, אבל החסידים שלובשים לבוש מסורתי אחר, משמרים מסורת מתחילת המאה ה-18. כלומר – לא "הווה נצחי", לא משהו שהיה מאז ומעולם, אלא פשוט מסורת קצת יותר ותיקה.
    במילים אחרות: לא רק שהלבוש של שתי הקהילות האלה מאוד דומה, אלא שגם הניתוק שהוא יוצר בזמן ובמרחב הוא דומה למדי.

    ב. אני בכלל לא מסכים שישראל ותל-אביב מנותקות מהמזרח התיכון. תל-אביב לא יכלה להיות בצ'כיה, ויש בה הרבה מאפיינים מאוד יחודיים לה, והרבה מאוד השפעות מזרחיות, מזרח-תיכוניות וערביות: בשפה, בתרבות, במזון ואפילו בלבוש. יש גם השפעה של המערב, כמו שיש השפעה של המערב ושל הגלובליזציה בכל מקום בעולם, לרבות במדינות השכנות, אבל לא נכון לדעתי לומר על ישראל או על תל-אביב שהן "מערביות", או "גנריות", ושהן נטע זר בסביבתן או שהן מהוות חריגה ברצף המזרח תיכוני.

    ג. אני לא מסכים שרבעי היהודים בארצות הנכר היו אקס-טריטוריאליים. יהודים בכל מקום שהיו, הושפעו מאוד מהסביבה החברתית והתרבותית שבתוכה הם חיו. אולי לא נטמעו, אבל גם לא היו מנותקים מהמרחב. יהודים בפולין – בד"רכ לא ע"פ הגדרתם העצמית, אבל כן מכל בחינה אחרת (תרבותית, לשונית, וכו') – היו מאוד "פולנים", ויהודים במרוקו היו "מרוקאים".

    מבחינת התיאור ההיסטורי והסוציולוגי, הייתי אומר ששלושת הסעיפים האלה מלמדים משהו על התפיסה ההיסטורית הנראטיבית היהודית ועל התפיסה התרבותית הישראלית, יותר מאשר הם מלמדים באמת על ההיסטוריה או על המזרח התיכון. אבל בתור "אידאות", או בתור דוגמאות לרעיונות שלך על התפתחות של תפיסת הזמן והמרחב, הם עושים את העבודה, ובסך הכל, המסה יפה ומעניינת מאוד 🙂

  3. 5 ארגמון 24 בינואר 2014 ב- 0:46

    בוא נאמר שקויתי שלא תדרדר לטיעון הליבוביצ'יאני.
    מחשבה שנוטשת את הגאולה הקונקרטית, בסופו של דבר הופכת את הקב"ה לאכזר ודורסני, וכבר כתבתי על זה פעם.
    (כל זאת כמובן בתנאי שלא מדובר על אלוהים כשיקוף מהופך ועצום לריקנות האדם, מן מפלט האדם מפחדו מעצמו, שאז בכלל אין טעם לומר או לעשות משהו)

  4. 7 כי שקט הוא נפש 27 בינואר 2014 ב- 17:33

    כדאי לציין למאמרה של רבקה שאול בן-צבי 'כי שקט הוא נפש', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון', משפטים תשע"ג.

    בין השאר מוזכרת שם ההבחנה בין התרבות המערבית למזרחית, בכך שהתרבות המערבית נוטה להיות מוחצנת, בעוד שהמזרחית נוטה להפנמה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 8 לחידוד ההבחנה בין מזרחיות למערביות 3 בדצמבר 2014 ב- 8:58

      יש להעיר על דבריה של רבקה שאול בן-צבי, שגם בתרבות המזרחית יש נטייה להחצנת בהדגשה של טקסיות וכבוד.

      אולי יותר נכון להגדיר שהתרבות המערבית מדגישה את העשייה וההישגיות, בעוד שהתרבות המזרחית – את החווייה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. 9 עמידה לתפילה וישיבה בדין 27 בינואר 2014 ב- 19:30

    יתר הקפדה בלבוש נצרכת בעת שעומדים 'נוכח פני ה'.

    בתפילה מלמדנו הרמב"ם: 'תיקון המלבוש כיצד? – מתקן מלהושיו תחילה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש… דרך כל החכמים והתלמידים שלא יתפללו אלא כשהן עטופים' (הל' תפילה ה,ה).

    וכן בישיבה בדין, מנחה הרמב"ם: 'כל בית דין של ישראל שהוא הגון – שכינה עמהן. לפיכך צריכין הדיינין לישה באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש. ואסור להקל ראש או לשחוק או לספר בשיחה בטילה בבית דין, אלא בדברי תורה וחכמה' (הל' סנהדרין ג,ז).

    לפיכך היה מנהגו של הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, שכשהיה יושב בדין היה לובש חליפה ומגבעת, אף בימי הקיץ הלוהטים.


  1. 1 מצרים, יציאה והמשכיות | הרהורים לליל הסדר | הכריכה האחורית טראקבאק על 14 באפריל 2014 ב- 9:57

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: