לזכור את אשר שכחנו | הרהורים לפורים

א.       אדם

 לפני כמה ימים בא שלמה ושאל אותי אם אני מכיר קטע, שיר או סיפור, שמדברים על זה שמילים לא אומרות דבר. אמרתי לו שבאופן כללי לכל סופר גדול יש קטע באחד הספרים שלו, בו הוא כותב על עד כמה לא ניתן להגיד כלום באמצעות השפה. עמוס עוז כותב על זה ב'סיפור על אהבה וחושך' וגם ב'קופסה שחורה', מאיר שלו ב'כימים אחדים' (אם אינני טועה), וכן הלאה. אבל הקטע היפה ביותר שאני מכיר, אמרתי, הוא זה שכתב גרוסמן ב'שתהיי לי הסכין'.

 באחד המכתבים הראשונים בספר כותב יאיר למרים:

 "את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה, נכון?"

המון קסם יש בפסקה הזאת. כי באמת, כל כך הרבה אור, ויש את המילה הקטנה – שיכולה להיות גם התבנית, או הקטגוריה, או הסטריאוטיפ – שמצמצמת את הכל. שהולך אדם בעולם, כמו שכתב מרטין בובר, ורואה אדם בתור 'המורה', 'התלמיד', 'הזה שיושב לידי בשולחן' וכן הלאה. הולכים תחת לכותרות. ובובר כותב שצריך להניח למילים האלה ולחפש נפש אחרת, לראות באדם אישיות בפני עצמה. אישיות כמוני. שאינה נגישה אף פעם עד תום. והרי בזה הספר עוסק.

 כך כותב גרוסמן, בשם יאיר, במכתב אחר:

 "הלוואי שתביני, אני באמת מדבר רק על מיכתבים, לא פגישה, אף פעם לא גוף, לא בשר, לא איתך, זה נעשה לי כל־כך ברור אחרי המיכתב שלך, רק במלים. כי פנים אל פנים זה יתקלקל לנו, יגלוש תיכף לשבילים המוּכּרים."

כל 'שתהיי לי הסכין' עוסק במילים; יאיר כותב למרים, מרים כותבת ליאיר. הם כותבים על מילים, ממציאים מילים (פַּרְפּוּר, נניח, איזו מילה נכונה), ומתעסקים בצורה שבה נחשף אדם באמצעות המילים, אבל גם בצורה שבה אדם נלכד בתוך מילותיו. שהוא שוקע בתוך ההתבוננות העצמית, בהתפלשות בנבכי הנפש, מתחפר באופני הייצוג והדימוי העצמיים. שלמה התהלך עם הספר בספריה ואני נזכרתי שיש משהו בספר הזה שהוא כמו קריצה ליודעי ח"ן. אנשים ונשים שקראו ונתפסו ימשכו אל הכריכה שלו כמו מגנט. ופעם אמרתי לרועי שזה ספר מסוכן מאוד. מסוכן במובן שאנשים לא מסיימים אותו, שהם קוראים את החלק הראשון, המכתבים של יאיר, מוצאים את עצמם בתוך הספר ולא מצליחים לצאת.

כריכת שתהיי לי הסכין: איך יד נאחזת ביד כמו באמצע נפילה

כריכת שתהיי לי הסכין: איך יד נאחזת ביד כמו באמצע נפילה

ב.       מסכה

 אבל אחר כך חשבתי עוד: אולי כל זה הוא אשליה. אולי לא כל הפנים של האדם הם מסכה שמכסה על מי שהוא, אלא גם האני הפנימי שלי הוא מסכה שמכסה על משהו אחר לגמרי. והנה, שלשום הזכירה לי רותם את השיר היפה שכתב שלמה טנאי:

להשאיר | שלמה טנאי

לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל;
גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים
וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה

לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת;
גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש,
יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים
וּמַשְׁאִיר יְקוּמִים
מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי-הַדַּעַת.

לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם

 תמיד חשבתי שהשיר הזה מדבר על יחס בין שני אנשים. שלא לספר לאדם השני את הכל. שעמוק עמוק בפנים יש איזה ילד קטן שדופק על הדלת, ויש המון 'עצמי' שטמון עמוק בפנים ולא נמצא ביום יום. הרי שאפשר לפרוש את האדם עד תום, והשיר מבקש שלא לעשות את זה. לא לדבר כל כך הרבה. אבל פתאום הבנתי שהכוונה בשיר אינה דווקא מול המבט של האחר, אלא מול המבט של עצמי: זה אני שלא אומר לעצמי את הכל, זה אני שלא עובר את כל הגבולות של עצמי, וזה אני שלא פורש את עצמי – מול עצמי – עד תום. לא לשחות בתוך בריכת הבוץ שקוראים לו המודעות העצמית. אולי מוטב לשתוק, אומר טנאי. להניח לדברים, לא לפרוש את האדם עד תום; שלא נהיה מובנים גם לעצמינו. שנשאיר בעצמינו קצת עלטה.

אפשר לקרוא את הדברים בהקשר של פורים. הולך אדם בעולם והוא מכוסה מִגְנָנוֹת; ציניות, סרקסטיות, מבוכה. המסכות שאנחנו. אפשר היה לחשוב שמסתתר מישהו מתחת לכל המגננות האלה, מישהו שנחשף כששיכורים. כלומר שפורים הוא החג שבו יורדות המסכות. אבל פעם אחת דיברתי עם תמר על המסכות האלה, ואיך אותו אדם הוא אדם אחר בכל מקום. ואמרתי – בסופו של דבר, המסכות האלה הם אנחנו. וגם השכרות היא מסכה. ובכלל, בכל מבט שאחרים מפנים אלינו וקוראים אותנו, הם רואים רק מסיכה. זה אותו 'אני -לז' של בובר (שמבוסס על הקטגוריות הקנטיאניות, וד"ל). כי אי אפשר ללכת בעולם כשכל דבר הוא חדש ומפליא. הדברים צריכים להכנס לקטגוריות, שנוכל להתמודד עם המוכר ולא עם החדש והמפחיד. ויותר מזה: הכל מסיכה, כי אי אפשר באמת לפרוש אדם אחר עד תום.

אני רוצה לומר: היופי בשכרות הפורימית הוא לא שיורדות המחיצות ומתגלה האדם שמתחת, אלא שיורדות המחיצות והמילים והנסיון להציג את עצמינו. שאולי כל החיים אנחנו מנסים להציג את עצמינו ולהבין את עצמינו. ולפעמים יש המון מגננות שמכסות על אותו האני הבודד שבפנים. ופורים אומר: עזוב אותך משטויות. הנח לדברים. אל תנסה להבין הכל, לסדר הכל, להוציא את עצמך החוצה ולהראות את עצמך כפי שהיית רוצה שיראו אותך. כי החוץ הוא שקר, אבל גם הפנים הוא שקר. ובכלל, כל מבט שמסתכל ומחפש לראות משהו, בין אם זה על האחר ובין אם זה על עצמך – זהו מבט מן החוץ, מבט שרואה רק קליפות. פגישה אמיתית יכולה להתרחש רק באין חיפוש.

שצריך, בפשטות, להניח לעצמינו להיות מי שאנחנו.

 ג.        עולם

 אחרי זה אני קורא את המילים האלה, 'מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת', וחושב על הדעת שאוחזת בי בכל השנה. על הצורה שבה אנחנו מסתכלים על העולם ומשליכים עליו את המילים ומסדרים אותו באמצעותם שם. זו הדעת. היא הלוגיקה, היא ההיגיון, אפילו המדע. היא הידיעה מה שייך למה ומה מוביל למה ומה צריך לעשות לפני שחוצים את הכביש. והביטוי 'מכאובי הדעת' אומר שהידיעה הבוטחת, הברורה כל כך, זו שברור לה מה קורה בעולם, יש בה גם משהו כואב. כואב לדעת דברים, שהרי הקסם נעלם. החידוש נעלם. וכבר כתב גרוסמן; הלב נחמץ קצת, באפס קצהו.

 פעם אחת ישבתי אצל ידידה שלי בלילה ירושלמי קר אחד והיא סיפרה סיפור: יצאה עם מישהו ואחרי כך וכך זמן אמר לה, כבדרך אגב, שהיא לא דתיה.
מה זאת אומרת לא דתיה, שאלנו.
זאת אומרת שאני שמאלנית, היא אמרה. זאת אומרת שאני מתעסקת בדברים שדתיים לא מתעסקים בהם. זאת אומרת שאני לא מתאימה לארכיטיפ הדתי. לאותה תדמית הראויה לדתי.
כמובן שכולנו נענענו את ראשנו בביטול, שהרי היינו כולנו דתיים ירושלמים שכאלה. מי מאיתנו לא שמאלני, מי מאיתנו לא יפה נפש. על מה את מדברת.
אבל זה נכון, היא אמרה. יש אי אלו חמישה דתיים עתניאלים שכמוכם, אבל זה לא 'דתי'. אני לא דתיה.
את שומרת שבת, שאל אחד החבר'ה, והיא אמרה – כן, אני שומרת שבת. אני שומרת כשרות. אני אפילו משתדלת ללכת רק עם חצאיות וכן הלאה. אבל באמת אני לא דתיה. לא בפרקטיקה, לא הפרקטיקה אני מקיימת. ולא באמונה, אני מאמינה באלוהים. אבל התיאולוגיה – לא, התאוריה – לא, השורש של ה…  – השעה הייתה אחת וחצי בלילה, והיא הסתבכה קצת.
זו צורת ההסתכלות, אמרה לבסוף. צורת ההסתכלות שלי לא דתית. אני לא מביטה בעולם מנקודת מבט דתית. אין שכר ועונש, אין עולם הבא, אין משיח, אין תחיית המתים. אלוהים לא מנהל את ההיסטוריה ולא משגיח עלי. אני מקיימת את המצוות מנקודת מבט ליבוביצ'יאנית (להחריד, העיר מישהו); שצריך מסגרת, מערכת חוקים.
והוא צודק, היא אמרה. כל זה טוב ויפה, אבל מה יהיה על המבט.

 כבר הרבה זמן אני חושב איך אנחנו מעצבים את העולם סביבינו באמצעות המבט שאנחנו מטילים עליו. אולי אפשר להגיד: קוראים את העולם בצורה מסוימת. וחשבתי הרבה על אם אלוהים קיים או לא, ומה זה הקיום הזה. במקום אחר כתבתי שאלוהים הוא הפליאה, הוא הנכונות להשאיר את העולם לא מוכר ולא מובן, להשאיר אותו מופלא. וחשבתי הרבה על איך שאלוהים נמצא בעולם אם אנחנו מניחים לו להכנס. כלומר שאם אדם קורא את העולם כך שיש בו אלוהים, אז יש אלוהים. ואם אדם קורא את העולם כך שאין, אז אין אלוהים. ובאמת יש, ובאמת אין. הכל תלוי בהסתכלות. כלומר במבט. ובאמת מצאתי את עצמי במילים שלה. שגם אני כך. וכמו שכתב אלחנן פעם:

 "יוֹם שְׁלִישִׁי אֶחָד בַּמָּפָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיִץ
לִקְרָאת הַצָּהֳרַיִם שַׂמְתִּי לֵב:
אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי"

שאל אותי סבא שלי למה אנשים חוזרים בשאלה. ואמר: תביא לי את האדם הזה, ואני אענה לו על כל השאלות. כל שאלה באמונה שיש לו, אני אענה. וכמו שפעם היו דנים בשאלות של דת ומדע, ואיך יכול המדע לא סותר את הדת. ואמרתי לסבא שלי שלא זה העניין. העניין הוא לא אם יש שאלה או אין שאלה, ולכן גם הביטוי הזה, 'חזרה בשאלה', לא נכון. הנקודה היא איך אדם חווה את העולם: עם אלוהים שמציץ מאחורי הכתף, או בלי. ועל זה קם ונופל הכל. אולי זה המובן הפשוט של 'יראת שמיים'. זה גם מתקשר לעבודה מיראה ועבודה מאהבה, והדברים ארוכים ובאמצע כתיבה.

 רציתי גם לומר שבגלל שאנחנו מפנים מבט, כלומר קוראים את העולם, אז גם העולם הזה עוטה מסכה. לכן הוא 'עלמא דשקרא'; עולם של שקר. אבל המסכה הזאת לא מסתירה תחתיה כלום. וגם אם ננסה להגיד שכל העולם מסמל משהו אחר – עולם קבלי, נניח – אז גם העולם שמתחת יהיה מסכה. זו המשמעות האמיתית של זה שמילים לא אומרות כלום; לא רק שאי אפשר ללכוד את העולם באמצעות המילים, ושהן מצמצמות אותו לכדי מילה קטנה עם מתג כיבוי, אלא שאין עולם בלי מילים. כל מבט החוצה הוא מבט מילולי, תבניתי, מבט שמזהה את העולם כך שנוכל ללכת בו. וכל התבניות האלה אינם אלא מסכה, כי מה שמתחת, אותו ממשי שרוחש מתחת לפני השטח – אי אפשר לראות אותו.

 ד.        אלוהים

 וכאן נכנסת השכרות של פורים, ואולי פורים בכלל. אלוהים לא מוזכר במגילה, והרבה אנשים אמרו: זו הנקודה. שאלוהים מסתתר מאחורי העולם. שאלוהים מוביל ומנחה ועושה מהלכים בהיסטוריה אבל בלי להתגלות. וממקום אחר, אביחי הגיב לי בפייסבוק וכתב:

 "גם לנו יש מלחמה בעמלק. בפורים אנחנו מביאים אותו לידי ביטוי. אנחנו מראים איך האוכל והשתייה הם אמצעי ולא מטרה, עובדה שאפשר להגיע דרכם גם לעבודת ה'"

 אבל לא זה העניין. לא לכן אני שותה בפורים. אני שותה בפורים כי שתיה זה דבר משמח. כי כיף לי לשתות. לא 'כי צריך'. היא לא מסמלת שום דבר, היא לא אומרת שום דבר, היא פשוט היא. מי שהשתכר פעם בוודאי חווה את הרגע הנורא ההוא שבו השכרות עוזבת אותך והעולם חוזר לעצמו. אני חושב שהרגע זה הוא, לאמיתו של דבר, מה שכינה שלמה טנאי 'מכאובי הדעת'. כי בשכרות אתה מפסיק לדרוש מהעולם ולחפש בעולם. אתה מפסיק 'לדרוש אלוהים'; השכרות היא הרגע שבו אתה חוזר לראות את העולם מהפנים החוצה. שאתה מפסיק את ה'הֶיוֹת'.

 פעם הייתי בשיעור ב' באיזו ישיבת הסדר, והייתי דתי קטן וקצת תמים (אפשר לראות את זה בשיר המלא), וכתבתי:

 "אִם לֹא הַיִינוּ מִשְׁתַכְּרִים לֹא הַיִינוּ רוֹאִים אֶת הַקוֹלוֹת,
לֹא הַיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָקִים.
בְּחַלוֹנֵינוּ לַשָׁוְא הַיְתָה מִדָּפֶּקֶת רוּחַ אֱלוֹהִים
וַאֲנַחְנוּ הַיִינוּ יוֹשְׁבִים לְיָד שׁוּלְחָן הַמִטְבָּח וּמְחַבְּקִים
אֵת עַצְמֵינוּ.

וּבְכָל פּוּרִים אֲנִי רוֹאֶה בְּגָּלוּי אֶת הַקוֹלוֹת שֶׁשָׁמַעֲתִי בַּבֶּטֶן.
וְהַקוֹל יוֹצֵא וְהוֹלֵך מִסוֹף הַעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמוֹ אַדְוָה שֶׁל נֵר.
רַק שֶׁבָּסוֹף אֵין מַלְאָךְ שָׂם אֶצְבָּע עֲדִינָה עַל פִּי וְאוֹמֵר לִי: "שְׁכַח",
כָּל פַּעַם אֲנִי מִתְפָּכֵּחַ וּבוֹכֶה אֶת הַשִׁכְחָה מְחָדָשׁ.

כִּי כֵן,
אָנוּ אֵינֶנוּ שׁוֹתִים עַל מְנָת לִשְׁכּוֹחַ,
אָנוּ שׁוֹתִים בִּכְדֵי לִזְכּוֹר אֵת אָשֶׁר שָׁכַחְנוּ."

באה חביבה פדיה להרצות ב'שיח', ושאלתי אותה אם אפשר לומר שכל הטכניקות המיסטיות הן טכניקות של ביטול השפה: שממלמלים את אותה מילה שוב ושוב, או שאומרים ומצרפים ייחודים של אותיות שאין להם משמעות בשפה, וכן הלאה. או ששותקים. והיא חשבה קצת ואמרה שאפשר. ואני חשבתי לעצמי שאולי באמת זה הסיפור: אין לנו נבואה כי יש לנו הלכה. אין לנו אלוהים, כי העולם ברור לנו מדי.

 אפשר לומר שאולי לכן פורים הוא חגיגה שכזו, קרנבל גדול של מסכות ושתיה וקלות ראש. שיש רגע אחד בשנה שאנחנו עוצרים הכל ואומרים: בעצם, דבר משונה מאוד הם החיים הדתיים האלה. והתורה, גם כן, בדיחה גדולה. שהכל מסכות; גם ההלכה וגם התורה וגם המילים וגם הכל. שמתחת לכל הסיפור יש פליאה אחת גדולה, ומן הראוי לתת לה מקום. בישיבות אנשים מתגעגעים אל אלוהים ובוכים על בית המקדש, אבל באמת אפשר לבכות ואפשר לשמוח ואפשר הכל. כי הכל יהיה מכוון. ובאמת, אנשים מקיאים ושופכים יין אחד על השני והולכים מכות ולא שומרים את ההלכה ליום אחד בשנה: שיהיה יום אחד בשנה שאנחנו לא חושבים אלא מרגישים. שלפעמים אדם שותה ומשתכר ופתאום מרגיש אלוהים בכל הממשות הזאת.

רק בשביל זה שווה הכל.

 ה.       אחר כך

 אני זוכר קריאה אחת, השלישית כמדומני, ב'שתהיי לי הסכין'. הדבר היה אחרי יום מיונים לצבא. קראתי את הספר על ספסל בתחנת הרכבת בתל אביב ופתאום היכתה בי הבדידות הקיומית ופשוט התחלתי לבכות. ואני זוכר שהנחתי את הספר בתיק וצעדתי לאורך הרציף וראיתי פתאום (כאילו הודלק האור) שגם בפנים כל האנשים שמציפים את התחנה יש תודעה ויש אדם ויש מחשבות. גרוסמן כתב במכתב הראשון בספר ש"אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני."

ואני חשבתי פתאום, שם על הרציף, בין המכונות לממכר חטיפים ובין המחלק של 'ישראל היום', שיכול להיות שגם אני אלך בעולם ופתאום מישהי תחבק את עצמה בחיוך קצת שבור. שגם אני אעמוד פעם בעולם בלי לחפש, בלי המחבואים של דן פגיס, וגם אני אמצא איזו נשמה אחות, מישהי שהיא 'מהגזע שידע את יוסף' כמו שאומרת אן מאבונלי, וניצן קוראת לזה 'האנשים שאנחנו'; שפתאום יתקלפו כל המסכים של המבט המחפש וינשרו כל המסכות ויקרסו כל המגננות שאנחנו מציבים על עצמינו. פתאום יהיו הדברים עין בעין, לב מול לב, וימצאו מכוּונים.

ומה גם אלוהים.

———-
[עוד כתבתי על פורים כאן וכאן]

מודעות פרסומת

9 Responses to “לזכור את אשר שכחנו | הרהורים לפורים”


  1. 1 שי 14 במרץ 2014 בשעה 11:34

    היית לי לחבר לכמה דקות.

  2. 3 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 במרץ 2014 בשעה 14:40

    דברתי היום עם שלמה ופתאום חשבתי איך אנחנו הסוהרים של עצמנו.
    (וזהו, שלהפך: אין מסכות בעולם כלל)

    • 4 ארגמון 14 במרץ 2014 בשעה 15:36

      אה, זה ארגמון

      • 5 ארגמון 15 במרץ 2014 בשעה 22:21

        ופתאום רציתי רק לומר שכשהנחת היסוד של אדם היא עצמו, והקב"ה מוטל בספק, אז הוא, הקב"ה, הופך פליאה. אבל כשהקב"ה נתון, הרי שהאדם הוא פלא עצום.

        אם אתה קורא, שיהיה פורים שמח.

  3. 7 tamar schachter 18 במרץ 2014 בשעה 14:25

    מה שנקרא, הוצאת לי את המילים מהפה 😉

  4. 8 A 20 במרץ 2014 בשעה 10:26

    חלק ג, זה קצת כמו עקרון אי הודאות. וגם, ברגע שמודדים/מגדירים זה כמו החתול, הוא נופל למצב מסוים ומקבל את ההגדרה:)

  5. 9 שירה 1 ביוני 2017 בשעה 18:51

    קראתי. אהבתי. היזדהתי. הבנתי.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: