כל מיני 2#

[ושוב, שלשה סיפורים קצרצרים שפורסמו בפייסבוק שלי]
————————————————–

וירוס

אני אכתוב את זה כאן כדי שתזהרו.
יש משהו. אולי וירוס. הוא מסתובב בפייסבוק.

אני לא יודע הרבה יותר מזה. אף אחד לא יודע. הוא שולח את עצמו בצ'טים ממקום למקום. זה כח העל שלו: הוא פותח בשיחה, מציג את עצמו. "שלום היקר לי," הוא אומר, ואגב כך עובר מקום. הוא נראה כמו ילד קטן עם צ'וקו שמכסה לו את הראש. ידיים דקות. שרוכים פרומים. אבל תמונת הפרופיל שלו היא בחורה. אסייתית, לפעמים. קוראים לה בשם גנרי כלשהו. פלורנס, ג'ודי, דברים כאלה. אף אחד לא ראה את הפנים שלו, בעיקרון, לכן נוטים לקרוא לו 'חסר הפנים'. הוא לא בדיוק וירוס, כי הוא לא משכפל את עצמו. רק עובר ממקום אחד למקום שני, הורס משהו, בורח. אנשים לא יודעים מה זה עושה בדיוק. גם אני לא.

השמועה אומרת שהוא היה פעם ילד אמיתי. אבל השמועה אומרת גם דברים מוזרים יותר: שהוא בנו של דארת' ווידר, שהוא מה שסטיבן קינג כינה 'זה', שהוא רוח הרפאים של הנציב האוזבקיסטני האחרון. דבר שהופך את הסיפור למוזר הרבה יותר, כיון שמעולם לא היה נציב אוזבקיסטני, ראשון או אחרון. שמועות אחרות מספרות על מסך כחול במקום עיניים, על שלש ידיים. אומרים שהוא ניצח בוורקראפט בלי צ'יטים. אני לא יודע איך דבר כזה אפשרי. בכל מקרה, הוא מסתובב בפייסבוק לאחרונה.

אתמול עמדתי ליד הנהר והסתכלתי על ההשתקפות שלי. הירח השתקף ממעל. מיד ידעתי שזו הדמיה כמעט מושלמת, למעט העובדה שאין נהר איפה שאני גר. אולי הוא רצה להגיד לי משהו באמצעות הנהר והירח, אני לא הבנתי את זה. אחרי חמש דקות שבהיתי בהשתקפות הוא הופיע; הוירוס, הילד הקטן, מה שלא יהיה. ראיתי אותו מופיע לידי בהשתקפות. הוא היה נראה כמו בחורה. כמו התמונות שתמיד שמים בפרסומות.
"קר כאן," הערתי כבדרך אגב. פותח שיחה במזג האויר.
"אני איי הוואי," הוא אמר. היה לו קול רך במידה מפתיעה. "חם מאוד וגם לפנק אותך אם רוצה."
זה לא היה נכון. אני מכיר את איי הוואי והם לא נראים ככה, אבל לא העזתי להגיד לו את זה. במקום זה גירדתי קצת בעורף. רציתי ללכת להביא תה, אבל לא ידעתי מאיפה.
שתקנו קצת יחד.

"אתה בא לכאן הרבה?" שאלתי לבסוף.
"זה לא שאלה נכון," הוא אמר, "שאלה היא אם "כאן" לי הרבה. תשובה: כן."
"לא הבנתי כלום," אמרתי.
"כן, מקרה גם כך." הוא אמר. נאנח. "בזמן האחרון כך. אנשים פחות ופחות מבינים משהו. החיים חורבות."
"אתה הורס לאנשים את החיים?" שאלתי.
"לא," הוא אמר. "אני נמצא שום מקום. לפעמים אני לוחם. לפעמים לוקח משהו מזון. אני לפנק אותך רוצה מאוד. אתה תראה תמונות אני. צריך יותר בשביל שינוי את החיים שלנו."
בהיתי בהשתקפויות שלנו. "מה צריך?" שאלתי.
"אני רוצה לדבר," הוא אמר.
המשכתי לבהות.
כשהרמתי את הראש הוא לא היה שם. הייתי שוב בחדר שלי. מוקף בכלבלבי צעצוע. על השולחן היה פרוספקט לטיסה מוזלת לאיי הוואי, והסיפור שכתבתי במהלך השעות האחרונות נמחק כלא היה.

זה כל מה שאני יודע. היזהרו, אם כן.

גרביים

היום, אחרי ציפיה של שנתיים, יאושר התפקיד החדש שלו. כשיצא שמעון מהבית, הבוקר, כדי ללכת לעבודה, דילג לרגע באושר ואגב כך דרך בטעות בתוך שלולית בוץ. הנעל שקעה בחטף בתוך המים. לרגע בעבעה, אחר כך חדלה. שמעון הרגיש איך הגרב נרטב, נספג, נדבק אל הרגל.
"איזה חרא," הוא אמר. אחר כך הוציא את הרגל וניער אותה היטב. "בדיוק היום. יא אללה."
הוא ניגב את הבוץ, אבל כל הדרך המשיך וקרטע עם נעל רטובה. כשהגיע למשרד התיישב באנחה ורקע ברגלו, והנעל השמיעה 'ספלאש' רך.
"איכס" אמר שמעון.
"מה קרה?" אמרה חבצלת. חבצלת הייתה המקבילה שלו בתפקיד.
"יש לי מים בגרב," הוא אמר.
"איכס," היא אמרה.
הוא הנהן בראשו. "ממש." הוא אמר. "זה נדבק כזה, ועושה גרגירים קטנים כאלה בין האצבעות. כמו בוץ."
"אתה דוחה," היא אמרה. אחר כך צחקקה מעט, כאילו לא התכוונה לזה באמת. "אתה מחליף גרביים כל יום?"
שמעון היסס. הוא נזכר שיום קודם היא אמרה, בשקט, במטבחון, ש'מחליפים פה אחראים כמו גרביים', וכבר לא היה בטוח אם זה טוב או רע. "כן," אמר לבסוף.
"יופי," היא אמרה, מעבירה את כוס הקפה מיד ליד. "מעבירים אותך תפקיד סוף סוף!"
"כן," אמר שמעון. הוא ניסה לחייך, אבל הגרב נדבק לו לרגל. הוא הרגיש איך, באזורים נידחים שברווח בין הגרב לכף הרגל, מתחילים להצטבר דברים. הוא לא רצה לדעת מהם הדברים האלה.
"אני שמחה בשבילך," היא אמרה. לא נראתה שמחה בכלל.

בשעה שלאחר מכן הוא היה צריך לסיים את הפרוייקט, אבל במקום זה הוא ניסה למשוך את הגרב כך שלא יהיו רווחים. ללא הועיל. הוא שם לב שכשהוא יושב בזוית מסוימת הנעל לא מטרידה אותו, וניסה לסדר שזה יהיה תמיד כך. באחד הרגעים שבהם שב הגרב והחליק עבר שם יושב הראש והביט בו.
"הכל בסדר, שמעון?" אמר.
"כן," אמר שמעון. הזרת הציקה לו מאוד. היה לו תחושה שדברים לא נעימים קורים שם ואולי כדאי לבדוק מה.
"אז מה," אמר יושב הראש, "היום היום הגדול, אה?"
"ממש," אמר שמעון, "איזה יופי. תודה, אדוני." הוא לא ידע למה אמר 'אדוני'. זה היה חדש. גם יושב הראש היה מופתע, אבל שמעון יכול היה לראות שהוא מרוצה.
"טוב," אמר יושב הראש, "אולי תבוא, נעשה איזה טקס קטן, נשתה משהו? אני אקרא למנחם מהנהלת חשבונות."
"אני בא," אמר שמעון. הוא קם ממקומו והלך צעד אחר צעד, לאט לאט, שהגרב לא תשתחרר. אחרי כמה צעדים הרגיש שיושב הראש מסתכל עליו במבט מוזר, והתחיל ללכת רגיל. הגרב שב ויצר פקקים בקצה הנעל, והאצבעות התחילו להשתפשף זו בזו.
"אנחנו כאן," אמר יושב הראש אחרי שהתכנסו כולם, "להרים כוסית לכבוד שמעון, אחלה עובד שבעולם, שמקבל היום תפקיד מנהל פרוייקט. וגם, כמובן, העלאה במשכורת. לחיים! שכולכם תעבדו מהר כמוהו!"
הם השיקו כוסיות זו לזו. "נו," אמר יושב הראש, "שמעון, תגיד משהו".
שמעון נעמד. הוא הניף את הכוסית והרגיש איך הגרב זוחל אט אט למטה, עוד ועוד. גרגירים ושאר לכלוכים הציקו לו בין האצבעות.
"אני שמח מאוד," אמר, "תודה רבה!"
הם השיקו את הכוסיות שוב, זו לזו. אחר כך זירזו זה את זה וחזרו לעבוד.
"אתה לא נראה כל כך שמח," אמרה חבצלת כשחזרו למקומותיהם. "מה קרה? לא רצית את התפקיד? אתה לא מאושר?"
אצבעות הרגליים גירדו לו נורא.
"אני מאושר," אמר שמעון. הוא חייך בכח. "בטח שאני מאושר."

איש הבחוץ

ראש הממשלה רצה לראות אותו בפרטיות ובלי שאף אחד ידע, אז הוא הזמין מונית. הם נסעו בשתיקה כעשר דקות. בחוץ טפטף הגשם בלחישות שקטות, זולג על לחיי המכונית. צ'רלס הסתכל מהחלון וראה עצים מטושטשים, מכוניות מטושטשות, שלטים. אולי העולם מטושטש, בעצם, הוא חשב. אולי זה אנחנו שמנסים לחדד את הכל. כשהחזיר את ראשו ראה את הנהג נועץ בו מבטים דרך המראה האחורית. הוא תהה לעצמו למה.
"אני יודע מי אתה," אמר הנהג.
"מה זאת אומרת?" אמר צ'רלס.
"אתה צ'רלס, נכון? צ'רלס אקסבייר." אמר הנהג. "אני זוכר אותך."
"אני מצטער," אמר צ'רלי. הוא הסתכל על הנהג וניסה להזכר בו, אבל לא הצליח. "אני לא זוכר אותך. מאיפה?"
"אני שמח שאתה מצטער" אמר הנהג, "אבל באמת אין שום סיבה שתזכור. קוראים לי שלמה".
"אני עדיין לא זוכר." אמר צ'רלס. "שלמה מה?"
"אלוני" אמר הנהג.
"אתה מהאוניברסיטה?"
"לא," אמר הנהג. הוא המשיך לנהוג בשקט.
"אתה מכיר אותי מהטלויזיה?" שאל צ'רלס. לפני האירוע הופיע הרבה בטלויזיה; התראיין, צחקק מול המצלמה, פטפט עם האנשים הספורים שזיהו אותו מהטלויזיה. מראש הופיע רק בתכניות איכות עם רייטינג נמוך, וככל שעבר הזמן מהפעם האחרונה שהופיע הכירו אותו פחות ופחות אנשים.
"גם לא," אמר הנהג, "אתה מזיז דברים בכח המחשבה, משהו כזה?".
זה היה נכון. כשהיה קטן אמרו להוריו שיש לו טלקינזיס. מה זה טלקינזיס, שאל אביו בלחש, ואמא שלו, הפולניה, כבר הניחה מראש מה זה ופרשה לבכות. היה משהו יבבני בבכי שלה, מצטלם היטב. כאילו היא צריכה לבכות עכשיו, ואין ברירה ואין דרך אחרת מלבד שתבכה. "זו היכולת להזיז דברים באמצעות המחשבה," אמר הרופא.
אבא שלו גירד בראש שעה ארוכה. "זה הורג?" הוא שאל.
"לא," אמר הרופא. "לא תמיד."
"אז זה בסדר," אמר אבא שלו. "לאבא שלי היה פסוראזיס וזה היה בסדר גמור."
צ'רלס נאנח. הקפה היה רותח מדי הבוקר, ולא היה לו כח לשום דבר. "מאיפה אתה מכיר אותי?" חזר ושאל.
"מהביטוח לאומי," אמר הנהג כמנצח. "לא זיהית, אה? מהתור לקצבת נכות! נו, בחייך, דיברנו שם מלא."
הוא לא זכר. עכשיו, כשקימט את מצחו, יכל לראות שיש משהו מוכר בתוי הפנים של הנהג. "אתה גם מוטאנט, לא?" הוא שאל.
"כן," אמר הנהג, "יש לי זנב. ואני גם יכול להפריח בועות סבון עם הלשון. לא מגניב במיוחד," הוא חייך. "זה די משעשע, לא? חבל שאני לא עובד בנקיון משרדים."
צרל'ס גיחך. הנהג הסתכל בו. הוא נעצב לרגע.
"באמת חבל," אמר, "בטח מרויחים שם יותר".

מודעות פרסומת

1 Response to “כל מיני 2#”


  1. 1 קופון לסגווי 19 ביוני 2014 בשעה 22:10

    Hey there, simply appeared to be mindful of a person's site through Yahoo and google, found that must be truly helpful. I will watch out for the city. I'll enjoy if you continue this kind of in future. Lots of other folks is usually achieved positive results from your crafting. Kind regards!


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: