הרהור על שיח המיניות בחברה הדתית

במוסף שבת של לפני כשבועיים פורסם מאמר של יואב שורק  על המשפחה והמיניות בעולם המודרני. הדברים שאכתוב מציקים לי כבר זמן רב, והם מתכתבים ובעיקר מבקרים מאמרים כאלה ודומיהם מכיוונים שונים, ללא התייחסות מפורשת לאף אחד מהם. אני כותב כי הדברים בוערים בי, ולכן מבקש אתכם לקרוא את הדברים לא כדבר מבורר, אלא כהרהורים.

———–

עיקר הבעיה שלי עם השיח על המיניות בציבור הדתי הוא לא שהוא לא קיים. הוא קיים, אלא שהוא עוסק במין מהצד של הבעיה. כלומר, הוא לא מאפשר לאדם תפישה עצמית של האדם כבעל צורך ותשוקה מינית. אין על זה שיח ואין על זה דיבור. לא בין החבר'ה בישיבה התיכונית, לא בין החברים מהשכונה, בטח שלא על ידי המחנכים, הרבנים או המדריכים. הדיבור על המין הוא כמו מבחוץ. יחסי המין החיוביים מוצגים כפעולה שמתרחשת כי ככה (או, לכל היותר, כי צריך ילדים), לא כי יש רצון או תשוקה. התשוקה היא תמיד מהצד של החטא. כלומר, משהו שצריך להתמודד איתו. שיש לאדם את "כוחות החיים", והוא צריך לנתב אותם לטוב (=לא ליחסים בין המינים). אז נכון, החברה הדתית עברה כברת דרך. אף אחד לא רועם על 'החטא הנורא', מקבלים את היצר, אמרו שהוא תקין ונורמלי ושכולנו כאלה, אבל זו לא מיניות, זה חטא.

במבט דתי זה יכול להיות יותר מובן: כל מגע בין בן ובת (החל ממבט ודיבור, אצל המחמירים, ועד יחסי מין) הוא אסור. הוא הופך להיות מותר לצורך חתונה או אחרי החתונה, אבל אצל נער מתבגר זה בהכרח אסור, כלומר, חטא. במילים אחרות, הרצון המיני הפך להיות הרצון לחטוא: היצר הרע. כתבתי על זה מאמר ארוך בעבר ולא אחזור עליו כאן, אבל בין היתר כתבתי שם שהמלחמה נגד היצר הרע אינה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלו. ה'מלחמה באפשרות לחטוא' יוצרת אנשים כמו חסרי מיניות. שאין להם דחפים: לא מדברים על הרצון ולא מדברים על הצורך.

אני רוצה לומר שבעיניהם של המחנכים שלי, או בעיני החברה (הנפרדת) שבה גדלתי, הבחור המתבגר הדתי הוא כמעט יצור חסר מיניות. אין לו משיכה מינית. אין לו צרכים מיניים. הוא לא נמשך לבנות (ובוודאי שלא לבנים). לא מדברים איתו על איך לחיות עם מה שהגוף שלו צועק, ולא מאפשרים לו (חברתית) לפרוק את זה באזני מישהו. לתנועת הנוער שלי היה ברור שאם הפרדנו את הבנים והבנות, הרי שהצרכים של שניהם אינם הבעיה שלה. ואני חושב שראוי לדבר על צורת המבט שאדם (או נער מתבגר) הולך בה בעולם, ולהכיר בקיומה  – בלי שיפוט, בלי הצבתה כבעיה, כפתרון, בלי שיח של 'מותר' ו'אסור'. הם באים אחר כך, אולי, כשידובר על דברים ספצפיים. אבל התשוקה איננה משהו שיש להלחם בו.

[הערת שוליים א': כששוחחתי על זה עם ידידים, הועלו הרבה מאוד דברים שנגזרים מהתפיסה הבסיסית הזאת. תסכולים מיניים, בעיות מיניות כאלה ואחרות. אין כאן המקום לפרוט אותם, רק להציב שהם קיימים. אולי לצטט את אחת התגובות למאמר שלי על תודעת הרווקות: "מאמר יפה מאוד, אבל כל כך הרבה מילים בלי סקס, במקום סקס, על סקס, על כניסה ויציאה, היעדרותם היא שבלטה לי, והיא המשקפת מכל את סיפורה של הרווקות הדתית והקונפליקט שבליבה, ואכמ״ל".

הערת שוליים ב': שוחחתי על זה עם ידידה, והיא העירה שגם אצל הבנות זה ככה. זאת אומרת, יש שיח מיני ויש שיח צניעות, אבל שניהם לא מדברים על הנערה כבעלת רצונות וצרכים מיניים. הן נתפסות כאובייקט של מבט גברי, כמשדרת מיניות (פסולה או לא, אבל היא אינה מינית בפני עצמה). באופן פרדוקסלי, הגברים נתפסים בשיח הצניעותי והמיני אצל הבנות כבעלי צרכים מיניים. בשיח הגברי הנשים אינם נוכחות, אלא כאובייקט של איווי.]

קראנו בשבת את שיר השירים. וחשבתי – מובן שבימינו זה לא היה נכנס לכתבי הקודש. וכמובן ששיר השירים קודש קודשים והוא בכלל אלגוריה והכל, אבל אי אפשר להתעלם מהכיסופים ואי אפשר להתעלם מהמיניות ואי אפשר להתעלם מהכמיהה הגופנית. כי מעבר לקריאה אליגורית, חשוב לזכור את מה אנחנו מכניסים אל תוך השיח. את מה אנחנו משוים ליחסים בין האדם והאל, ומה מניע את הציפיה. וזו לא כתפישה של חטא או של מצוה, אלא כתפישה של קיום. כי איכשהו הפריזמה שדרכה מתבוננים על המיניות ועל הגוף בחברה הדתית היא בהכרח פריזמה דתית. אבל הדת הזאת בעצמה מבוססת לא מעט על הגוף עצמו.

כי לפני הדת יש כאן אדם, והאדם נמצא בתוך גוף. כמו שכתב יפה אלחנן ניר:

"אֲבָל הַשְּׁאֵלָה שֶׁבֶּאֱמֶת רָצִינוּ לִשְׁאֹל
וְגִמְגַּמְנוּ כָּל כָּךְ אֵיךְ
גִּמְגַּמְנוּ לִחְיוֹת אֶל הַגּוּף
הַגּוּף
שֶׁעָזַבְנוּ"

מודעות פרסומת

10 Responses to “הרהור על שיח המיניות בחברה הדתית”


  1. 1 גדי איידלהייט 20 באפריל 2014 ב- 11:26

    אהבתי את דבריך. שיר השירים הוא יצירה מינית והאדם הוא יצור מיני. זה מופיע כבר בפרק א של בראשית. היהדות תמיד ראתה באדם יצור מיני והתלמוד מלא וגדוש בתיאורים אלו. בתנ"ך בכלל לא התביישו לכתוב כי יעקב נשק לרחל (ולא, זו לא הייתה נשיקה של זקן בן 80 לילדה בת 3) או שאליעזר בראותו את רבקה ישר הביא לה תכשיטים (ואפילו ענד לה אותם! היום היה הולך לכלא על זה).
    נכון שרוח התורה אינה נוחה מהרמונות כדגומת אחשוורוש בהן המיניות הבריאה, יוצרת החיים מתחלפת לתאוות זימה, אולם הנצרות הפוריטנית הדחיקה את ההבדלים ביןו השניים ועטפה בצדקנות מעושה כל אזכור מיני כלשהו. היהדות לקחת הדחקה זו ממנה עד שכיום, קריאה אחד ממשפטי המפתח בהגדה, שדיים נכונו ושערך צימח, ניתן לזקן הקוראים הקורא אותו במהירות כאילו כפאו שד (בפתח)…

  2. 2 יהושע אנגלמן 20 באפריל 2014 ב- 13:35

    יש הרבה היבטים לנושא, אחד ההיבטים, שדברים שכתבת ״בשיח הגברי הנשים הם אובייקט וכו״ נוגעים בהם, היא שעדיין יש מישור של יחסים גם בין זוגות נשואים, על-ידי גברים, בעיקר – שאלות הלכתיות וכדומה – וגם כל השיח של יהדות, ההלכתית וה מחשבתית, היתה ועודנה של גברים, נשואים, שלרובם הרווקות עברה במישור אותה הם ממשיכים, גם אם אינם מתכוונים לכך.

  3. 3 Ari Engelberg 20 באפריל 2014 ב- 17:25

    אהבתי, אני מסכים לגמרי. במובן העמוק ביותר ביהדות הדתית העכשווית יש הכחשה של המיניות וחרדה מהמיניות כחלק מהחיים. זה קשור גם לחרדה הקיימת בחברה הדתית מחברה מעורבת – שמא מישהו יהרהר במשהו, אבל לדעתי להתכחש למשיכה ולמיניות זה להתכחש לחלק מהותי בחיים שממש חבל לפספס (אבל אפשר אם רוצים, אני בטוח שיש מי שמצליח להדחיק לגמרי).
    גדי, אני לא שותף להאשמת הנצרות בכל דבר. לדעתי היהדות והנצרות נוצקו מאותה המחצבה ולקחו כל אחד כיוון קצת אחר. אז נכון, הנצרות יותר פיוריטנית, אבל ההבדל לא עצום כמו שדרשני בית כנסת אוהבים לתאר. ובכלל, מניסיוני המשווים את היהדות לנצרות יודעים מעט מאוד על נצרות

  4. 4 ארגמון 22 באפריל 2014 ב- 5:11

    קודם כל, הקישור המעניין הבא, שטוען (בגדול) שאחוז המתגרשים אצל דתיים שכבר לא מזדהים עם ערכי הדת גבוה הן מהדתיים והן מחילוניים:
    http://alaxon.co.il/thought/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%A1/
    גילוי נאות: אני כעקרון לא נותן אמון גדול מדי במחקר סוציולוגי, אז לא הגון לנפנף באחד כזה כשזה מתאים לטענתי.

    מה שאני מנסה לומר שלא בטוח שהבעיה היא עם ההתנהלות של החינוך הדתי כמו במעבר ממנו החוצה (שאיננו בהכרח דתל"שיות מוצהרת). ההתעסקות בנושא לא קיימת בפומבי בציבור הדתי, נכון. אבל כדאי להפסיק כבר להאשים את החברה הדתית בפחד. זו כפיה של הנחות יסוד חילוניות על אורח חיים אחר. נכון, אין דיבור פומבי על הנושא, וההסבר לכך נאמר כל כך הרבה פעמים עד שלמותר לחזור עליו.
    כמובן שאצל נשואים המצב שונה, ולא רק ברמת מדריך החתנים, במובן הזה קבוצת דיון שכוללת בעיקר אנשים שחוו את היחס לנושא בתור רווקים דתיים משקפת רק חצי מעוות של המשוואה.

    "רוצה לומר שבעיניהם של המחנכים שלי, או בעיני החברה (הנפרדת) שבה גדלתי, הבחור המתבגר הדתי הוא כמעט יצור חסר מיניות. אין לו משיכה מינית. אין לו צרכים מיניים." – הנחת היסוד שלך היא שכדאי לדבר על זה מיד ותמיד ועוד לפני החתונה. אני לא חושב שיש התנהלות כזו אצל רווק דתי שלא יבוא שכרך בהפסדך. אז יש בעיה בעצם דחיית החתונה בכל הנוגע לחברה הדתית? נכון. יש לך (או למישהו) פתרון טוב לזה בלי לוותר על הערכים שלה? אם לא, אפשר לקטר, וזה באמת קשה, אבל זה לקטר, לא איזו ביקורת פרודוקטיבית.

    "לפני הדת יש כאן אדם, והאדם נמצא בתוך גוף".
    אולי ניסחת הכי טוב את נקודת המחלוקת. הקב"ה והאמונה בו אינם אצלי רק 'דת' ובוודאי לא איזה משהו שבא אחרי הגוף. הדבר הכי יסודי אצלי איננו הגוף ואחר נספחים כמו דת או אמונה. מאכן נגזרים רוב אם לא כל ההבדלים.

    • 5 ארגמון 22 באפריל 2014 ב- 5:14

      אני רואה שלא הבהרתי את טענתי: מהרושם שלי, הרבה מהבעיות בנושא זה וגם אחרים לא נובע מחינוך דתי קוהרנטי, כלומר אדם שחונך בחברה הדתית ונותר בה לגמרי, אלא מאלו שחונכו בה והוציאו רגל או יד או יותר.

  5. 6 רבקה 24 באפריל 2014 ב- 0:22

    יפה כתבת

  6. 7 עין הקורא 25 באפריל 2014 ב- 2:23

    טוב עשה יהודה שהפנה את הדיון מהמישור הדתי-מצוותי אל המישור הקיומי הכלל-אנושי.

    בנעורינו לא דיברו בעולם על 'מיניות' אלא על מילת הקסם 'אהבה'. יש כאן משהו הרבה יותר מהיענות לצרכי הגוף הטבעיים. יש כאן כמיהה של נפש האדם לקשר, לידידות ולקשב, והרבה לעילא לעילא מזה, משהו גדול מהחיים 'כי עזה כמות אהבה..'.

    כמיהה עוצמתית זו, נועדה להוביל את האדם למטרה עוצמתית, כדברי הגרי"ד סולובייצ'יק:

    'בתיווכו של אמצעי גשמי וגופני, מכריזה על עצמה תשוקה חדשה המבקשת קיום של סימפטיה, תחושת גורל משותף וקהילתיות אונטית… מסעו האינסופי של האדם היחיד והבודד, המבקש לברוח מבדידותו ולחלוק את קיומו האישי עם אחרים – מגיע לסיומו… האהבה האירוטית מסירה את המחיצות הסוגרות וכובלות בתוכן את הפרט. היא גואלת את ה"אני" מבדידותו ומובילה אותו לקראת ה"אתה"'

    (אדם וביתו – שש מסות על חיי המשפחה, ירושלים תשס"ב, עמ' 94, הדברים מובאים גם במאמרו של הרב שג"ר, 'אהבה רומנטיקה וברית', נהלך ברג"ש, אלון שבות תש"ע, עמ' 276-277).

    התביעה הנפשית העוצמתית מייסרת, אך גם מנחמת, אי שם נמצאת ומחכה הנפש התואמת ש'תשלים את הפאזל', ושתי הנפשות יחד מתפללות ודופקות על שערי שמים, עד שייפתחו… במהרה במהרה בימינו בקרוב.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. 8 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 27 באפריל 2014 ב- 12:25

    שיח על קיום
    שיח על מיניות כולל בו גם שיח על תשוקה- בחיים בכלל
    ושיח על מהות נשית\ גברית- כחלק מזהות כללית

    חסר השיח שקיים בחינוך הדתי, ובחברה הדתית שלנו
    שאין בו בעירה של תשוקה לחיים בכלל, דבקות והתלהבות, אש
    יש חובה. יש מותר אסור מקובל רצוי.

    וחסר שיח על מהות נשית\ גברית כחלק מכונן של האישיות
    תכונות ומידות נפש, צורות חשיבה, מבני יצירה. המון דברים שבהם האדם הוא לא "אדם" חלק, כמו ילד- אלא בוגר, מיוחד.

  8. 9 יו 11 ביולי 2014 ב- 15:17

    בסדר, זה שם. התורה שבעים פנים לה. הפן הראשון הוא על השטח. זיונים ואלימות. ת'אתס וואט איטס אול אבאוט. התורה תופסת את נימי עצבינו. אפילו ישראל נמשל לאשת הקב"ה. זה בכל מקום. קבלת האר"י הקדוש היא רק החיבור בין העיגולים וקווים.
    אני דווקא אוהב את הצניעות והעמימות. דיבור חופשי ופתוח, יגרור ניסיון וכאב לב. ביהדות גם טוענת שהמיניות היא היצר האחרון, מלבד החיים, אשר נכבה באדם לפני מותו.
    מה יש לדבר על מיניות כשהיא בכל מקום?
    דווקא הצמצום והמינימליזם הם האפרודיזיאק האמיתי.
    צריך דיבור אינטימי, נעים לי ככה או כואב לי ככה. וגם בזאת, אדם מודע, אין צורך לו/לה בדיבור.
    כניסת שבת. החיבור האלוקי. מלכות.

  9. 10 צופר 17 בנובמבר 2016 ב- 11:06

    והכל, אבל הכל תלוי בדיני טומאה וטהרה, והחכם מבין מדעתו.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: