על תפילה שיוויונית

[במקום הבהרה: זה לא פוסט על שוויון אלא פוסט על תפילה. אני לא מבקש להתייחס לנשים ביהדות או למעמד הנשים בכלל, אלא לאיזושהי תנועת נפש שלי.]

מצאתי את עצמי מהרהר השבת, בפעם המי-יודע-כמה, על מניינים שוויוניים. מניינים שנפרשים על פני הספקטרום הרחב שבין תפילה אורתודוקסית ובין תפילה חילונית, בין מניין שפני כולם מכוונים לירושלים ובין מניין שהמוקד הוא הקהילה – ולכן כולם יושבים במעגל. התפילה במניינים שאינם אורתודוקסיים אינה חוויה חדשה לי; מצאתי את עצמי מתפלל, בעבר, בכמעט כל סוגי המניינים. השבת התעוררה המחשבה הזו שוב, בעקבות סוף שבוע שעשיתי עם בית המדרש 'דרישה', ובו התפילות היו שוויוניות. אני לא רוצה לנתח את כל חווית סוף השבוע, אלא רק על התפילה. וגם זה, לא בתור התמקדות על בית המדרש הספציפי. הדברים האלה מתייחסים גם לקהילות אחרות ברחבי הארץ והעולם, וגם לחוויה האישית שלי, כעומד מול האל.

כשהתפללתי במניינים האלה שמתי לב לשלשה הבדלים מהותיים בין המניין האורתודוקסי המקובל ובינם. הראשון הוא, כמובן, היחס לנשים. הנשים במניינים שוויוניים אינן מודרות מהתפילה, אלא מהוות חלק ממנה. במקומות מסוימים הן נוטלות חלק שווה, ובמקומות אחרים הן נוטלות חלק גדול יותר – אם כי, עדיין מוגבל באמצעות ההלכה. הנושא הזה משיק ומושפע משאלת היחס לנשים ולאשה ביהדות, וכבר נכתב עליו רבות. השני הוא היחס לנוסח תפילה המקובל. מניינים מסוימים משנים אותו, אחרים רק מוסיפים לו דברים, ויש כאלה שלא נוגעים בו כלל. הדבר השלישי, שעליו רציתי לכתוב, הוא הרכות של התפילה.

קצת אסתבך בניסיון להסביר מהי 'רכות' של תפילה. זה קשור גם להבדל שבין חזן וחזנית, להבדל שבין לרטון או למלמל את התפילה ובין להגיד כל מילה ומילה בה. זה קשור למבנה של בית הכנסת – אם הוא מעוצב סביב הקהילה (כמו אצל עדות המזרח) או אל ארון הקודש, וזה קשור גם לצורה שבה התפילה הופכת להיות מעין חוויה רוחנית, מרוממת, ורדרדה למדי, אפילו חייכנית, מלאת שיניים צחורות עד אימה. זה קשור לשאלה האם אנחנו מתפללים כי רוצים או מתפללים כי צריך, ובין היתר, זה מתקשר גם לאורך התפילה – שמושפע ישירות מכמות השירים ששרים בה. האם שרים, כמה שרים, מה שרים. בשטיבל שליד הבית שלי, דרך משל, לא שרים את התפילה. לפעמים יש ניגונים, אבל הניגון אינו למילות התפילה (אותם אסור לשיר) אלא נכנס בין בית שיר אחר למשנהו. במניינים שוויוניים יש איזשהו מגע קרליבכי, והשירה משתלטת על התפילה והופכת את התפילה עצמה לשירי מקהלה רכים.

הכלה יכולה להיות אחת התנועות הכי אלימות בעולם. יכולה להיות, כתבתי, כי בכל זאת – חיבוק ונתינת מקום הם גם מהתנועות הכי רכות שיש. השאלה העיקרית היא האם המחובק רוצה את החיבוק או נרתע ממנו. כי אם הוא רוצה, אז החיבוק הוא נהדר. ואם הוא לא רוצה, אז אין לו לאן לברוח. כמו תנועת ה'הכלה' של בתי הספר: לא משנה מה תעשה, יכילו אותך. לא משנה מה תעשה, תהיה חלק מאיתנו. אנחנו מקבלים אותך כמו שאתה, ולכן אין לך שום אפשרות להיות אתה; אי אפשר למרוד בתנועה של ההכלה, כי גם המרד מוּכָל. ממילא, אין איך לצאת. תמיד תהיה חלק.

ויש משהו שמרתיע אותי באותה רכות של תפילה. באיזשהו מקום, תפילה רכה הופכת להיות תפילה שהיא בהכרח שבח, הודאה או בקשה. אבל גם הבקשה, שהיא, לכאורה, היחידה שמצביעה על זה שיש משהו שלא בסדר באופן כללי בעולם הזה, גם היא נעשית ברכות, בהתפנקות, ב'אתה כל כך אוהב אותי, אולי תעשה לי טובה'. אין כאן אפשרות לדרישה, לטרוניה או להטחת דברים כלפי האל. אין כאן אפשרות ל'ברוגז' או לריב. אני רוצה לצעוק, להתעצבן. להיות אדם, לא מלאך מזמרר בקולות רכים ונוגים. אני רוצה למלמל את התפילה שלי. אני רוצה להיות מודר ממנה. לא כמו אותם בתי הכנסת שבהם הכניסה נמצאת מקדימה, כך שאם אתה מאחר הכל רואים אותך. גם לא כמו אותם בתי הכנסת שאין להם 'מאחורה'. שאתה חייב להיות חלק מהתפילה, יהיה מה שיהיה. אני רוצה שיהיו לי אחורי בית הכנסת, שאני אוכל לעמוד שם, להסתובב עם עצמי. להיכנס ולהישאר בחוץ.

האם זה קשור להכנסת הנשים למרחב התפילה? לא בהכרח. יש גם מניינים כאלה שאינם שוויוניים, ויש גם להפך. אבל נוצרה אצלי תחושה שיש קורלציה בין האחד לשני, וככל שהתפילה נהיית פחות ופחות מסורתית, כך גם הרכות הולכת ומשתלטת. אני קצת חושש להגיד את זה, כי אמירה כזו תשליך איזו תפישה מהותנית על נשים ונשיות, וכגבר אני לא מבין בזה כלום, אם אפשר בכלל להבין. אני רק יודע שבאחד השיעורים הקבועים בהם אני משתתף שמתי לב שהבנות לא מדברות בנוכחות בנים. וכשניסיתי לברר למה, גיליתי שקיים 'שיח גברי', שהוא שיח אלים. שיח שמתווכח, שמטיל ספק בהנחות היסוד, שמשוכנע בדברים שהוא אומר ובוטח בהם. הבנות שדיברתי איתן חשו מאוימות מהשיח הזה, וממילא לא פתחו את הפה. כוונתי לומר שאולי, כמו שיש שיח 'גברי' יש גם שיח 'נשי' (שאינם דווקא לגברים או לנשים), שהוא יותר רך ומכיל ופחות מאיים. יכול להיות שיש באמת שיח כזה (אני לא יודע, כפי שאמרתי, אני לא מבין בזה בכלל), ושאולי הוא מייצר את הרכות.

תפילה רכה הרבה יותר. נשות הכותל, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תפילה רכה הרבה יותר. נשות הכותל, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זה קשור קצת, מהכיוון האחר, לשינוי בטקסט.  שמעתי הרבה פעמים בקבלות שבת חילוניות את 'ירדה השבת על בקעת גינוסר', או אפילו את 'אני רוצה תמיד עיניים להלל' של נתן זך, אבל איש לא הביא את 'אין לי צורך ברחמיך, שלושים ושתיים שנה עמדתי תחת שמיך' של אותו נתן זך. הביאו את שירי אלוהים של יהודה עמיחי, אבל לא את 'אל מלא רחמים' שלו או את 'אלוהים מרחם על ילדי הגן שלו'. זה כמו לחבק את הילד, במקום להתייחס אליו כמבוגר: הפנייה אל האל בצורה רכה מפרקת את האחר, את הסובייקט הגדול, ומכילה אותו בתוך הקהילה. ממילא, קווי המתאר של האל הופכים לשבריריים ונטולי זהות.

האמת צריכה להיאמר – התפילה הקבועה שלי אינה תחנונים. היא אינה הטחת דברים, ואני בקושי תופש אותה כפניה אל האל. זה לא שבכל פעם שאני מתפלל אני מוצא את עצמי מתווכח; לרוב אני ממלמל את הדברים שצריך למלמל, לעיתים מציץ בפלאפון, לא יותר. ועוד: זה לא שהתפילה המסורתית צועקת את עצמה. היא מהללת ומשבחת ומליאה בתארים שמשפילים את האדם ומגדילים את האל. אולי זה מה שמציק לי, ולכן אני ממלמל אותה (להתווכח, נניח, היה מרגיש לי הרבה יותר טוב) אבל אבל חוסר היחס הזה הוא נינוח, הוא טבעי לי; אני מתפלל כי אני רוצה. לעומת זאת, כשאני נמצא במניין שכולם שרים ואני היחיד ששותק, אני חש כמו בתוך מלכודת דבש. זה מתקשר לי קצת לדברים שחשבתי פעם על ההלכה האורתודוקסית. במהלך ויכוח כזה או אחר מצאתי את עצמי אומר שאני מעדיף לחטוא, ובלבד שיהיה חטא. כלומר, שאין לי רצון להרחיב ולפורר את ההלכה כך שתכיל אותי כבן לגיטימי, תמיד, בתוך גבולותיה. בלי קשר לשאלת השרידות, ובטח בלי קשר לשאלת הלגיטימיות (ההלכתית, ובכלל) של הצהרה כזו, רק ביקשתי להגיד שאני רוצה את הגבולות כדי שאוכל למצוא את עצמי בתוך המערכת הזאת, בין אם בפנים ובין אם בחוץ. כי אם אין פנים ואין חוץ, גם הדבר עצמו אינו בנמצא.

התחושה הכללית שלי אומרת שזה מתקשר לדברים יותר בסיסים בדת ובתרבות. כלומר, שיש משהו בדת שמחייב חלוקה של פנים וחוץ, להדרה של מישהו אחר וכולי וכולי. לא יודע מה אני חושב על זה. בניגוד למרבית הפוסטים בבלוג שלי, הדברים האלה הרבה פחות ברורים לי, ויותר משניתחתי משהו, כתבתי את התחושה שלי. ממילא, זו אינה הצעה לפתרון או קריאה לפעולה. יותר מזה: הדרת הנשים מהחיים הדתיים מפריעה לי הרבה יותר מכל מה שכתבתי לעיל (אם כי – גם כאן, אין לי מושג מה לעשות). כמובן, אין לי משהו נגד מניינים שוויוניים כאלה ואחרים, להפך. רק רציתי להצביע על משהו שהפריע לי השבת.

מודעות פרסומת

8 Responses to “על תפילה שיוויונית”


  1. 1 נעם 9 בפברואר 2014 ב- 20:54

    שלום לך.
    הדברים שלך, למרות כל ההסתייגויות שמובאות בהם, מצדדים בעמדה האורתודוכסית לתפילה, אבל דווקא הנימוקים שאתה מציין הם עמוקים הרבה יותר, ומראים ניסיון כנה ואמיתי להבין מה באמת קורה שם, במניינים שיוויוניים או אלטרנטיביים.

    נהניתי לקרוא את רוב הדברים, ואף הזדהיתי עם חלקם (. צרם לי המשפט "הספקטרום הרחב שבין תפילה אורתודוקסית ובין תפילה חילונית". אני לא מרגיש שתפילות אלטרנטיביות הם בספקטרום שהצעת, אלא בספקטרום שבין אדם לאלוהים. כל מה שהיה או יהיה לעולם לא יוכל באמת לעשות צדק עם מפגש שכזה. אני חושב שהשטחת הנסיונות הללו למימד אחד, קו ישר עם שני קצוות, חוטא לעצם המילה "תפילה", וודאי לנסיונות לחדש אותה, וכמעט הייתי אומר (לולא דמסתפינא) שאני חש בה ניחוח של עבודה זרה.

    אני חושב שהאבחנה שלך ביחס לצורך ב"רכות" (אני מעדיף "קרבה") נכונה. אני חושב שרבים חווים את התפילה האורתודוקסית כמנוכרת, ככזו שאין בה מפגש. אני לא בטוח שאין מקום למחאה, לצעקה ולכעס במניינים עליהם דיברת, אבל השאלה אם יש רצון לקרבת יתר, תוך הדחקת הממדים האנושיים הללו, היא שאלה מפרה ביותר. אני תוהה אם אכן ההפך נכון באיזו שהיא מידה, כי כפי שכתבת, הקשר בין תפילה מסורתית להבעת צעקה או זעקה, הוא מקרי בהחלט. אני חושב שבמניינים מסורתיים אין מקום לשום חוויה בממד הציבורי, אלא אם כבר, רק לחוויות אישיות, ועדיף במהלך תפילת עמידה.

    ולבסוף, מאוד אהבתי את האבחנה על "הצד האחורי של בית הכנסת". זה בעצם הצורך בשוליים, הצורך לא להיות חלק (מתחבר לחלק שכתבת על הכלה). אני לא יודע אם אני רוצה לקבל את מה שכתבת על חטא, כי הנטייה שלי לחשוב שהצורך בחטא או במצווה הוא צורך ילדותי, אבל ברמה היותר רגשית, אני הולך גם עם זה.

    תודה
    נעם

  2. 2 ארגמון 9 בפברואר 2014 ב- 21:11

    זה כמובן מה שמעצבן כל כך בקווניקים, משהו שגרוסמן תיאר כבר לפני שנים, על זה שלא משנה מה אתה עושה אתה בסדר. גם אם תהיה הכי חילוני-שמאלני-להכעיס הכל הוא חלק מהמהלך האלוקי.

    מדהים איך כמעט תמיד – ומהצד השני- מה שאתה מתאר גם אני מרגיש. לא הייתי במניינים שוויוניים כמובן, ולא אהיה, ואני מיזוגן-מהותן-שובינסט-חשוך מהזן הנמוך ביותר, ועדיין אני מסכים עם הרבה מהניתוח, גם אם לא כלפי תופעה ספציפית זו.

  3. 3 אבי 9 בפברואר 2014 ב- 23:15

    אני מנסח לי את ההבדל בין מה שאתה קורא 'תפילה רכה' לתפילה מסורתית בצורה קצת אחרת.
    בתפילה המסורתית, בגלל הריטואל הקבוע מראש וחוסר הבחירה שבו, ישנו עימות עם התפילה והאל כ'אחרות'. העימות הזה מאפשר את המצבים של קירבה וריחוק, השוליים עליהם דיברת. יש עיסוק במיקום שלי מול התופעה הזאת של התפילה והאל.
    לעומת זאת פרקטיקה דתית שנובעת מיצירה אישית, עמוקה ונשגבת ככל שתהיה תשאר תמיד קרובה יותר ל'איזור הנוחות הפנימי', מה שלא מספק את הצורך בחווית הדת כמשהו ממשי, שאפשר להתחכך בו ולהרגיש אותו.

  4. 4 שירה 9 בפברואר 2014 ב- 23:51

    אני מסכימה איתך מאוד בכל הנוגע לאפקט הכליאה של ההכלה (וניסחת זאת יפה), אבל אני לא בטוחה שזה המצב בתפילה שוויונית.
    כשאני מתפללת במניין שוויוני אין בי שום תחושה של רכות; המניין בו אני מתפללת דווקא לא שר את התפילה לרוב, ויש בו תחושה של בית כנסת די 'נורמאלי'. הרכות שאתה מייחס לתפילה כזו אולי נובעת מאותו מקום של ורדרדות שאתה מייחס לה- כי זו תפילה שנתפסת בעיניך כנשית ומכילה.
    אין בתפילה זו בעיניי שום אלמנט של הכלה – זה גילוי של צדק, של מקום שאינו חסום בפני להתפלל בו, כאחת האדם, בפני האל או בפני עצמי והסובבים והסובבות אותי. העדר המחסום לא מתורגם ל"אתה כל כך אוהב אותי" – זאת חתיכת קפיצה.

    • 5 יהודה 10 בפברואר 2014 ב- 0:04

      אבל התהליך היה הפוך. קודם הייתה לי צרימה. צרימה בחוויית התפילה, לא בשילוב של הנשים במרחב בית הכנסת. אחר כך ניסיתי לנסח מאיפה היא מגיעה.
      אני מאמין שקיימים בתי כנסת שוויוניים ו'נורמליים'. כתבתי, למעלה, שזה לא בהכרח קשור לשילוב של הנשים. ובכל זאת התחושה הזו קיימת אצלי והיא חוזרת שוב ושוב. ב'דרישה', נניח, לא חוויתי את זה בכל התפילות. היו תפילות שהיו רגילות לכל דבר ועניין.
      ההכלה אינה הכלת האחר, ה'אישה', או משהו כזה. ההכלה היא רק דימוי (שכמובן, גם משליך הלאה), כדי לאפשר לי לדבר על מה שמרתיע אותי ברכותה של התפילה הלא-אורתודוקסית.

  5. 6 שלומית. 10 בפברואר 2014 ב- 20:18

    קודם כל, זה פוסט ממש מוצלח בעיני. הליברליות הרי לא יכולה לבקר את עצמה מבלי להיחשד בשמרנות שגורעת מהפתיחות שלה. אז עצם העובדה שמישהו מצליח לנסח את ה"אין לי אמירה חיובית\שלילית על השינוי הזה, אבל הוא גורם לי לאי נוחות" היא מחדשת ומרעננת מבחינתי.

    פה, שם, כאן;
    מעניין.
    כי ברמת המאקרו אני מאוד מזדהה עם מה שאתה כותב וברמת המיקרו הייתי מזיזה את האצבע קצת הצידה מהנקודות שלך.
    אני לא הרגשתי את ה'רכות' שאתה מדבר עליה בתפילות הפלורליסטיות שנכחתי בהן. כן, הרגשתי ששרים יותר-עד-המון, התפילה הופכת לטקס רוחני יותר מאשר לריטואל פרקטי וכו'.
    אבל לא הרגשתי מתיקות, או דבש, או הכלה מחבקת.
    הרגשתי שמנסים למשוך את התפילה למקום האוניברסלי שלה. מקום שזר יוכל להגיע אליו ולהגיד "איזה יופי, איזו אווירה נעימה, כמה רוחניות דתית ונהרה פנימית"- לכאורה, דומה, אבל ההבדל גדול.
    בעיני זה בכלל לא קשור למגדר. יש פה ז'אנר מסוג מסוים (במידה רבה אני חלק ממנו, ולכן זה מאוד מבלבל לפעמים) שעוטף את הדת בנייר אריזה יפה, תרבותי כזה, יהדות הומאנית לכולם.

    ואז, תו"כ קריאה, פתאום חשבתי לעצמי שאולי הקצוות של התופעות האלה שאתה מתאר קרובים בהרבה ממה שאתה חושב. אלו שרים ואלו ממלמלים. אלו מחבקים את הגוספליות של הטקסט, אלו בועטים כעס שאין לו כתובת- וכולם מתחמקים בשקט מהמילים המונטוניות, שלא מסוגלות להכיל את משאלת הלב בצורתה הטבעית.
    [יצא לי, אגב, להתפלל לא פעם במניינים "יבשים-ממלמלים" כאלה. וגם הם ממלכדים מהצד ההפוך. גם בהם אם יש מישהי\ו יחידים ששרים בהתלהבות הם חריגים, וגם שם קיים הפער.]

    זה משנה? לא יודעת. אולי תפילה היא בכלל מה שקורה בין המילים והשירים והמלמולים. ברגעים בודדים, בין השורות, עמוק ובפנים.

    ***
    לגזור ולשמור: "אם אין פנים ואין חוץ, גם הדבר עצמו אינו בנמצא".
    כיוונת ואינך יודע עד כמה.

    (הולכת לברר למה אני מתחברת ל'שיח גברי' הרבה יותר מאשר ל'שיח נשי'.)

  6. 7 דביר 12 בפברואר 2014 ב- 23:34

    פוסט מצוין ומעורר מחשבה, תודה

  7. 8 התפילה הרכה - מזמינה 'קריאה רכה' שלה 14 בפברואר 2014 ב- 0:40

    לנכון העיר יהודה על כך שתפילה קהילתית חווייתית מקשה על היחיד למצות את סערת רגשותיו במפגש עם קונו. אולי משום כך ייסד רבי נחמן את ה'התבודדות' המחזירה את התפילה למצבה הקמאי – שיח ספונטאני בין האדם לקונו.

    מאידך, יש גם יתרון בנוקשותה של התפילה הרכה. היא מחייבת את האדם לעמוד שוב מול הטקסט. אז יכול הוא לעשות מה שהגדיר יהודה (בפוסט מיום 30.4.13): 'קריאה רכה' – קריאה חוזרת של הטקסט, המגלה בו פרשנויות ומשמעויות חדשות.

    כשהאדם 'מחדש בה דבר' – הופכת תפילת הקבע לתפילה יוצרת!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב. – לא תמיד הקול הנשי הוא רך. שרה מטיחה באברהם 'חמסי עליך'; רחל מטיחה ביעקב: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'. אולי נכון יותר לומר שלאשה קל יותר לחוות רגשות – הן רכים והן קשים – בעומק. לחוות ואף לחוות, לבטא את רגשותיה.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: