מצרים, יציאה והמשכיות | הרהורים לליל הסדר

 [1]
לפעמים אדם הולך בעולם ואינו יודע כיצד להתחיל.

 הוא אינו יודע, כי הרחובות שלו מוכרים לו מדי. כי כבר יותר מדי זמן הוא גר אצל ההורים. כי את ארוחת הצהרים הוא אוכל עם אותם אנשים באותו מקום. כי בערב הוא מכין את כוס הקפה שלו בדיוק באותה הדרך. הספרים האהובים עליו מסודרים סביב מיטתו כמו שישים שומרים. הוא מכיר את עצמו; כל כך הרבה נבר שם, חיפש והפך וסידר תפישות עולם ורצונות ורעיונות, עד שהכל מוכר ונינוח ובטוח. ופתאום הוא עומד מול דף נייר ריק ומחפש מילה אחרת, לא מוכרת, חדשה לגמרי. פעמים אחרות הוא עומד מול בחורה שאינו מכיר, שיוצאת מבית קפה שהוא אינו מכיר, שנראית אחרת ממה שביקש, ואינו יודע איך לפתוח לה ולעצמו את הדלת.

 [2]
עיתים שהוא בורח, עיתים שהוא נבוך. כשאתה עומד מול משהו חדש, מפתיע, אחר, ואינך יודע איך להתמודד, אז אתה נסוג. אם הבחורה היפה פונה אליך באמצע הרחוב, המוח משתתק והלחיים מתאדמות והמילים נבלעות בגרון. כי יש עצמי, והעצמי הזה כל כך רגיל לעצמו עד שהוא לא יודע מה לעשות מול הדבר החדש והמפתיע והיפה הזה, על כן הוא נסוג אל הדברים המוכרים: חוזר על משפטי התגובה שתרגל לעצמו שוב ושוב, נצמד לאנשים שהוא מכיר, נאחז בפלאפון כמו בגלגל הצלה. כי איך לעמוד מול המציאות, ולמה היא לא נענית לכל מה שחשבתי שתהיה. 

[3]
מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן שמבוכה היא ללכת לאיבוד בתוך העור של עצמך.

[4]
עצוב הוא הרגע בו אדם קם, בבוקר אחד, ומבין שהוא יותר מדי הוא. כי עם הזמן אדם נלכד בתוך עצמו. כמו שיספר בדיחה ואנשים יעירו 'זה כל כך אתה, הבדיחה הזאת', כמו שמישהו יגיד לו 'אני יודע מה אתה חושב', כמו לנסות שוב ושוב לחזור אל האֶקְסִית, שגם יתרונותיה וגם חסרונותיה ידועים לו היטב. והלא זה כאילו נכנס לתוך הקליפה הזאת וכבר אין לו איך לצאת ממנה. בהתחלה אפשר שירגיש נינוח, מוגן, בטוח; כמו בבית. אבל יעבור הזמן והוא ימצא את עצמו נעול בתוך הבית הזה. וכיון שהבית זה הוא, המחשבות שלו והרצונות שלו והאהבות הישנות שלו, איך יוכל לצאת. 

[5]
מסורת.
מסורת אינה 'אני עושה את זה בגלל שאבא שלי עשה את זה', אלא שימור הזהות האישית. היא אינה יכולה לבוא כנימוק, שכן אז היא אינה מסורת, אלא אורתודוקסיה. ולכן, תשובה מסורתית לשאלה 'למה אתה לא אוכל קטניות' תהיה 'ככה'. אין לי סיבה. זה לא קשור לאבא שלי ולא קשור להמשכיות, פשוט זה מה שעושים אצלינו. זו אינה תנועת אי נוחות על הכיסא, משיכה בכתפיים ואמירת 'אין מה לעשות'. אם אני עושה תנועה בנפש בשביל להצמד למסורת, זו אינה מסורתיות. שכן, על אף האשליה, אם אני מוצא את עצמי לכוד בבית שלי וחושש לצאת החוצה, זו אינה ביתיות.

  [6]
לסופרים מתחילים יש סינדרום שנקרא 'בעיית הספר השני'; הנסיון לכתוב ספר שדומה לספר הראשון, כדי שקהל הקוראים שאהב את הקודם, יאהב גם את החדש. אבל כבר הרבה זמן דומה עלי שאולי הבעיה היא הפוכה. כמה כבר אפשר לכתוב את אותו הדבר עצמו, שוב ושוב, רק במילים אחרות. נדמה שבשלב כזה או אחר הדברים שאתה אומר נבלעים בתוך הסגנון שלך.

 [7]
כִּי אֶת כֻּלָּם יָדַעְתִּי כְּבַר, יָדַעְתִּי אֶת כֻּלָּם-
יָדַעְתִּי אֶת הָעֲרָבִים, הַבְּקָרִים, אֶת הַצָּהֳרַיִם
בְּכַפִּיּוֹת קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת חַיַּי
יָדַעְתִּי אֶת נְפִילַת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹפְלִים אֶל מוֹתָם
תַּחַת הַמּוּסִיקָה מֵחֶדֶר מְרֻחָק יוֹתֵר
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּכְבָר אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן אֲנִי מַכִּיר-
הָעֵינַיִם שֶׁקּוֹבְעוֹת אוֹתְךָ בְּפָסוּק מְנֻסָּח
וּכְשֶׁאֲנִי הָדוּק, מֻצְמָד בִּנְעָצִים
וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמִתְפַּתֵּל עַל קִיר
אָז אֵיך אַתְחִיל
לִירֹק אֶת כָּל בְּדַלֵּי חַיַּי וּמַעֲשַׂי לַפַּח,
וְאֵיך אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

 [ט.ס. אליוט, מתוך 'שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק'.
תרגום אלי אליהו. וכאן בתרגום אורי ברנשטיין]

הניצחון, רנה מגריט

הניצחון, רנה מגריט

 [8]
כמובן, צריך לקום ולעשות משהו, אבל מה?

 'כמובן', אמרתי. כאילו זה באמת מובן. אבל אי אפשר להגיד שהקימה הזאת הוא מובנת. קורה שאדם קם ממקומו וחובט את ראשו בקורה שמעליו. קורה שהוא קם ממקומו אבל סביבו פזורה תהום והוא נופל בה. צריך הרבה מאוד אומץ ותעוזה כדי לקום וללכת. וגם אז נשאלות שאלות: לאן הולכים? מה עושים עכשיו? מה עושה אדם שהתחיל עם מישהי והציע לה לשבת איתו ולשתות משהו, ועכשיו הם יושבים אחד מול השני בבית קפה קטן ברחוב שלומציון. והלא צריך לדבר. על מה ידבר?

אולי לומר: כמה שזה לא מובן, שצריך לקום.

 [9]
אותה מישהי חכמה אמרה גם שבכל הדבר הגדול הזה שנקרא "יציאת מצרים", הכותרת היא לא השחרור מהעבדות, לא הניסים, דווקא הנקודה הזו- הרגע שבו הם קמו ויצאו. אולי הנס הגדול הוא בכלל לא הלב והגחמות של פרעה, אלא ההבנה שזו הנקודה שבה צריך לעזוב את המוכר ולחצות את הדלת אל הלא נודע.

 אז מה עושים? אולי אין זה משנה. עושים בשביל העשיה. קמים ועושים משהו. העיקר לעשות. העיקר לא להשאר, לחכות ולדעוך.

 [10]
ומצד אחר, פעם כתבתי: אָדָם יוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וּמִיָּד הוֹלֵךְ לְאִבּוּד.

 [10א']
(הערת שוליים:

לבורחס יש סיפור קצר ויפה בשם 'שני המלכים ושני המבוכים'. הוא מספר איך מלך בבל ביקש ללעוג למלך ערב והכניס אותו למבוך, שם תעה עד הערב. אחרי שמלך ערב יצא, הוא חזר לארצו, ארגן צבא וכבש את בבל בסערה–

 "ואת המלך עצמו לקח בשבי, קשרו על גב גמל קל- רגליים והוליכו המדברה. שלשה ימים רכבו עד שאמר לו : "הו, מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו! בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות , דלתות וכתלים; עכשיו מצא הכל-יכול לנכון שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך."

 ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא."

 מדי פעם, כשאני קורא את הסיפור הזה, אני חושב על בני ישראל שיצאו ממצרים והגיעו למדבר ושם היו קבריהם. אולי העולם מלא האפשרויות הוא בעצם מבוך, אבל מהסוג השני. מבוך שלא מגביל אותך, שלא מציק לך, שמאפשר לך לעשות את כל מה שאתה רוצה. כמו בִּיצָה של רווקים, שאתה פונה ימינה ושמאלה וליבך מתבלבל. כלומר שאדם פותח את הדלת ופתאום הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא יכול לעשות הכל. כמו השפע של תרבות הצריכה.

 יש לו שפע של אפשרויות. אבל השפע הזה יכול להיות, בעצם, מִדְבָּר.)

 [11]
גם אדם שמחליט לצאת מהבית של ההורים, או אדם שמחליט שמהיום הוא כבר לא אקדמאי, אלא רקדן בלט – והרי כעבור כמה זמן הוא יחזור להיות באותה נקודה. ושוב יגלה שהתקבע בתוך רקדן הבלט שהוא, ומעכשיו צריך להיות משהו אחר לגמרי. וכשידבר עם הבחורה ההיא שהתחיל איתה יגלה שהוא חוזר שוב לדברים שמעסיקים אותו. ושוב הוא מתקבע. אין סוף לתהליך הזה, גם אין לו תוחלת. שהרי למה להחליף את המצב הקיים אם תכף ומיד אגלה שאני באותו מצב שהייתי?

 אפשר לשאול את זה גם מכיוונים אחרים. איך אפשר להיות גם בחוץ וגם בפנים? גם לספר על יציאת מצרים שהתרחשה לאבותינו, וגם לראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים? או לגבי המסורת: איך אפשר להמשיך את מה שאבא שלי עשה אבל להיות אני עצמי?

[12]
פעם הייתי ביום עיון לזכר הרב שג"ר. יוסי פרומן, הבן של הרב פרומן, עלה לדבר. והוא אמר משפט נהדר:
"אולי התורה נתנה בסיפורים," הוא אמר, "כדי שתהיה לנו את היכולת לבחור אם להאמין להם או לא."

 ואני חשבתי: לכן אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, ולא אומרים 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' וחודלים בזה. כי אמיתות אינן מאפשרות את הבחירה, וגם אינן מאפשרות את ההזדהות, את כאב הלב, את המצוקה, את הגעגוע.

סיפורים אינם דבר מוכרח. הם דינמיים, הם משתנים. בכל פעם שאדם מספר סיפור, אם ירצה ואם לא, הסיפור משתנה. הוא מתרחש במילים קצת אחרות, בבדיחות קצת אחרות, אפילו מספיק שההקשר אחר. כך הוא הולך ומתחדד, הולך ומקבל מיקוד אחר בכל פעם שמספרים אותו.

 [13]

האם סיפור נשאר אותו סיפור בכל פעם שמספרים אותו?

 ביון העתיקה היה מקובל לחוד את פרדוקס ספינתו של תזאוס:
האתונאים שמרו על אונייה זו בעלת שלושים המשוטים, שבה שט תסאוס עם העלמים וחזר בשלום, עד ימיו של דמטריוס מפלרום. הם היו מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות, עד שהאונייה נעשתה דוגמה בשביל הפילוסופים בשאלת הגידול השנויה במחלוקת, יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.

 כלומר, נניח שיש ספינה שעוגנת בנמל. נניח שאנחנו מחליפים את כל הקורות שלה, קורה אחר קורה. האם היא אותה ספינה, או ספינה אחרת לגמרי שנמצאת באותו מקום?

 אני חושב שהספינה אותה ספינה, בגלל ההקשר בו היא נמצאת. ספינתו של תזאוס אינה החומר ממנו היא עשויה, אלא ההקשר בו היא מונחת: מי הפליג בה, מי הבעלים שלה, היכן היא עוגנת וכדומה. וגם הסיפור נשאר אותו הדבר גם כשהמילים אינן אותם מילים. אפילו הרעיון לא בדיוק אותו רעיון. רק ההקשר – סיפור שאבא מספר לילד שלו – נשאר.

 זה יכול להסביר מדוע איננו מספרים את סיפור יציאת מצרים מספר שמות, אלא מספרים סיפור על אקט הסיפור של יציאת מצרים בעת הבאת הביכורים. כי השלד הוא העיקר, קיומו של הסיפור, לא תוכנו המדויק. כך שכל אחד יכול לספר לבן שלו את סיפור יציאת מצרים איך שירצה.

 [14]
פעם לימדתי במכינת בית ישראל את 'איפה פינוקי', והזכרתי את האקט של סיפור ילדים, שמתרחש בשני מוקדים בו זמנית: המבוגר המספר והילד השומע.

 תחילה יש לנו את הילד, שמזדהה עם גיבור הסיפור. זה הפירוש הפשוט של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. כשאנחנו עובדים עם עלילה נרטיבית, שיש לה זמן, אנחנו יכולים להזדהות עם המצוקה, לחוות את הסבל, לכסוף לגאולה. לא פלא שהדגם של יציאת מצרים הפך להיות דגם מיתי לכל סיפורי השחרור בעולם המודרני.

 אבל יש עוד נקודה, שאותה אנחנו לרוב מפספסים: כשהמבוגר מספר סיפור לילד שלו, הוא נזכר בעצמו שומע את הסיפור לפני כך וכך שנים. כלומר, הוא מזדהה עם הילד שלו. אני מתכוון להגיד: האקט הסיפורי, הפעולה, הוא ההקשר בו מונח הסיפור. כלומר המוקד של 'והגדת לבנך' הוא הקשר הבין דורי, ולא מה שמועבר דרכו. והקשר הזה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מתרחש בין הילד שמתחבר למסורת אבותיו, אלא בין האב שמחבר את עצמו אל הבן שלו. לא ההגדה היא העיקר, אלא ההיגד.

 כלומר, הבן לא נכנס מתחת לכנפי המסורת, אלא המסורת יוצאת אליו וכוללת גם אותו. כניסת הבן אינה העיקר, אלא יציאת האב. אפשר לומר שהאב הוא גם נושא הסיפור וגם מושא הסיפור. הוא גם זה שמעביר את הסיפור הלאה, וגם זה שהסיפור -שהרי זה סיפור רפלקטיבי, סיפור שמדבר על פעולת הסיפור – מדבר עליו.

[15]

לאמור: המוקד הוא הדינמיות. לא שימור מה שהיה, אלא המעבר אל הדור הבא. זה מעניין, כי זה מעביר את ה'מקום הקבוע', אם יש כזה, אל המדיום. פעם חשבתי שהדרך היחידה גם ללכת וגם להיות בבית היא אם הבית שלך הוא הדרך. אם הקיום שלך הוא של נוודות: כשהמוקד הוא התנועה בין שני הקצוות (רצוא ושוב. אִם רָץ לִבְּךָ, שׁוּב לַמָּקוֹם), והבטחון של הביתיות הוא בעצם התנועה. כאילו אם תעצור, תתנוון ותיפול.

וכך גם לא הולכים לאיבוד. כי שני הקצוות משמעותיים. כי זה לא 'אני יוצא אל המדבר', אלא 'אני יוצא לארץ ישראל'. המדבר הוא רק המתווך מהכא להתם. מאחורי מצרים, הקיבעון האינסופי. לפני ארץ ישראל, הגאולה. ובתווך אני, הולך והולך.

[16]
אולי לכן קוראים את שיר השירים אחרי ההגדה. אולי לכן יצאנו בחודש האביב, שהוא זמן מתעתע כל כך; זמן מעבר בין קיץ לחורף. ואולי אפשר לומר שאהבה, בניגוד להרבה רגשות אחרים, הוא רגש שנמצא כתנועה בין שני מוקדים. יש אוהב ויש אהובה, והאהבה היא כמו חץ ששלוח מכאן לשם, יוצר את הקשר שאחר כך אפשר לקרוא לו בית. אבל הבית, למרות שהוא התוכן, אינו המוקד. כמו שאדם מדבר עם אהובתו; השאלה אינה 'על מה לדבר'. אם שניהם אוהבים, התוכן אף פעם אינו העיקר. אפשר שידברו על תפוזים ואפשר שידברו על שולחן השבת ואפשר שידברו על אורות התשובה. הדיבור הוא בשביל הדיבור. רק שיהיה ביניהם איזשהו זיק, משהו שמחבר, שיעיד: אני קיים, את קיימת, ושנינו כאן.

 [17]

 לכן אהבה, ככל הנראה, זו היציאה הכי גדולה מתוך עצמי. וכמו שכתב, שם, ט.ס. אליוט:
 "הָבָה נֵלֵךְ, אֵפוֹא, שְׁנֵינוּ יַחְדָּו"

 חג שמח!

—————-
וגם:
על חוסר הסדר שבליל הסדר
עוד על גלות, גאולה ותפישות זמן
על יציאת מצרים

מודעות פרסומת

18 Responses to “מצרים, יציאה והמשכיות | הרהורים לליל הסדר”


  1. 1 חיותה 13 באפריל 2014 ב- 18:35

    קראתי. אהבתי. תודה לך!

  2. 2 צביה 13 באפריל 2014 ב- 19:57

    יו!
    דבראשון תודה 🙂
    אני מאוד רוצה להגיב לדברים שנאמרו כאן,
    מחכה לפניות הקרובה…

    אביב נפלא בינתיים

  3. 3 ליאת 13 באפריל 2014 ב- 20:08

    זה מקסים. ומקנאה בך שהיה לך כבר זמן להקדיש מחשבה לחג (לפעמים תוהה האם הגיגים הם נחלתם הבלעדית של הרווקים).

  4. 4 מיטל אביגד 13 באפריל 2014 ב- 20:29

    מקסים. ר"מ שלי אמר פעם שליומד תורה אמיתי וטוב גורם לך לפגוש את עצמך כמו במראה. תודה שביררת ובררת לי דברים יפים כל-כך לקראת החג.

  5. 5 כרמל 13 באפריל 2014 ב- 22:49

    תודה לך על שנתת לי חומר למחשבה שהוא כל כך מיוחד וכל כך פורץ גבולות, בהיותו פשוט אך מורכב מאין כמוהו.

  6. 6 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 באפריל 2014 ב- 4:59

    נהדר!

  7. 7 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 באפריל 2014 ב- 5:00

    (האנונימי הזה הוא אני. יעל משאלי. חג שמח!)
    לא יודעת איך להיות לא אנונימית.

  8. 9 יגאל 14 באפריל 2014 ב- 12:37

    מדהים! מתחבר להערת מיטל: "מצמרר" לקרוא ולחשוב כאילו כתבת במיוחד בשבילי מכתב לכבוד פסח הזה בדיוק.. הערה: איך שמת בסוגריים והערת שוליים את 10א – זה מרגיש לי הכי חשוב- הבחירה האינסופית כמדבר.. ובכל זאת בהחלט הצעת פתרון ישים- להבין שהמדיום הוא המסר.. חג שמח ! אשריך!

  9. 10 עודד 14 באפריל 2014 ב- 14:41

    יפהפה ומעורר מחשבה.

  10. 11 רוני 15 באפריל 2014 ב- 22:33

    מקסים. תודה רבה! כתבת אותי ממש

  11. 12 צביה 17 באפריל 2014 ב- 12:01

    מסורת.
    בעיניי מסורת דווקא כן נעשית כי אבא שלי עשה את זה ואבא של אבא ואבא של אבא של אבא. וזה לאו דווקא שונה מפשוט לענות 'ככה'. אני רואה בה יותר המשכיות מאשר שימור זהות אישית. המשכיות החופפת לבניית זהות אישית.

    צריך לקום ולעשות משהו.
    כמה חשובה הקימה, מזכיר לי רגעים בהם טרפתי קלפים, וחשבתי שתהיה דרך נכונה יותר לסדר אותם, עד שבאה ההבנה שאין להם סידור מחדש – כשאני מרגישה מדי אני, מתה בתוך עצמי, זה לא כי יש תשובה יותר נכונה, אלא כי יש תנועה.

    סיפור ההגדה.
    קיבלתי תרגיל השנה, למצוא את הנק' הדידקטיות שבה. הפתיע אותי עד כמה הן רבות, מגוונות ומנוגדות.
    איך אפשר להיות עצמי ולהמשיך מסורת? איך אפשר לחנך? זו תורה שקשה לכתוב, יש בה ניגודים רבים. זו תורה של רגע, תלוי ברבדים רבים ודקיקים, נזילים. היא נכתבת על המתח בין העבר לבין העכשיו. במתח זה הכל מתרחש.

    אהבה.
    גם אהבה יכולה להתנוון. ואז תנועה.

    תנועה שכזו.

  12. 13 נחום 18 באפריל 2014 ב- 10:21

    [18]
    וילכו שניהם יחדיו

  13. 14 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 באפריל 2014 ב- 11:25

    שלום יהודה, אילו מים עמוקים הם בלוגך!
    לגבי משל האוניה שהזכרת, אני חולק עליך- זו לא אותה סירה. הרי יש כאן ויכוח מה חשוב יותר – החומר, או הצורה. ואיך אפשר לבטל את החומר ביטול שכזה? קרשי הסירה זוכרים את העץ ממנו נעשו, את המים שבהם שטו, את התחתים שהתיישבו עליהם, הצבע שבו סויידו. שוקעו בהם רקיעות הרגליים והבל ההתנשמויות (עבודת פרך היא לחתור בסירת משוטים), מלח הים, לחות הרוח. העובדה שהסירה החדשה דומה – אך דומה! – לישנה היא תעתוע, מראית עין. יחי החומר!

    • 15 יהודה 22 באפריל 2014 ב- 11:31

      תודה, אנונימי.
      [אבל אני ביקשתי להוסיף לחומר ולצורה האלה דבר נוסף, ששמו הקשר, ובשלו הספינה היא אותה הספינה. החילוק בין החומר והצורה אינו שייך לכאן]

  14. 16 נועה 11 במאי 2014 ב- 16:38

    מרתק וכתוב נפלא. תודה (:

  15. 17 יערה 30 במרץ 2015 ב- 22:18

    הרבה אומץ נדרש בשביל לקיים את פסח כהיגדו. (בניגוד לתקווה חסרת האחריות של פורים: מה יקרה אם תנסה?)
    להעיז ולצאת, לשנות, כשהאופק רחב כל כך ודק , והשמש מחלקת סטירות. לזרוק את עצמך אל הנעלם שהוא הכל.
    כמה טוב שיש ירח ויש כוכבים ויש אלוהים, שמלווים במבט את ההלך במדבר, שמניחים יד רפאים על כתפו של המחכה בחלון, ובתוך אותה מודעות נמתח חוט בין אותם מוכרים מוזרים. נלפת איפשהו בבטן, (מאחורי הטבור, ארבע אצבעות למזרח).

    מחכה להתהדק.

  16. 18 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 5 באפריל 2015 ב- 11:28

    "זמן של חירות", זמן והיזכרות – עמודים 86 – 93.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: