הרהור על פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית, אומרת ויקיפדיה (באנגלית), היא תת ז'אנר של ז'אנר הפנטזיה: סיפור בעל עלילה פנסטית שמתרחש בסביבה אורבנית. הפנטזיה האורבנית יכולה להיות בעולם מקביל, פנטסטי, או בעולם הנוכחי. יכולים להיות גם שני עולמות מקבילים באותו סיפור (עיר תחתית ועיר עילית, נניח, כמו 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן). מה שמגדיר את תת הז'אנר הוא ההתרחשות שלו בסביבה אורבנית, עירונית.

האורבניות היא תהליך של השתלטות על הטבע. בעוד ששיטות מגורים אחרות השתמשו בטבע בתור המרחב שבתוכו הם פועלים, הרי שהעיר מהווה את המרחב של עצמה. כך, למשל, יער ירושלים מקיף את ירושלים, אבל תושבי ירושלים אינם מונחים בתוך הרי ירושלים, אלא במין בועה עצמאית שחוטים מחברים בינה ובין בועות אחרות. קיבוצים, למשל, אמנם לוקחים את הטבע סביבם ומעבדים אותו (באמצעות מטעים, שדות וכדומה), אבל תושבי הקיבוץ מונחים בתוך ההקשר של המרחב סביבם. תושבי העיר מונחים בתוך העיר. לא מעט אפשר לראות את אזורי התעשיה של העיר כמעין חיץ בינם ובין העיר עצמה.

הפיסקה הקודמת אינה קביעת עובדה מוצקה. יער ירושלים הוא המקום אליו אני יוצא כשאני רוצה לנשום אויר, ואני מניח שעוד רבים מתושבי ירושלים עושים כך. אני רק מנסה להצביע על המיקום של העיר במרחב, כגורם שמשתלט על המרחב סביבו ויוצר לעצמו אוטונומיה. הטבע בתוך העיר נמצא בתוך אזורים מוגדרים: גני שעשועים, פארקים, מסלולי ריצה ורכיבת אופניים. סביב כל עץ ברחוב יש בועה קטנה של אדמה בתוך מרבד האספלט, אבל האספלט עצמו – שמכסה את האדמה ומיישר אותה – מהווה הדוגמה המושלמת להשתלטות על המרחב.

עליית הערים התחילה במאה העשירית, אבל במידה רבה אפשר לראות את העיר המודרנית כסינקדוכה של המודרניות עצמה: הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים, רמזורים וכדומה. אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, התהליך הזה הוא גם סיפורם של הפילוסופיה והתרבות האנושית בכלל.

סדר לעולם אינו מושלם. הוא מסתיר את האש, אבל לא מכבה אותה. מתחת לנסיון לסדר את העולם מבעבע העולם עצמו, כשמדי פעם הוא פורץ ומערער את הסדר הקיים [אפשר לראות את הטרור – כלומר, את הדימוי של האִיוּם – בתור דוגמה לערעור סדר, החושף את השבריריות של החיים ה'בטוחים']. גם הערים הן סדר, אבל הן לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטת העזובה והמושלמות של העיר נסדקת לרגע. פירוק הסדר, או פירור האשליה הזאת, היא אחת הצורות שבהן ההגות הפוסט מודרניסטית עובדת. הדהקונסטרוקטיביים, הקריאות הפוסט סטורקטורליסיות, אסכולת פרנקפורט – כולם התעסקו באותו נסיון ביקורתי של מבט על הסדר הקיים ונסיון לפורר אותו או להצביע על הכשלים שלו.

כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה

כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה

בשביל להבין את הקשר בין זה ובין פנטזיה אורבנית כדאי לחשוב על ז'אנר הפנטזיה בכלל. חלוקה מפורסמת בין פנטזיה למדע בדיוני (להלן: מד"ב) מכניסה את הפנטזיה אל העבר, אל ימי הביניים, ואת המד"ב אל העתיד. חלוקה אחרת מסווגת את הפנטזיה באמצעות שימוש בקסם כדי להסביר תופעות על טבעיות, בעוד שהמד"ב משתמש במדע בשביל להסביר אותן. חלוקה שלישית טוענת שהפנטזיה מייצרת עולם מקביל, קסום, בעוד שהמד"ב מתרחש בעולם שלנו. אני לא חובב גדול של חלוקות לז'אנרים – הם טובים בעיקר כדי לתת לקורא מושג על העולם שבו הוא נמצא, ובשביל לתת לכותב קיצורי דרך (אני כותב 'אלפים', והכל יודעים על מה מדובר) – אבל למרות זאת, אפשר לראות שכל החלוקות סובבות סביב אותה נקודה.

הפנטזיה עובדת באמצעות קסם. הקסם אינו מוסבר, הוא נמצא באויר, באדמה, ביקום כולו. במובנים אלה, היא לא אנושית. כלומר, יותר משהפנטזיה מדברת על האנושות (הגיבורים שלה, נניח), היא מדברת על העולם שאותו היא בוראת. המדע הבדיוני עובד באמצעות מדע: הוא מסביר שינויים במציאות ומנתח אותה. כלומר, הוא מדבר על האנושות. מהסיבה הזאת לפנטזיה יש גיבורים הרבה יותר מגניבים; הם לא צריכים להיות אנושיים (במובן האפור של המילה), כי המוקד הוא העולם. המד"ב משתמש הרבה יותר בגיבורים אנושיים, דומים לנו, כיון שהוא בוחן איך האדם מתפקד (ואולי המילה היא 'כובש' או 'משתלט על') בעולם.

[אני חושב שכדאי להכניס, בהערת אגב, שלרוב – הפנטסיה הרבה יותר משמרת תפישות קיימות (נניח, חלוקות מגדריות) מאשר המד"ב. במובן הזה היא יותר 'מסורתית', לטוב ולרע.]

כמובן, בסופו של דבר כל הסיפורים הטובים עוסקים באדם, ולא בעולם שסביבו. ויותר מזה: כל החלוקות, גם החלוקה הזאת נופלת באזורי הסְפָר שלה. 'כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אי אפשר להבדיל בינה ובין קסם', אמר פעם ארתור סי קלארק, וזה נכון גם על קסם שמוסבר יותר מדי, עד שהוא הופך להיות טכנולוגיה. כך או כך, פנטזיה אורבנית היא אחד מאזורי הסְפָר של אותן חלוקות: מצד אחד היא פנטסטית, היא אינה מוסברת. מהצד השני היא מתקיימת בסביבה אורבנית, כמעט 'מדעית'. אולי זו הסיבה שהיא מעניינת כל כך, ואולי זו הסיבה שפנטזיה אורבנית היא, לרוב, אפֵילה.

חלק מה'קסם' הוא הנכונות להותיר את העולם לא מוסבר. 'איך עשית את הטריק הזה?' שואל אותי אחי הקטן, ואני אומר 'קסם'. זה להשאיר את המסתורין כמסתורין. להכיל אותו. הפנטזיה האורבנית היא אותו העולם שרוחש מתחת לנסיון שלנו לסדר אותו. הלא ידוע בעולם מוכר כל-כך. העיר נתפשת, לרוב, בתור משהו מאוד אפל, מאיים. דווקא כיון שיש לה חזית מוצקה כל כך, מי יודע מה היא מסתירה מתחת. תחשבו על גות'הם סיטי של באטמן (לכאורה עיר ממשית), שיונקת, כמו כל הערים האלה, מדימוי העיר (המד"בי) ב'מטרופוליס' של לאנג: מתנשאת, עמוסה, מבלבלת מאוד. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שהיא לא באמת מובנת לנו, שיש פה משהו פנטסטי, קשה מאוד להמלט מהתחושה המאיימת שלה. כלומר, העיר עוברת טרנפורמציה לכדי עולם מומצא, והסיפור (כפי שכתבתי למעלה) מדבר על העולם אותו הוא בורא. לא סתם קוראים לזה 'פנטזיה אורבנית' – כשהמיקוד הוא על המרחב, לא על הגיבור.

אנחנו נוהגים לשייך את הקסם לסרטי דיסני, או לז'אנר הפנטסטי באופן כללי: לפיות, מכשפות, קוסמים. לכל היותר, לגיבורי על. אבל בימי הביניים (נניח, ובוודאי לפני כן) העולם ממילא לא היה מסודר: היער התממש מעבר לגדר, ילדים מתו באקראי, דברים מוזרים התרחשו בכל מקום. את אלה קשה לנו לראות בעולם אורבני ומודרני כשלנו. אבל קסם הוא הרבה יותר מזה: הוא הנכונות להניח לעולם. להשתאות מולו, לפחד ממנו. הפירוק הפוסט מודרניסטי של אשליית הסדר מאפשר לנו להשתמש שוב בקסם, ואחת הדרכים שבהן זה קורה היא הפנטזיה האורבנית. זה, בעצם, הפוך על הפוך: כמו הפוסט סטרוקטורליזם, להראות את נקודות הכשל של העולם המודרני. אבל, בניגוד מוחלט אליו, למלא את נקודות הכשל האלה בקסם.

אנחנו חוזרים לאותה נקודת מסורתיוּת שהוזכרה לעיל, לטוב ולמוטב. ולמרות זאת, בניגוד לפנטזיה קלאסית, משהו בפנטזיה האורבנית מפוכח הרבה יותר. לכן הוא משיק, במקומות רבים, לסיפורי אימה (שגם הם מתרחשים במקומות 'מוכרים). אני מתכוון להגיד שחלוקות מגדריות, נניח, נשברות פעמים רבות. יש לא מעט גיבורות, ולא רק גיבורים. כלומר, זו אינה נסיגה אל הרתיעה מהחידוש, אלא נסיון להשתמש בקסם גם במציאות עכשווית.

וגם:

גילי בר הלל על פנטזיה אורבנית. 1, 2

וכמה סיפורים

ניל גיימן; 'מזכרות ואוצרות, סיפור אהבה'

ניל גיימן; 'המחיר'

קלי לינק; 'כובע המומחה'

קלי לינק; 'ארנק הפיות'

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “הרהור על פנטזיה אורבנית

  1. ארגמון הגיב:

    אני לא יודע אם אני משלים או מתנגד: הייחוד של העיר לא נובע מהבידוד שלה מהטבע. זו, אולי, רק התוצאה. ההבדל הוא שעיר היא יש מאד גדול. מעין כוח מיתולוגי. וברגע שיש לך מיתולוגיה יש גם מלאכים ושדים.
    לגבי האפלה של העיר- מתבקש אצלי (לא יודע אם הצדק) למתוח את הקו לרוסו: הטבע הוא טהור והחברה פוגמת אותו.

    • יהודה הגיב:

      זה לא רוסו, זו התנועה הרומנטית. מעניין וצריך עיון. למה פגימה היא אפלולית?

      כן, מיתִיוּת (כפי שכתבתי לא פעם) נובעת מהחריגה של היֵש. כמו שג'ימי הנדריקס הוא גיטריסט מיתי, כיון שהוא חורג בכישוריו מכל שאר הגיטריסטים. הוא לא משורר מיתי, כי שם הוא לא חורג. וגם העיר.
      הקיצור, אתה לא חולק אלא משלים, ומן הראוי להרחיב בעניין. זה רעיון נהדר.

      • ארגמון הגיב:

        – "הכל טוב בהשאירנו את הדברים לידיו של הבורא; הכול מתקלקל בידיו של האדם." זה רוסו. (לפחות ע"פ ויקי). המשפט המפורסם שלו אומר, לדעתי, דברים דומים: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". מצד שני מזמן לא התעסקתי בנושא, אז יכול להיות שאני טועה בייחוס דעות כאלו לרוסו, ובכנות זה לא כל כך משנה לעצם הדיון כאן.

        האמון שהאדם המשוחרר מכל מסגרת הוא טוב והמערכות-המסגרות-החברה הן בהכרח בעיה או שחיתות גורר אחריו תפיסה ששורשי העיר (אני חושב שלroots יש כאן קונוטציות מדוייקות יותר) מושחתים, ממילא השחיתות של המוסדות (של שכבת הניהול) והביבים של העיר התחתית.

        – אתה רק מחזק את חשדי שאנחנו חולקים.
        נדמה לי שכבר כתבתי באיזה דיון כאן את הסיפור על ר' ברוך ממז'יבוז', שהיה תקיף גדול. כשאנשים נכנסו לדבר איתו בחדר היה רק כיסא אחד עליו הוא ישב, הם נאלצו לעמוד.
        פעם אחת נכנס אליו אחד מהאדמו"רים האחרים שבא לישב מחלוקת איתו. הוא הכניס איתו כסא לחדר והתיישב.
        ר' ברוך גער בו: "איך אתה מעז לשבת בפני? אני חדא בדרא!"
        אותו אדמו"ר לא התרשם: "גם אני חדא בדרא".
        – "ואיך ייתכנו שני חדא בדרא?"
        – "אתה שר בסוף הגדה של פסח 'חד גדיא, חד גדיא', נכון? כמו שייתכנו שני חד גדיא ייתכנו גם תרי חדא בדרא"

        רוצה לומר: חדא בדרא הוא מצב עצמי. לא "יותר מ" אלא מה אני כשלעצמי.

        אני טוען שהעיר היא מיתוס לא בגלל שהיא מבדלת את עצמה, לא בגלל שהיא *יותר מ*, אלא בגלל שהיא. המיתוס מוגדר מצד עצמו ולא מצד ההבדלות מהסביבה. "שבע שורות על פלא הירקון" האהוב עלי (למרות שאני לא אוהב ולא ממש מחזיק מהשירה של רוני סומק) מתאר איזה יש עירוני בלי להגדיר אותו מול, אלא איך הוא מגיח כשלעצמו.

        היש, במובן הזה, קצת דומה לאידיאות של אפלטון. אבל נדמה לי יש שוני די מהותי, כי זה עדיין מיתוס, והוא לא מופשט-ערטילאי כמותן. אתה אוהב דימויי מרחב, אז נאמר שאידיאה אפלטונית מטילה צל מלמעלה ואילו המיתוס הוא מהות שמגיחה מהתהומות. (לכן שוב, עיר תחתית, פיזית ומטאפורית)

  2. A הגיב:

    אתה יכול להרחיב על הטענה שפנטזיה יותר משמרת חלוקות מגדריות מאשר מד"ב? [אני לא כל כך בטוחה לגבי זה, במובן שזה יותר תלוי בכותב/ת מאשר בסוגה.]

    • יהודה הגיב:

      ברור שזה תלוי בכותב/ת.
      פנטזיה משמרת ומחליקה, מד"ב בוחן מחדש. פנטזיה בנויה על תפישות וחלוקות מגדריות קודמות (הלוחם הוא גבר, המכשפה היא אישה. מכשפים הם הרבה יותר חזקים ומשפיעים מאשר מכשפות, וכן הלאה), בין היתר, כי היא מושפעת מאוד מעולם האגדות של ימי הביניים. מד"ב עובד הרבה על העתיד, ובעתיד יש פחות חלוקה מגדרית מאשר בעבר.
      וגם, הגיבורים של המד"ב הם הרבה פחות 'גיבורים', במובן הכוחני של המילה. הם מדענים, אסטרונאוטים וכולי. אנשים יותר 'רגילים'.

      [רציתי לומר: תחשבי על סרטים מהז'אנרים האלה. מה עובר את מבחן בכדל ומה לא. אבל אני לא חושב שזה אומר את מה שרציתי שזה יאמר]

      אני ממליץ לקרוא את 'למה גנדלף לא התחתן מעולם' של טרי פראצ'ט. זו לא הרצאה מבריקה במיוחד, אבל היא עוררה אותי למחשבה ארוכה בנושא.

      הכל, כמובן, בחלוקה גסה ולא נכונה (תוך שאני כותב עולים לי דוגמאות הפוכות לשני הכיוונים).

  3. A הגיב:

    כן, יש הרבה דוגמאות שונות לשני הכיוונים ולכן אני לא בטוחה לגבי זה. אם אתה מתכוון לתפיסה של הז'אנרים אז זה משהו שונה. וגם ההנחה שבעתיד יש פחות חלוקה מגדרית מאשר בעבר היא מאוד ספציפית. בכל אופן, אולי יצא לי לקרוא יותר ספרי פנטזיה ששוברים את התבנית מאשר מד"ב.

    בכדל לא מצביע מבחינתי על חלוקות מגדריות, זה יותר דרך לבחון ייצוג [לרוב מספרי] של נשים [וכמובן שקראתי את הנאום של פראצ'ט:].

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s