מעבר לכל שיחת בוקר | הרהורים לפרשת שמיני

[א]

הוּא לֹא לָחַשׁ לָהּ דְּבָרִים מְתוּקִים
הִיא לֹא הִבִּיטָה עָמֹק יוֹתֵר בְּעֵינָיו
אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם חִילוּפִים כְּמוּסִים
דְּבָרִים שֶׁקָּשֶׁה לוֹמַר עַכְשָׁו
דְּבָרִים שֶׁאֲחֵרִים נוֹסְעִים, שׁוֹכְחִים
בִּקְצָרָה: אַהֲבָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים."

[נתן זך]

אדם יושב מול בחורה בדייט ראשון. אולי שני. הוא נמצא בקצה אחד של העולם והיא נמצאת בקצה השני של העולם, ובין שניהם פרושה תהום רבה שהם מבקשים לגשר עליה. והם מדברים, כי המילים הם הדרך היחידה שלהם להגיע מהאחד אל השני. מדברים כי המילים מכסות ומייצרות איזה קשר. הם נוגעים אחד בשניה במילים, ומחמיאים ושואלים ומבקשים מאוד.

לכן שתיקות בדייט ראשון (והדברים נכונים גם לחברים חדשים, ולאו דווקא לדייטים) יכולות להיות דבר מביך. כמובן, צריך לדעת להכיל את המבוכה. להכיר בה. להתיידד איתה. אבל המבוכה קיימת, כי השתיקה מנכיחה את זה שיושבים פה שני אנשים, זה לצד זו, והם בעצם בשני צדדים אחרים של העולם. כלומר שאין כאן קשר, שמאחורי השיחה הנינוחה נמצא נסיון, לא קשר ממשי. וכיון שאני מציג את עצמי במילים, הרי שהשתיקה מעלימה את המילים שאנחנו. מציבה על השולחן שני אנשים ללא פנים, ותו לא.

ציטטתי למעלה את נתן זך שכתב על החילופים הכמוסים שבין אוהבים. ופעם חשבתי שיש הרבה חסד באדם שנוח לך לשתוק איתו. שלא תובע ממך שיחה, אלא נינוח בך ואתה נינוח בו. יש משהו יפה בשתיקה כשאין תחתיה מבוכה, כשאתה בסך הכל שותק, והיא שותקת, ולפעמים מרגישים דברים מאחורי כל זה. אחרי זמן הבנתי שהשיחה והמפגש הם הנקודה, ולא השתיקה שכונסת אותך לעצמך, אבל לפעמים – כך אני מרגיש, ואולי אני טועה – יש שתיקה שהיא בעצם דיאלוג.

[ב]

שני בניו של אהרן מתים, ואהרן שותק. התורה אומרת 'וידם אהרן', כלומר שביצע פעולה אקטיבית של שתיקה. זה הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", שפעם העברתי עליו סדנת כתיבה. ביקשתי את התלמידים שלי להסביר: איך אפשר לשתוק על משהו? איך אפשר שהשתיקה תהיה אקטיבית?

חשבתי לומר ששתיקה אקטיבית חייבת להיות בתוך הקשר שמבקש מילים. למשל, לסרב; לא להיענות לְהזמנה. להשאל שאלה ולא לענות עליה, לחתום את הפה באמצע דיון סוער. למשל, שאהרן עומד מול המוות ולא אומר דבר. הוא לא צורח, הוא לא בוכה, הוא עומד מול משהו שמן הראוי לדבר עליו, אבל אי אפשר. לכן הוא שותק. ובמובנים האלה, השתיקה הופכת להיות סימן בעצמה: היא מצביעה על השיח ועל הדיאלוג. מנכיחה את חוסר הרצון או את חוסר היכולת לדבר.

זו אינה אותה שתיקה בין שני אוהבים או בין שני מדוייטים, למרות ששתיהן מצביעות על השיח. שוב, העניין הוא ההקשר שבו מונחים הדברים: כשזוג שותק, הוא מצביע על הקשר בינו. כשאדם שותק אל מול הדרישה לדבר, הוא מצביע על חוסר היכולת שלו לדבר על אותו משהו. אפשר להדגים בשתיקה על השיח עצמו. נניח, השאלה 'אתה שונא אותי' או 'אתה אוהב אותי'. נניח שאדם נשאל אם הוא אוהב מישהי, והוא שותק. זו אינה תשובה שאומרת 'כן' או 'לא'; השתיקה אומרת משהו על חוסר הרצון שלו לענות, בכלל, על השאלה. אם מפני שזו שאלה מיותרת, אם מפני שהוא אינו יכול לענות. כך או כך, מה שנחשף זה השיח, הקשר בין השניים. לטוב ולמוטב.

וזה מזכיר לי קצת את משה רבינו ששואל למה נתנה התורה לו, ולא לר' עקיבא, ומקבל כתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. וחוזר ושואל למה סורקים את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל, ושוב מקבל בתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. ההשתקה של משה אינה שתיקה. היא לא נובעת ממנו, הרי הוא שואל. זו השתיקה של הקב"ה, שתיקה אקטיבית: הבקשה שלא לדבר על המחשבה. לא למלל את הכל. ובמובנים שכתבתי קודם, השתיקה הזאת עונה את התשובה לשתי השאלות.

[ג]

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה החמש עשרה ביפן):
"מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?"
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
"זה הכל? שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו"?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. "מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת."
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".

[מתוך "שיחות מטורפות" | יעקב רז]

אני אוהב את הסיפור הקטן הזה מהרבה סיפור. אם בגלל ה'מההה!' שכותב יעקב רז, בחוסר כבוד מוחלט לצורה שבה 'אמורים' לכתוב. אם בגלל המעבר בין הכתיבה והדיבור, ואם בגלל שאיקקיו בעצם היה פרחח ואוהב נשים. ואל יקל בעיניכם הביטוי 'אוהב נשים', שהרי הרבה אנשים מתיימרים לאהוב אנשים אחרים ולמעשה אוהבים את עצמם. אבל לא זה הנושא.

להסביר קואן או סיפור זן זה דבר שלא עושים. כלומר, אפשר לעשות, אבל התוצאה לא תייצר את מה שהסיפור אמור לייצר. כך, למשל, הקואן 'מה צליל קולה של מחיאת כף יד אחת' יכול להיות מוסבר, אבל מן הראוי שישאר בנסיון ההבנה, בפליאה, כך שלא יֵענה באמצעות מילים. זה, בעצם, מה שאיקקיו אומר (ולכן השיחה המטורפת הזו אינה קואן). הוא מסרב להסביר את הקשב, ובמקום זה קורא לו. אל תנסה להבין את הקשב, תקשיב לו.

אני שוב מוצא את עצמי חוזר לבובר, ולאותו יחס שבין 'אני לז' ו'אני אתה' שלו. שלומית (שבגללה כל הפוסט הזה נכתב, בכלל), אמרה לי היום משפט נהדר: "הניסוי שלי לאחרונה הוא לראות בני אדם כמכלול של עצמם". ואם נחזור לסעיף הראשון של הרשומה הזו, על הדייטים והמפגש בין האנשים, הרי שיש שני פנים למפגש:
יש מפגש שאדם עומד מול מישהו ומנסה 'להבין אותו', כלומר להחיל עליו את התבניות המובנות לו. בכך, הוא רואה באדם האחר רק את היחס אל עצמו. זו שתיקה שאינה דיאלוג, שתיקה אקטיבית, שמצביעה על האדם ועל חוסר היכולת לומר משהו.
לעומתו, יש מפגש שמנסה להתבונן בזולת ולהקשיב לו. המפגש הזה מסתכל על אנשים לא ביחס לאחר, אלא ביחס לעצמם. מותיר אותם כפי שהם. זהו 'קשב' שפירושו 'קשב'. קשב שמניח לדברים להיות מה שהם. שאין פירוש ואין הבנה, שיש אדם מאחורי המילים האלה, והוא הרבה יותר שלם וגדול מסך מילותיו.

[ד]
עוזי וייל תרגם יפה את ריימונד קארבר:

תמונה חדשה

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מעבר לכל שיחת בוקר | הרהורים לפרשת שמיני

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מזכיר לי את השיר…

    קֶשֶׁב

    קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ.
    כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ.
    רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
    יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

    ט. כרמי

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s