"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי"
חָלַמְתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנָי צְבָאוֹת וְשׁוּלָיו מְלֵאִים,
שֶׁהָיִיתִי נִבְהַל מְאֹד כָּל הַיּוֹם וּבִקַּשְׁתִּי אֶת הַגַּעְגּוּעִים.
וְרָאִיתִי שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וַאֲנִי הָעוֹמֵד.
חָלַמְתִּי וְאָמַרְתִּי. קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, כָּךְ אָמַרְתִּי, מִלְּפָנַי וּמֵאַחֲרַי.
קָדוֹשׁ בְּכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁאָבְדוּ וְקָדוֹשׁ בַּחֲלוֹם חַיַּי.
וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַקּוֹל אוֹמֵר: אֵת מִי אֶשְׁלַח מִלְּפָנַי וּמִי יֵלֵךְ,
כָּךְ מָצָאתִי עַצְמִי עֵר וְקַמְתִּי, וְהָיִיתִי מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ
וְלֹא יָדַעְתִּי מָה לִהְיוֹת וְאֵיךְ לִהְיוֹת בְּאֵלֶּה הַחַיִּים,
שֶׁרָאִיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנָי צְבָאוֹת וְשׁוּלָיו מְלֵאִים
וְצִמְצֵם עַצְמוֹ
וְכָל הֶחָלָל הַפָּנוּי נִהְיָה בִּי
בס"ד כ"ח בניסן ע"ד
נראה לענ"ד ששיר זה הוא המשכו, זיקוקו ובירורו של השיר הקודם – 'מועקה'.
בשיר הקודם ה'חלל הפנוי', השתיקה, יוצרת מועקה, מועקה לא מוסברת. אולי קשורה מועקה זו במועקה שבהמשך, החרדה מפני אובדן הערנות. חרדתו של האדם היוצר הפעלתן מפני הפסיביות.
בשיר זה מוצע פירוש של מועקת האתמול – החרדה מאובדן הגעגועים. המועקה שבשתיקה שאחרי הדיבורים נובעת מהחשש שהיצירה הגיעה לשיאה, אין כבר למה לשאוף ולצפות.
המפגש עם הבורא מטלטל את האדם והופכו מהקצה אל הקצה. ממצב שבו הוא מצפה שהאתגרים יבואו אליו מבחוץ, הוא מקבל שליחות אינסופית – להיות שלוחו של הבורא, ו'שלוחו כמותו', יוצר. הוא יודע באופן כללי שעליו להיות למשהו גדול, אך עליו מוטל בכוחות עצמו להציב לו את ייעודו הגדול 'מה להיות ואיך להיות'.
לשם כך צמצם הבורא את עצמו, כדי ליתן לאדם 'חלל פנוי', כדי שהוא ימלא אותו תוך שאיפה לכוין אל האמת ולהיות ציר נאמן לשולחו.
אי הודאות לא עוזב את האדם, אך עתה אין הספק כרוך במועקה. אין כאן חרדה מפני הבלתי נודע, אלא היישרת מבט אליו. השתיקה היא שתיקה יוצרת. 'רווח בין פרשה', הנועד להתבוננות, להגדרת השאלות הנכונות שבעזר ה' יביאו לתשובות הנכונות.
יגעת ומצאת תאמין!
בברכה, ש.צ. לוינגר