הפקר

בינתיים נסעו בניידת אל המרכז המסחרי והשמש שקעה מול פניהם כמו סיום של סיפור אהבה. תראה איזו שקיעה, אמר שמואל, ואברם רק הנהן בראשו וחיכך את תלתליו ואת זיפי הזקן הקצרים. השמיים השוקעים התערבלו בו; רחלי והוא רעועים עכשיו, מה יאמר. לפני כן נסעו לבית החולים כדי להוציא משם אריתראי שעשה תאונה עם אופנוע גנוב, אבל הרופאים התמהמהו עם תעודת השחרור והם חיכו שם זמן רב. כל אותו הזמן התהלך אברם סחור סחור ונשך את אצבעותיו, לכן אמר שמואל שגלידה תעשה לו טוב: אולי תצנן את האש הבוערת בו, אולי תמתיק את ייסוריו. ובכן נסעו למרכז המסחרי וחנו על יד תחנת הדלק. שני קשישים בעלי שפם שיחקו שחמט על השולחנות הקטנים בכניסה למרכז המסחרי, ושומר צעיר ישב בכניסה ומילא תשבצים בכתב יד גס. כשעברו לידו הנהן להם לשלום. אתה מכיר אותו, שאל אברם, ושמואל אמר לא, מה פתאום. מאיפה לי. הם נכנסו וקנו גלידה שוקולד וריבת חלב, אחר כך הלכו החוצה, שני שוטרים שאקדח תחוב בחגורותיהם, שמדים כחולים עוטים עליהם מוּצָקוּת. מלקקים גלידה.

בבוקר הגיש את פניו לנשיקה ולא קיבל. למה ככה, אמר לרחלי, ורחלי הסיבה ממנו את ראשה. שיערות הבוקר החומות-בהירות שלה פיזזו סביב פניה כמו הילה קדוֹשה. אני לא יכולה לנשק אותך, אמרה, אני לא יודעת מה איתנו. באמת נסוגו ושבו כבר שבועות, מחפשים נתיב מהיר בין האחד לאחרת. זו העבודה, ידע אברם: שחזר בערבים מאוחר, שמבטו הלך והצטמצם, שכבר נדרך כמו אקדח למשמע כל קול. אולי היא לא רוצה אדם עובד, הוא אמר לשמואל.
שמואל ליקק את הגלידה ארוכות. אין דבר כזה, פסק. כל הבנות רוצות אדם עובד.
לא היה להם כסף. רחלי למדה עיצוב גרפי והוא היה שוטר מתחיל. אבל רחלי היא לא כל הבנות, אמר אברם. איך אפשר שכל הבנות יהיו מושלמות כל כך, רכות בקצוותיהן. בבקרים הייתה אורזת לו כריך טונה וטחינה ובערב הייתה יושבת לצידו ומחזיקה לו יד בִּשתיקה. הוא היה מספר לה על המרדף שרדף בשדות של קרית גת, על כוחה של הסמכות, על משפחת מוּסָלוֹ שגישר ביניהם. היא הייתה נאחזת בו. אני אוהבת אותך, אמרה אז וליבו גאה בו. עכשיו בבוקר אפילו לא נשקה לו.
שטויות, אמר שמואל. כל הבנות אותו דבר. היא בטח בוגדת בך כשאתה לא בבית.
אברם נרעד. איך יכול לומר כך.
סליחה, אמר שמואל. לא התכוונתי. הוא היה שוטר ותיק, שמנמן קצת, והשיער שלו נקצץ עד דק, כמו היה גיבור סרטי פעולה קשוח ומהיר חימה. עבר זמן עד שאברם גילה שבאמת היה שמואל אדם נעים, איש משפחה, שוטר למופת. אבל אתה יודע, המשיך שמואל. עשרים שנה אני שוטר. אין בניין בעיר הזאת שלא ראיתי בו זוג בוגד.
היא לא בוגדת, חרץ אברם. אני יודע.
שמואל משך בכתפיו. טוב, אמר. הוא הרים שקית במבה מהמדרכה והשליך אותה לפח. אברם ראה: השעה התאחרה, השמש ירדה כבר אל המים, פנסי הרחוב מצמצו ונדלקו כמו הארה עמומה ובלתי משכנעת. קול צלצול פלאפון עלה מן הניידת כמו קול בכיו של תינוק.
זו רחלי שלך, אמר שמואל. מביא לו את הפלאפון. אברם חשב: מה עוד תבקש ממנו. מה עוד יוכל לומר.
אברם, אמרה רחלי, מתי אתה בא. הוא ראה אותה ברוחו: יושבת ליד הטלפון, נבטת מבעד החלון בקומתה הקטנה, מחפשת ומחפשת. השעה הולכת ומתאחרת. חשב שיראו סרט הערב, שיחבוק אותה, שיחזרו זה אל זה, והנה היא הולכת ומתכלה.
אני פה בתפקיד, חמודה, אמר אברם.
אני חולה, אמרה רחלי. אני צריכה אותך כאן. בגרונה נשנקו דמעות. אברם נכמר. כל היום חכתה ובערב לא הגיע, ועכשיו סחרחורת אוחזת בה וכורכת סביבה אי בטחון: אולי הוא לא אוהב אותה עוד.
אני כבר בא, אמר. אני בתפקיד כרגע. והציע: את רוצה לדבר עם שמואל, להאמין?
לא רוצה 'כבר בא', אמרה רחלי. לא רוצה לדבר עם שמואל. אני רוצה לדבר איתך, ואני רוצה שתבוא עכשיו. היא החלה לבכות, ואברם שמע איך דמעות יורדות וחורצות ביניהם תלמים קשים כמו מילים. מה הסיפור שלכם אתם, שוטרים, אמרה רחלי. מה הסיפור. מה כבר ביקשתי? תמצא מישהו שיחליף אותך. אברם, אני רוצה אותך. פשוט בוא.
אני רוצה אותך, אמרה והרעידה נימים נסתרים. אבל מעבר לרגש הייתה עבודה להֵעשות, אי אפשר לנטוש אותה כך. עוד רגע, אמר אברם. בית החולים התנשא בקצה הרחוב כמו תמרור אזהרה. הוא השפיל את מבטו. יהיה בסדר, חמודה. אני באמצע משימה. רק מעביר איזה מישהו לתחנת המשטרה ואז אני גומר.
טוב, היא אמרה, אבל תבוא מהר, טוב?
אברם הרים את ראשו. היא רוצה שאני אחזור עכשיו, בסוף המשמרת, אמר לשמואל, ושמואל הנהן בראשו כמבין עניין. יאללה, בוא, אמר. בוא נלך לקחת את האריתראי הזה לפני שיגרום עוד נזק.

עוד נזק, אמר. לאמור: אחד כבר היה.
ששבועיים לפני כן הלכו זוג ברחוב והם אחוזי ידיים. קודם ישבו יחד במסעדה, פסלי אבן הבוהים זה בזו, וביניהם ריחפו רגשות כמו היו מלאכים ורדרדים. יותם הסתכל על שרון וליבו גאה. אני לא יכול עוד, אמר פתאום. הוא קם, הוריד וקיפל את משקפיו ואזי נישק את שרון. היא הסמיקה, תחילה התלבטה בה, אחר כך חָבְקה אותו אל חיקה. הם הלכו יחד ודילגו את הרחוב, שרים את הציפורים ופורחים את הורדים ונושבים את הגשם שירד עליהם והוא רענן וטוב. בכיכר הגדולה, ליד סלון היופי של רבקה, נצטברה שלולית גדולה. ילד קטן, מחזיק כדורגל בידו, שיחק בה. ילד! אמרה. תראה איזה חמוד. והוא אמר: את רוצה שיהיה גם לנו אחד כזה? היא נרעדה והסמיקה, והם אחזו ידיים וקיפצו בשלולית כשפתאום החליק אליהם אופנוע גנוב, נהוג בידי האריתראי, והם נפצעו אנושות ואחר כך מתו. אמבולנס מהבהב החיש את ארבעתם – אותם, את הילד, את האריתראי – אל בית החולים. אפילו חנה באותו המקום שבו חנו עכשיו אברם ושמואל. בשלולית הגדולה נותר כדורגל רטוב ומילות אהבה קטנות, דקות, חלושות כמו זיכרון ישן.

מסדרונות בית החולים היו לבנים ומתרוצצים סביבם במין סערת רגשות. האריתראי היה בפנימית ב', והם פלסו אליו את הדרך בין אישה צווחת על עובד הנקיון ושני ילדים שקראו מגזיני נשים. רופא רזה, בעל פנים חיורים, ניצב ליד האריתראי, ופניו אורו כשהם ניגשו אליו. התג שעל חלוקו אמר ששמו בוסקילה. שלום, הוא אמר בקול גבוה מעט, כמעט לא טבעי, והוסיף מידע על המצב בו החולה הגיע אליהם והמצב שבו הם משחררים אותו. הוא הגיע אלינו חצי עירום, אמר, עם דימום פנים בטני, ותראו. בינתיים ניגש שמואל ובחן את האריתראי.
למה אין לו נעליים, הוא אמר.
אין לנו מחסן של נעליים, אמר הרופא. הוא הסתכל על האריתראי. תראו, הוא אמר, ממשש בידו איברים שונים בגופו של האריתראי. אני לא יודע מה אתם יודעים עליו. הוא הגיע אלינו חצי עירום, עם דימום פנים בטני, עם שני שברים ב–
כן כן, אמר אברם. לפעמים הייתה רחלי חוזרת על דברים שאמרה, והוא היה אומר לה 'כן כן' נחפז שכזה, כמו מבקש להחיש את העניינים קודם שנמות כולנו. למה למשוך את הזמן, למה לא להתקדם. אבל עכשיו הוא צריך לחזור; למה מתעכבים כל כך.
יאללה, אמר לשמואל, מה אתה מחפש לו חליפה.
ושמואל אמר: לא ביקשתי חליפה. רק נעליים. דבר בסיסי. מה עם נעליים.
מאיפה יהיו לי נעליים, אמר הרופא. מה אני, נעלי גָּלִי? בכל מקרה הוא לא יכול ללכת.
אז הוא בסדר, אמר שמואל. אתה מאשר שהוא בריא.
לא ממש, אמר הרופא, אבל מספיק בריא כדי לא לתפוש מיטה. אין לנו מיטות, המסדרון מלא, ראיתם.
אבל תראה, אמר שמואל, הוא לא יכול ללכת. הרגליים שלו שבורות.
אז מה, אמר הרופא. והתכוון: ישכב לו קצת בבית, ידבר לעצמו, יבין מה עשה.
אז ניקח אותו ככה?
כן, אמר הרופא, הנה תעודת השחרור.
איך ניקח אותו ככה, אמר שמואל, ואברם התבונן באריתראי: היה לו טיטול על אזור החלציים. החולצה שלבש הייתה מוכתמת בדם ופניו היו צרים, שחורים, מהוקצעים. זיפים קצרים וכהים צמחו בדלילות על לחייו; היה נדמה שהוא כבן עשרים וחמש, אולי שלושים. הוא הביט באברם בעיניים חלולות. הרופא ראה שאברם מביט באריתראי והניח לו יד על הכתף. הוא לא יודע מה קורה סביבו, אמר; יותר מדי מורפיום.
וגם יש לו טיטול, אמר שמואל בפליאה, ואברם חשב: איך יכול להיות אדם צעיר, מפוסל כך, אחוז טיטול.
הרופא הניד בידו. כן, אמר. זה בסדר, הוא צריך טיטול. אפשר לשחרר מבית החולים גם עם טיטול.
טוב, אמר אברם, נלך כבר. בוא נלך. רחלי לחוצה עלי.

הלילה נח על השמיים כמו שמיכה על תינוק, ורוח ים באה ממערב, מנידה חלושות את הצמרות. אחרי שנה ביחד ביקשה ילדים. היא ישבה מול השולחן ועיצבה גזירי נייר, פתאום הרימה את ראשה. אברם, אמרה, אני רוצה ילדים. כבר? אמר אברם בשעשוע, אבל ידע שזו אינה תשובה טובה. כן, כבר, אמרה. מאז, בכל פעם שהביט בה ראה אמא קטנה, עטוית רצינות. האריתראי שוחרר מבית החולים עם טיטול, והם הובילו אותו אל הניידת בכיסא גלגלים, עוברים בין זקנות מדדות על משענתן ובין צעירים עקורי שיניים. הוא לא יכל לזוז, אז הם הרימו אותו והניחו אותו, רפוי, על המושב האחורי. ריח כהה וחריף התפשט בחלל הניידת; ריח חומרי חיטוי, פצעים, לכלוך. אולי שתן.
הוא מסריח, אמר שמואל. יש לך דאודורנט?
אברם הניד בראשו לשלילה. לא, אין לי, אמר. למה שיהיה.
אני צריך דאודורנט, אמר שמואל. אי אפשר לנהוג ככה. זה מטשטש אותי. הוא נבר בתא המטען של הניידת, משליך החוצה מטרה מחוררת, שמן מנוע, מעיל שוטרים ישן. אברם עמד והביט בשעונו: השעה הלכה והתקצרה עליו. רק שיהיה מהר, אמר. וחשב: רחלי מחכה בבית. בבוקר לא קיבל נשיקה. אם יאחר, גם בערב לא יקבל. אולי יפרדו. הוא ניסה לדמות בליבו מה יהיה אם יפרדו, והלב התכווץ בחזקה וכמעט נחנק.
מה מהר, אמר שמואל. מסריח לי. אתה זוכר את הדאודורנט שהחרמנו מהילדים ההם בטיילת? הוא חייב להיות כאן. אני בטוח שהוא כאן. אברם הביט בתא המטען: עירבוביה שלימה פשתה בו, כמו עברה שם סופה. בינתיים עצרו שתי זקנות לפוש קצת ברוח הים. הן עטו כיסויי ראש – האחד פרחוני בצבעים אדום וכחול, השני לבן וחלק – ובפניהן התקמטו שנות עבר. הן הביטו בשמואל בסקרנות שכבר ראתה הכל.
עזוב אותך, אמר אברם, אני חייב להגיע לרחלי. בוא נזוז. הוא החווה בראשו סביב; אולי פשוט תקח בושם מאיזו זקנה כאן.
שמואל נאנח והוציא את ראשו מתא המטען. יש לכן דאודורנט? הוא אמר לזקנות, מצביע על פנים הניידת. בפנים ישב האריתראי ובהה. מדי פעם הניד ראש, יד או איבר אחר, בתנועה חלושה, קצרת מועד. פשוט יש כאן איזה אריתראי, אמר שמואל לזקנות, ואנחנו צריכים לקחת אותו לתחנה, והוא, אממ, אֶה–
הפרחוני מלמלה ברוסית, והלבן חיטטה דקה ארוכה בתיק היד שלה עד שמצאה. היא הוציאה בושם עם צינור התזה, ושמואל לקח וריסס בפנים הרכב. הריח החריף הוחלף אט אט בריח מתקתק, כמעט ורדרד. תודה, אמר אברם ונכנס. שמואל החזיר את הדברים לתא המטען, אחר כך נכנס למושב הנהג.
אברם הביט בשעונו. סע מהר, אמר. ושמואל אמר בכל חמישים שנותיו: מה מהר, איך מהר, יש חוק.
עזוב אותך מהחוק, אמר אברם. רחלי עלתה מול פניו. אסור לי לאחר עוד, חשב. אולי התמהמהתי כך עד שחציתי את הקו, שנתרחקתי מדי אחד מהשניה, שנמשכתי אל תוך הלילה. איך יוצאים מכאן לאור היום, איך מדליקים את הנורה ומגרשים את החשדות.
ולשמואל אמר: בשביל מה אנחנו שוטרים. תפעיל צ'קלקה, נשאיר אותו לילה בתחנה, נלך הביתה.

אני לא משאיר אותו כאן, אמר רודריגז. הוא היה כהה פנים, כבד גוף, שאריות משיערו המלבין עיטרו את ראשו כמו צמר גפן שהודבק פה ושם. הוא ישב מאחורי המכתבה שלו, קיפל פתקי תזכורת לריבועים קטנים וקשים וזרק אותם לפח. השעה הייתה קצת קודם לשמונה בערב כשנכנסו שמואל ואברם אל המשרד והודיעו שבצעו את המשימה. מיד שלח רודריגז את שמואל להכין לו תה מנטה עם כפית דבש ושתהיה שטופה היטב. אני לא משאיר, הוא אמר לאברם. יותר מדי בלגן, יותר מדי כח אדם, בירוקרטיה, ניירות. פחות מדי אנושיות.
אז מה עושים? אמר אברם.
מחזירים אותו הביתה, אמר רודריגז.
איך הביתה, אמר אברם, הוא לא עציר?
שמואל חזר עם שתי כוסות תה ורודריגז לגם לאט מתוך אחת מהן. שטופה היטב, הוא שיבח את שמואל, אחר הסתכל על אברם. אתה יכול להשאר איתו בתחנה הלילה? שאל.
לא, אמר אברם. אשתי מחכה לי.
רודריגז הניח את הכוס. ומה אתה חושב, הוא אמר, שלו אין אישה?
אברם חשב: הרי הוא הרג שני מאוהבים, פצע ילד קטן, גנב אופנוע. ואם היו אלה הוא ורחלי?
אולי, אבל הוא אדם חרא, אמר.
אבל עדיין הוא בנאדם, אמר רודריגז. ועדיין צריך להחזיר אותו הביתה.
אבל אנחנו לא יודעים איפה הבית שלו, אמר שמואל.
זה שטויות, אמר רודריגז. הוא לגם מכוס התה, עיין בניירות. קוראים לו בראהן אנקלמי, אמר. 883702748. קחו אותו לשכונה שלהם באשדוד, כולם שם מכירים את כולם. תמצאו את המשפחה שלו, תחזירו אותו הביתה ותתנו לשוטרים כאן לישון קצת הלילה. אחר כך נעצור אותו שוב, ממילא הוא לא יכול לזוז.
אני לא יכול, אמר אברם. אני חייב לחזור הביתה, אשתי חולה. ושמואל אמר: אני לא מבין מה עושים. איך אין משהו מסודר, איך–
אין מישהו אחר, אמר רודריגז לאברם. רק שניכם כאן, וברלב במוקד, ואני קצין תורן. אסור להוציא ניידת לשטח בלי שני שוטרים. אתה מכיר את הכללים.
מכיר, בטח מכיר, אמר אברם, אבל רודריגז. בבקשה. אתה יודע שאני לא כזה בדרך כלל, אבל רחלי ביקשה שאני אחזור–
אין רחלי, פסק רודריגז וגבותיו הצטופפו כמו שורת מגינים סביב מבצר. תגיד לה שאתה במשימה דחופה ושתאחר קצת הערב. זה המחיר של להתחתן עם שוטר. יאללה, אל תסרב לי פקודה פה. צְאוּ.

הם לקחו את האריתראי חזרה לניידת, מגלגלים אותו, רפוי, בכיסא הגלגלים. הניחו אותו, שוב, במושב האחורי, כאילו הפעם הקודמת הייתה רק חזרה גנרלית. לפני שהתיישב התקשר לרחלי, רועד באצבעות על המקשים השחוקים.
רחלי, אמר, מה את עושה עכשיו?
אני מעצבת איזה כרטיס ברכה, אמרה בשקט, מה איתך? למה אתה לא פה?
אני מצטער, אמר, קיבלתי משימה דחופה, עד תשע אני מגיע.
הוא שמע את הקול שלה מתנשם ברקע. אברם, היא אמרה, אני יודעת שתגיע, אבל מה יהיה איתנו.
הוא ראה אותה יושבת מול המחשב, כוסות קפה מתפזרות סביבה כמו ילדים אבודים, וחשב: איך אפשר לדעת דבר כזה, מה יהיה. בקושי אפשר לדעת מה היה.
מפוֹרקוֹת אמר: אמרתי שאני לא יכול אבל רודריגז אמר שזה סירוב פקודה. את יודעת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו סירוב פקודה. זה קנס או פיטורים. זה הלימודים שלך, רחלי.
היא שתקה.
זה לא הלימודים שלי, אמרה לבסוף. זה שאתה לא רואה אותי בכלל. אתה רואה אישה מול העיניים שלך, אולי אמא, אבל איפה הרחלי שאני בתוך כל המערכת הזאת.
זה לא נכון, אמר וליבו פקע בקרבו. זה. לא. נכון. אני אוהב אותך. באמת אוהב אותך. בחיים לא אהבתי ככה מישהי.
עד תשע, קצרה רחלי. עד תשע תבוא. אחר כך סגרה את הטלפון.
הוא התיישב על אדן המדרכה ואחז את ראשו בכח, אחר כך ניגב את הדמעות שהחלו לצוץ ועלה על הניידת. בחלל הניידת עדיין ריחף ריח הבושם, מתקתק, מחניק את הנשימה. סע מהר, אמר לשמואל. בחייאת, סע מהר. הוא חשב: אם זה לא יהיה מהר, כבר לא יהיה לי לאן לחזור.
כל הנסיעה החזיק אברם בכח בידית האחיזה ובהה בחלון. מה אתה שקט, אמר שמואל, ואברם רק הניד בראשו והיטיב את אחיזתו בידית. היא תזרוק אותי, הוא אמר לשמואל. כבר כמה זמן שהם משוטטים סביב עצמם, בוהים בטלויזיה בשעות הערב המאוחרות כשמרבד ורוד פרוש לרגליהם, שותקים זה לזו. פעם אחת הכין לה כוס קפה ולא נענה. צריך שיהיה מישהו שיסביר מה קורה בעולם הזה, שיבהיר: אולי כלו כל הקיצין, באו המים עד נפש. גדשה הסאה. נשבר גב הגמל.
מה פתאום, אמר שמואל. הוא כיון את הרדיו בידו האחת, ובידו השניה ייצב את ההגה. זה לא עובד ככה. בנות לא זורקות ככה, על שטויות כאלה. בסך הכל איחרת. זה לא שאתה בוגד או משהו.
אברם נרפָּה. אבל מאיפה היא יודעת, שאל.
אני לא יודע, אמר שמואל. אולי באמת היא חושדת, ולכן הכל. תראה, אתה חוזר הביתה מאוחר, ומלוכלך, ומתנצל כל פעם מחדש-
אז לא להתנצל? שאל אברם.
להפך, אמר שמואל ולא יסף. הוא שם את הרדיו על תכנית דיבורים. קול נמוך ומרגיע דיבר עם קול גבוה ומבוהל והציע לו נחמה וטיפול מדויק במקקים שבמטבח. בינתיים הגיעו לאזור התעשיה של אשדוד והחלו מחפשים את הכתובת המדויקת שנתן להם רודריגז. כל כך הרבה לנסוע בשביל לחזור, חשב אברם, כל כך הרבה לחפש בשביל למצוא. מי אמר שבכלל יש כתובת מדויקת שאפשר להגיע אליה. וחשב עוד: אולי באמת היא חושבת שהוא בוגד.
הנה, הג'יפיאס אומר שזה כאן, אמר שמואל. הם עמדו עם הניידת בקצה מגרש חניה גדול והתבוננו על כביש רבוד עשבים שוטים, שנמשך אל תוך החושך והלילה, עוד ועוד, עד שהגיע לבניין משרדים נמוך אי שם באופק. בקצה המגרש בערה חבית ישנה. הם נסעו על הכביש המרופט, ופנסי הניידת האירו את האספלט. כל הנוער הדפוק של אשדוד – שם, אמר שמואל.
בסדר, אמר אברם, הם צריכים להיות איפשהו. כאן יש להם חבית בוערת, שיתחממו קצת.
אחרי חמש דקות של נסיעה הם הגיעו אל הבניין, ואברם יצא מהניידת והתבונן בבניין המשרדים: נדמה היה שהוא נטוש. לא היה אור באף אחד מהחלונות, והדלת הייתה חתומה ונעולה.
אין כאן אף אחד, אמר אברם.
שניה, אמר שמואל, אני אלך לבדוק. הוא חזר אל הניידת ונסע חזרה אל מגרש החניה. בינתיים הקיף אברם את המבנה וחיפש עדויות לשימוש, למגורים, לנפש חיה שנמצאת בתוך כל העזובה הזאת. הבניין נראה שמור, אבל לא בשימוש. הוא תהה לנפשו איך דבר כזה קורה. איך בניין עדיין מתפקד על אף שהדיירים נטשו אותו. ולמה אנשים גרים בבניין משרדים, מנהלים את חייהם כמו חברה בעירבון מוגבל.
אחרי חמש דקות חזרה הניידת. שמואל ירד ממנה. הם זרקו עלי אבנים, הוא נסער. אמרו שלא מכירים אותו. שהם שונאים אנשים שהם לא מכירים. שונאים שוטרים, ושונאים את העולם המחורבן הזה. הוא ניגב את מצחו.
אני שונא את העבודה הזאת, אמר.
יש לי שוקולד, אמר אברם. אתה רוצה שוקולד?
כן, אמר שמואל. מה השעה בכלל?
אברם שכח את הזמן. הוא התבונן בפלאפון: השעה הייתה שמונה עשרים וחמש. הוא היה צריך לחזור לרחלי עד תשע. לעזאזל, הוא אמר, בוא נזוז.
מה נזוז, אמר שמואל. יש פה אריתראי, צריך להחזיר אותו לאנשהו. ומה עם השוקולד שלי?
בניידת, אמר אברם. הוא פתח את הדלת. הריח הורדרד התפזר, ובמקומו עמד, שוב, הריח החריף של הפצעים והשתן. הוא השתדל שלא לנשום, חיטט בתא הכפפות ומצא את חטיף השוקולד. הנה, קח, הוא הגיש לשמואל. פיצוי על המשימה.
שמואל קילף לאיטו את החטיף. מה עושים, אמר, ואברם חשב: גם זה דבר שצריך שיהיה. מישהו שיגיד מה עושים. מן מפקד עליון על הכל, שיסביר איך מתנהלים בדרך החתחתים הזו שנולדנו לתוכה. ולעזאזל, לעזאזל, אני חייב לחזור לרחלי. אסור לי לאחר.

רודריגז.
כן.
זה אברם.
כן. החזרתם אותו?
זהו, שלא מצאנו את המקום.
מה זה אומר לא מצאתם את המקום.
זה איזה בניין משרדים, משהו מוזר באזור תעשיה.
נו, בטח שם הוא גר.
מה זה אומר?
לפעמים הם שוכרים משרד כי אין להם כסף לדירה.
אבל הכל סגור כאן. אין אור אין כלום.
בסדר, זה המקום. בטוח שזה המקום. ואם לא, אז איפה שהוא בסביבה. יש שם אריתראים בסביבה?
כן, קצת, אבל–
אז טוב, תורידו אותו שם.
אבל אין פה כלום, אני אומר לך.
יאללה, אברם, אל תשחק איתי משחקים. זה המקום שלהם, מישהו כבר יחזיר אותו הביתה.
רודריגז, זה חתיכת חור.
רודריגז, זה שמואל. תקשיב, אני לא מוריד בנאדם ככה באמצע איזה כביש באמצע שום מקום.
שמואל, אתה שוטר טוב, אתה ממלא פקודות. נכון?
כן, אתה יודע. תמיד הייתי–
מצוין. אז תחזיר לי את אברם. אברם, אתה רוצה לחזור היום הביתה?
כן.
והאריתראי, גם הוא רוצה?
לא יודע. אני אומר לך, אין פה–
בקיצור, כן. תאמין לי, אף אחד לא רוצה לילה בתחנת משטרה. לא אתה ולא הוא. תורידו אותו שם.
אבל–
אבל מה?
אבל אין פה כלום.
אין דבר כזה 'כלום', הם שורצים שם בכל השטח. כל האזור הזה שייך להם. אם הוא לא גר שם, הוא גר ליד. אתה רוצה לחזור לאשתך?
כן.
יש לך אופציה אחרת?
אפשר להחזיר אותו לתחנה.
לא. אי אפשר. מי ישגיח עליו? כולם הלכו. תורידו אותו שם, זו פקודה.
מה פקודה?
פקודה, תורידו אותו שם או שתקבלו בראש. תגיד גם לשמואל. זה, או קנס. מה אתה רוצה, שאני אקפיץ שוטר שלא ישן כל הלילה, רק שישגיח על האריתראי הזה?
לא, אבל–
אז יאללה. עלי, תאמין לי. לא יקרה כלום. מפקד התחנה שלך אומר שלא יקרה כלום. ככה אנחנו עושים תמיד.
טוב.
טוב טוב?
טוב, אנחנו מורידים אותו כאן.
מצוין. אז תחזור לְרחלי שלך מוקדם היום. תגיד לה שזו מתנה מרודריגז. ביי.
לפני שנסעו התבונן אברם בכניסה לבניין: האריתראי שכב בכניסה, אל מול הדלת. הם ניסו להושיב אותו ולהשעין אותו על הקיר, אבל הוא שב וצנח ונשכב על הרצפה. אברם ראה: ריר נזל מפיו ונמרח על הרצפה המאובקת, הרגליים נזרקו ככלי אין חפץ, כל הגוף רעד כמו אחרי חטא נורא. הוא לקח את המעיל הישן מתא המטען וכיסה אותו, ושמואל הניח לידו את שאריות חטיף השוקולד.
אולי יאהב, אמר לאברם בהתנצלות.

אם כן השאירו את האריתראי לחשיכה ההולכת וגוברת ועולה מעלה כמו כתוביות בסוף הסרט, ושניהם עלו לניידו ונסעו מהר ככל שיכלו. אברם ירד ליד הבית, והלילה ריחף מול פניו כמו עטלף נטוש ומצווח; איחר כמעט ברבע שעה. כשביקש לפתוח את הדלת מצא אותה נעולה. איזה חרא, מלמל לעצמו, אחר כך היטיב את אחיזתו בצרור הפרחים ונקש, כאילו היה נער מתבגר שעומד ליד דלתה של אהובתו. והלא באמת היו נערים מתבגרים, והלא באמת העולם רענן וירוק ביום אחד ואפור מאוד ביום האחר. הוא נקש עוד ועוד, לזכר הימים שעברו ולזכר הימים שעוד נכונו. נקש כמו ילד קטן המבקש בדלת וכמו מבוגר אחרי נטישה. נקש כאילו היה מִדּפּק על דלתי מרום. אחרי שנקש חמש דקות פתחה רחלי את הדלת. היא הייתה בפיג'מה, ופניה היו רחוצים ומחויכים כאילו לא בכתה עד אותו רגע. הוא חיבק אותה ארוכות.

הכל טוב עכשיו, חשב כשנכנס הביתה. הכל בסדר.

מודעות פרסומת

7 Responses to “הפקר”


  1. 2 Ruth Benedict 18 במרץ 2014 בשעה 19:18

    כואב לקרוא, ומקסים.
    תודה לך.

  2. 3 יהודהו 18 במרץ 2014 בשעה 20:30

    אוף. שיהיה מישהון שיגיד מה לעשות. בדיוק. (ותודה על הקישור, לא הכרתי את המקרה)

  3. 4 אסתר 18 במרץ 2014 בשעה 21:54

    לא אהבתי את הסיפור .
    משהוא בו לא התפתח נכון, מלדג מידי על שלבים ברגשות של הזוג
    לא הצלחתי להבין אם האריתראי יש בו אלגוריה או רמז אחר – לזוג, התכתבות בין שני הסיפורים

    ותודה.

  4. 6 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 15 בנובמבר 2014 בשעה 23:23

    אתה כותב מדהים תוציא כבר ספר פליז

  5. 7 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 1 באפריל 2016 בשעה 7:56

    וואו. תודה


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: