ביקורת; המדריך לימים הקרובים / יואב בלום

[א]

אתם הולכים בחנות ספרים. רואים ספר בצבע מעושן, חום-אדמדם. על הכריכה שלו כתוב 'המדריך לימים הקרובים' בתוך תוית של ויסקי. כשאתם הופכים את הספר אתם מגלים שהספר לא פונה אליכם: "קוראים לך בן שוורצמן." פותחת הכריכה האחורית של הספר הזה, והיא עוברת שורה וממשיכה, "אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה". הספר החדש של יואב בלום מתחיל מהכריכה האחורית שלו. אין כאן פנייה לקהל הקוראים, לא תקציר של הספר, אפילו לא ציטוט או ניתוח קצר. רק פניה אישית, בגוף שני יחיד, מאובחן, ספציפי מאוד. וכבר אפשר לראות: גיבור הסיפור, בן שוורצמן, קורא עכשיו את הכריכה האחורית של אותו ספר שאנחנו, הקוראים, אוחזים ביד. גם הפרק הראשון ממשיך באותה נשימה, ובפנייה אישית אל אותו בן שוורצמן הוא מבקש ממנו להתייחס אליו ברצינות בתוך המדריך שלו לימים הקרובים. כשתצטרך עזרה, אומר הספר שאנחנו קוראים ביד, תסתכל בי.

ובן אכן צריך עזרה. הוא לא יותר מאשר עיתונאי אפרורי. למעשה, הוא כל כך אפרורי עד שהוא אפילו לא עיתונאי. למקצוע שלו קוראים מעשִׁיר: הוא יושב במערכת של עיתון מקומי ומוסיף עומק לכתבותיהם של אחרים. מוסיף ציטוט כאן, הפנייה מתוחכמת שם, כך שהקוראים יחשבו שהכותבים הם בעלי שאר רוח, אנשי העולם הגדול, שמבינים בדבר עליו הם כותבים. בן עצמו הוא טיפוס חסר עמוד שדרה. הוא מנסח בראשו שורות מחץ לאנשים שהעליבו אותו, אין לו אומץ להתחיל עם בחורות, ובעיקר קצת קשה לו להתמודד עם כל החיים שבחוץ. הוא מסתכל על אנשים שעשו משהו בחייהם ומקנא, אבל לא מעז לצאת מעצמו ולעשות משהו. רק שהכריכה האחורית של 'המדריך לימים הקרובים' מודיעה לו שמישהו עוקב אחריו. מישהו שאין לו בעיה לשבור מפרקות, אם צריך. והמישהו הזה מאוד מתעניין באיזה בקבוק ויסקי שבן קיבל בירושה והוא כרגע מונח אצלו בתיק. ובכן, אומר לו המדריך, תעשה משהו: קח את הבקבוק ותברח.

בן בורח. בעקבות בקבוק הויסקי הוא מגיע לפאב 'הברדק' ופוגש את אסנת, הברמנית של המקום, ואת גברת ונטור, הבעלים. בקבוק הויסקי שיש לו ביד, מסתבר לו, הוא לא בקבוק רגיל: זהו בקבוק שמכיל חוויה. ישנה דרך להעביר את החוויות שחווית בחייך – נפילה חופשית, האזנה למוזיקה, התאהבות, לימודים – לתוך מאכלים ומשקאות, ולאפשר למישהו לחוות את אותה חוויה. לא להתבונן עליה מבחוץ, לא לשמוע עליה: לחוות אותה, שהיא תטמע בתוך הזיכרון שלו כאילו הוא עצמו היה שם. לאסנת, כך מסתבר, יש בקבוק מקביל. שניהם מאותו אדם, שמעוניין להעביר להם מסר באמצעות החוויות האצורות בשני הבקבוקים.

כל זאת טוב ויפה, אלא שאותו שובר מפרקות שרודף אחריו מעוניין מאוד באותה חוויה שנמצאת בתוך בקבוק הויסקי, והוא מוכן לעשות הכל בכדי להשיג אותה. המזל הגדול של בן הוא שיש לו מדריך צמוד: הספר שאנחנו קוראים. בכל פעם שהוא צריך הוא פותח את הספר שלנו והאחרון אומר לו, בפרקים שכתובים בגוף שני יחיד, מה לעשות.

[ב]

העובדה שגם אנחנו וגם בן שוורצמן קוראים את אותו הספר מבלבלת קצת. היא מכריחה את הקורא לעמוד כל הזמן בשתי עמדות מול הספר: העמדה הראשונה צוללת לתוך הספר, מסתכלת עליו מבפנים ומתייחסת אליו בתור המדיום להעברת הסיפור. העמדה השניה מנסה לצאת החוצה כל הזמן ולהתבונן על הסיפור מבחוץ, כמו שבן שוורצמן מסתכל עליו. תחשבו על עצמכם הולכים לקולנוע: לפעמים אתם שוקעים בסרט, עוקבים אחרי הגיבור ושוכחים שהזמן עובר, ולפעמים אתם מנתחים את הסרט, את קהל הצופים, את ההקשר שבו הסרט מונח, את המוטיבים ואת האמירה. בפעם הראשונה אתם בפנים, בפעם השניה אתם בחוץ. אפשר להעלות סרט כמו 'אדפטשיין', או 'מועדון קרב'. סרט שמודע להיותו סרט. מאיזו נקודת מבט אמורים להסתכל עליו?

זהו אחד הכלים האהובים על ספרות פוסט מודרנית. קוראים לזה כתיבת מטא (Metafiction) או אירוניה רומנטית. בפשטות, אפשר לקרוא לזה מודעות עצמית: הסיפור הוא רפלקטיבי, מכיר בקיומו כסיפור. כך, למשל, יש לאתגר קרת טרילוגיית סיפורים קצרים בשם 'כּוּכִי' (בספרו 'צינורות'), ובה הגיבור יודע שמישהו כותב אותו ושמישהו קורא אותו. הטכניקה הזאת מאפשרת לכותב לקרוץ כל הזמן לקורא, להגיד לו 'שנינו יודעים שזה סיפור'. זה מאפשר לכותב ליצור פארודיה על מבנים של סיפורים מוכרים, להיות מתוחכם יותר, ציני ואירוני.

אבל לכתיבת המטא הזו יש מחיר: היא שוברת את מה שקולרידג' כינה 'השעיית אי האמון'. הסכמתו של הקורא להאמין לסיפור, ולא להטיל בו ספק. אם נרחיב קצת את הביטוי, אפשר לתאר אותו כאפשרותו של הקורא לצלול לתוך היצירה. זו הנכונות להניח את כלי הביקורת, את הטלת הספק, את המודעות התמידית לכך שאנחנו קוראים כרגע ספר, או שאנחנו נמצאים בתוך אולם קולנוע ומסתכלים במסך. ברגע שאתה כותב מטא-בדיון אתה שולף את הקורא מהסיפור. עכשיו הוא בחוץ. כלומר, במקום לבחון את המתרחש בסיפור, הוא בוחן את הסיפור. וממילא, האמירה היחידה שאפשר להגיד באמצעות כתיבת מטא היא אמירה ארספואטית: לא לדבר על התוכן, אלא על הצורה בה הוא מועבר.

העניין הוא שבלום מודע לזה. במהלך כל הספר, לאט לאט, בלום מטפטף לנו סאב טקסט: ויסקי, כל ויסקי, מספר סיפור באמצעות הטעם שלו. המשקאות שבהם אצורים החוויות הם כמו הספרים. כך גברת ונטור בעלת הפאב, היא בוגרת החוג לספרות. כך המשקאות מונחים בארונות ספרים. כך אחד הפרקים האחרונים בספר מכיל אנלוגיה ברורה, פסקה אחר פסקה, שבה מושווים אנשים שיושבים ושותים חוויות לאנשים שיושבים בפאב ומספרים סיפורים לחבריהם. ויש כאלה עוד רבים.

אני לא מכיר ממקום אחר את רעיון העברת חוויות באמצעות משקאות. סביר להניח שזו המצאה של הסופר. אבל יש עוד משהו שמאפשר לנו להעביר חוויות: סיפורים. כשאני קורא ספר, צופה במחזה או רואה סרט, אני צולל פנימה: חווה את המתח שעומד בפני הבלש לפני פתרון התעלומה, מתמלא באנדרנלין במהלך מרדף מכוניות או סצנת לחימה, ומופתע כשפתאום מתרחש פיצוץ על המסך. במילים אחרות, גם אם החוויה שאני עובר לא זהה לחוויה שהגיבור עובר, הרי שאני בכל זאת עובר חוויה והיא מכוננת אותי כאדם. ואכן, אי שם מסבירה גברת ונטור שהחוויות שאנחנו עוברים הן אלו שיוצרות אותנו כאדם, כלומר, הן אלה מלמדות אותנו איך להתנהג בעתיד. ביסודו של דבר, אפשר לומר שזה בדיוק עניינם של סיפורים.

כל זה נהדר, מבריק, ומוכנס לתוך הסיפור בצורה יפיפיה (הקטעים שבהם הספר פונה לבן, אגב, הם גם מהקטעים היפים ביותר בו). יש רק בעיה אחת: סאב טקסט הוא אמירה המוחבאת בין השורות. מטא טקסט היא אמירה על קיומו של הטקסט כטקסט. לשניהם יחד אין מגע ישיר עם הסיפור עצמו. במקום שניהם, הספר גדוש בהרהורים ובתובנות על החיים, על הקיום בשוליים מול הקיום במרכז, על זכרונות, אהבה ועוד. כל שלשת הרבדים האלה משיקים לעלילה ועוטפים אותה, אבל לא נובעים ממנה. כך שהם הופכים להיות הגיגים סביב העלילה. וכך, העלילה לכשעצמה לא אומרת כמעט כלום. זה יוצר ספר חצי ריק; מאוד מהנה לקרוא, קצת מבולגן (כיון שהגיבור לא עומד אף פעם בפני קונפליקט, העלילה מתקדמת באמצעות מעבר בין מוקדים), אבל לא מעבר.

[ג]

אתר האינטרנט של יואב בלום מעיד עליו שהוא 'יליד 78', רווק, גר בקרית אונו'. מה שלא כתוב כאן הוא שבלום כותב נהדר. הספר הקודם שכתב בלום, 'מצרפי המקרים' היה סיפור כתוב היטב, משעשע ומבריק, שסיפר על שלשה מלאכים שעוסקים בלצרף מקרים. הוא היה גדוש בתובנות קטנות על החיים, בשנינויות ובמידה מסוימת של רומנטיקה שגלשה לאיטה לכיוון הקיטש. אין שום דבר רע בקיטש כשהוא בא במידות קטנות, והקוראים התנפלו בהמוניהם על הספר, קנו יותר מעשרים אלף עותקים ממנו והפכו אותו ל'ספר זהב'. גם הספר החדש שלו כתוב באותו סגנון: גדוש באותן תובנות קטנות ובאותן שנינויות. הכתיבה של בלום כיפית. מאוד מאוד כיפית. היא זורמת ועושה חשק להמשיך ולקרוא. אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, אבל יש מעין גלים קטנים של מתח בכל פרק, שמגרים את הקורא להמשיך ולקרוא. כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מספר חדש.

יחד עם זאת, לפעמים נדמה שהוא מגזים עם השנינויות. כך, לדוגמה, בדיאלוג הבא:

"…צביקה הכיר את האוצֵר. את הבחור עם המפתח."

                "הג'ינג'י?'

                "לא יודעת, לא דיברנו על צבע השיער שלו," אמרה גברת ונטור.

או:

"אני יודעת משהו שאתה לא יודע"

"תני לי לנחש," אמר סטפן, "את לא שמאלית?"

 הדיאלוג הראשון הוא פראפרזה למושג 'הג'ינג'י עם המפתח' של אפרים קישון. השני הוא פראפרזה לדיאלוג מפורסם מ'הנסיכה הקסומה'. האם זה רלוונטי לעלילה? לא ממש. זוהי שנינות קלה שמעבירה את המוקד מהספר עצמו אל השנינויות שלו. כך יש גם פרק שבו מספר בֵּן לגברת ונטור ולאסנת את סיפורו של תומס ביל. זהו פרק שלם שחסר כל קשר לעלילה עצמה. הוא לא מוסיף עוד רובד לעלילה, ולמעשה הדבר היחיד שהוא עושה זה להסביר, באמצעות סיפור נהדר, מהו צופן ספר. כמובן שלהתכתבות עם ספרים אחרים או לצופן הספר יש המון משמעות בסאב טקסט של הסיפור, אבל ברמת הסיפור עצמו אין להם שום טעם, ואלה קטעים ומשפטים שאולי טוב היה לוּ העורכת הייתה מורידה אותם.

בסיכומו של דבר, הספר החדש של בלום הוא כמו שיר פופ טוב מאוד. מעולה, אפילו. הוא לא עמוק, מטריד או מכונן, אבל הוא תענוג לקריאה: בדיוק באורך הנכון, במלודיה הנכונה, עם הטקסט הנכון. הוא יוציא מכם פרצי צחוק בתדירות יותר גבוהה ממה שתצפו ויעביר לכם בהנאה שעות ארוכות. אז נכון, בניגוד לספר שהגיבור שלו קורא, המדריך לימים הקרובים לא משנה חיים. מצד שני, גם ויסקי טוב לא משנה את החיים. אז מה.

—-

[התפרסם היום, בגירסה שונה מעט, במוסף 'שבת' של מקור ראשון]

מודעות פרסומת

2 Responses to “ביקורת; המדריך לימים הקרובים / יואב בלום”


  1. 1 רוני 1 במרץ 2014 בשעה 21:58

    האמת שניסיתי את מצרפי המקרים והוא נתן בי תחושה קצת רדודה, על אף הכתיבה הנעימה, והקונספט המבריק הייתה לי תחושה שהרעיון קצת התפספס.
    התלבטתי אם יש טעם לגשת לשני שלו ולמרות הכל קצת עשית לי חשק. אולי, יום אחד, כשהאקדמיה תחזיק לי קצת פחות חזק את הסרעפת.
    בכל אופן ובינתיים, תודה. ביקורת חביבה. -(תמיד רציתי לכתוב ביקורות על ביקורות ספרים. אבא אומר שלא כדאי. זה הורס את הסדר הטבעי. מבקרים נולדו לבקר. בכל מקרה, נוסף לרשימת הדברים שאני עוד אעשה כשאהיה במקום הנכון.)

  2. 2 שמחה שרה ברנס 5 במאי 2015 בשעה 11:43

    מצחיק. כשנתקלתי לראשונה בכתיבה שלך, חוויתי תענוג זהה לתחושה שליוותה אותי במהלך קריאת הספר.
    בעיני, לשניכם יש את אותה כתיבה מופלאה. משום מה, אני תמיד אופטימית אחרי ביקור קטן במילים שלך.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: