שני סיפורים קצרים

אהרון כבר רצה ללכת לישון ולסיים עם היום הנורא הזה, אבל למעלה חרקו הכיסאות של השכנים. מה הם עושים עם הכיסאות האלה, הוא חשב. ימינה, שמאלה, מה העניין? הם רוקדים על כסאות? מתנשקים איתם? מה זה כל התזוזות האלה?
בבוקר קרא לו פנחס למשרד. אני יודע שזה לא מגיע לך, אמר, אבל אנחנו בקיצוצים. באמת שהיית עובד טוב, איש זהב, חבר מכוכב אחר, ואנחנו אוהבים אותך וגאים בך אבל אין ברירה אז סליחה ושלום.
שלום, אמר אהרון. הוא ארז את דג הזהב שלו ואת קופסת האוכל האדומה והלך הביתה. מה יכול היה להגיד? בדרך קנה לעצמו שקית גדולה של ממתקי גומי והבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה. בכלל, שיש לו תירוץ. בדיוק פיטרו אותו, כבר חצי שנה שהוא לבד. לא תירוץ טוב?
אבל לא היה לו עם מי לחלוק את הגומי, ואז המצפון תקף אותו, אז אפילו מזה הוא לא נהנה. השקית נותרה סגורה בארון והוא כבר צחצח שיניים ופרש לישון והנה, פתאום, חריקות של כיסאות מהשכנים. זה הצעירים האלה, הסטודנטים, שקטנים ממנו בארבע או חמש שנים. מוטי ונועה. הם היו נורא חביבים. מוטי היה הולך לזרוק את הפח כשהוא יחף ונועה העבירה חוג בריקודי עם במתנ"ס. או שלהפך?
בכל מקרה הייתה לאחד מהם עבודה, שזה קצת יותר ממה שיש לאהרון, והיה להם אחד את השני, שזה הרבה יותר.
הוא ניסה לעצום עיניים ולהתהפך לצד השני ולשים את הכרית על הראש ולתקוע אטמי אוזניים באוזניים ולסגור את החדר ולדפוק עם מטאטא בתקרה, אבל שום דבר לא עזר. כל כמה שניות זז שם כיסא, ופעם בעשר דקות הוא שמע גל קריאות חודרות את התקרה עד האוזן. הם שמחים, קיבינימט.
זה לא הוגן כל החרא הזה.
הוא חיכה עוד כמה דקות, אבל פתאום היה רעש נוראי. הם גררו רגליים וגררו נגררים ולדעתו גם הקימו שם מאחז בלתי חוקי והרסו אותו במקביל. עם מערבל בטון ודחפורי D9 ואבטיח, כנראה, כי מישהו צעק מהחלון שיש אבטיח ושיבואו לאכול.
בלית ברירה תחב אהרון את הרגליים לתוך הכפכפים. הוא לבש חולצה קצרה, יצא, טיפס את הקומה ודפק על הדלת שבה גרים בעושר ואושר נועה ומוטי.
היי, אמרה מישהי לא מוכרת עם קווצת שיער אדומה ומבטא בריטי מודגש.
היי, אמר אהרון. אממ… נועה?
בוא, תיכנס, אמרה הקווצה האדומה. הם בסלון.
הוא נכנס לסלון. היו שם המון כיסאות ואנשים ושולחן אחד בצד עם אבטיח ומלון ובירות חצי גמורות. מוטי ישב על אחד הכיסאות וצחק מבדיחה שסיפר לו איזה מישהו. על הספה ישב אדם זקן ושיחק עם שלט הטלוויזיה.
היי אהרון, אמר מוטי. הוא הציג אותו לכולם. זה מוטי, הוא אמר, הוא השכן הקוּל מלמטה. מוטי, זה החבר'ה שלי. וזה שם בצד הוא סבא שלי, הוא יליד איטליה, אז אתה מבין…
לא, אמר אהרון. הוא מצמץ מול האור. אני רק רציתי להגיד שאתם עושים המון רעש.
המון רעש?
כן, כשאתם גוררים את הכיסאות והכל. ואני מנסה לישון, אתה מבין?
אבל אחי, זה בקטנה. זה רק ההתלהבות מהמשחק. אי אפשר לשבת בשקט, נכון?
משחק? אמר אהרון.
מונדיאל, אחי, אמר מוטי. אנגליה איטליה. מחצית. חצי מפה אנגלים שיכורים, סבא שלי נולד באיטליה, אני מהמר על מכות עד סוף הערב.
אבל אחת וחצי בלילה, אמר אהרון.
מה לעשות, אמר מוטי. אלה החיים. גם אנחנו צריכים לקום לעבודה מחר, אין מה לעשות. מונדיאל זה מונדיאל. יש רק פעם בארבע שנים.
נו, אמר אהרון. אני מת לישון. היה לי יום חרא. פיטרו אותי. אתם חייבים לעשות את כל הרעש הזה? אתם רוצים שאני אזמין משטרה?
פיטרו אותך? אמרה נועה משום מקום.
כן, הוא אמר. הוא השתדל לא להיראות מסכן יותר ממה שהוא באמת, אבל לא היה לו כל כך לאן להתדרדר.
קודם כל תשתה משהו, אמרה נועה. בירה? הנה, קח בירה. ויסקי, אפילו. קצת להעביר את הטעם המר ההוא בטעם מר אחר. אחר כך אבטיח, להמתיק את הצרות. בוא, רוצה לראות את המשחק?
לא, אמר אהרון, אני רוצה לישון.
בחייך, אמר מוטי. לבד? ככה בלילה? בוא תשב. מה אכפת לך.
כן, תשב, אמרה הזו עם השיער האדום. בוא תשב.
הלב שלו זז קצת והוא הרגיש שהוא נגרר, ולרגע לא ידע אם הוא רוצה את זה או לא.
אבל אני– ניסה להתנגד חלושות.
ששש, ששש… אמר הזקן מהספה. זהו, נגמר המחצית. מתחילים.

[יוני 2014]

—–

הקריינית ברדיו דיברה בבהילות. נחום שמע מילים כמו 'מערכת הביטחון' ו'חשדות', אבל נעמה חיכתה לו בכיכר ציון אז הוא ירד מהאוטובוס במקום להמשיך להקשיב.
הוא יצא מהישיבה לפני שעתיים וכל הנסיעה רק ניסה להזכר איך נעמה נראית. הלך וחשב שכבר עברו איזה חמישה ימים מהדייט השני שלהם ושסך הכל הוא די מחבב את נעמה, למרות שהוא לא ממש זוכר איך היא נראית. הוא זכר שיש לה קול קצת גבוה ושהיא מטה את הראש כשהיא מקשיבה ושיש לה שיער חום.
בימים האחרונים לא היה לה כל כך זמן לדבר. נחום היה מתקשר ואז היא הייתה צריכה לנתק. לכן הוא שמח שהם נפגשים, שהם מקדישים זמן אחד לשני. רועי אמר שחמישה ימים זה כבר הרבה זמן. הרב מלכיאל אמר שדייטים זה חשוב כי זה בניין האומה.
שיער חום זה נחמד, אמר נחום לעצמו.
במדרחוב היו כל מיני צעירים אמריקאיים בשם ג'ושוע שניגנו בגיטרה. הטלויזיות בפיצוציות דיברו בקול נמוך. נחום בעצמו ניגן בגיטרה אחרי סדר ערב, אז הוא הסתכל על הגיטרות שלהם בשביל להרגיש מקצועי. היה נראה שהצעירים נהנים מאוד.
אפשר לומר שסך הכל דייטים בכלל זה נחמד, חשב.
הוא לא ממש ידע מה עושים בדייטים, אז הם הלכו במרחק חצי מטר אחד מהשניה ודיברו על המוזיקה שהוא אוהב ועל המוזיקה שהיא אוהבת. היא לא אהבה מוזיקה. לפעמים הם דיברו על דברים אחרים. בכל דייט הוא אמר דבר תורה. לפעמים הם שתו שוקו.
זה נחמד לדבר על מוזיקה וזה נחמד לדבר עם בחורה, ושוקו זה בכלל דבר נחמד. הוא חייך לעצמו כשהתקרב אליה ואז נזכר שהוא אף פעם לא יודע מה אמורים לומר. אחרי הדייט האחרון הוא שאל את רועי ורועי אמר שצריך להגיד שלום.
"אממ, היי." הוא אמר.
"שמעת?" היא אמרה.
"מה?" הוא אמר.
"היה פיגוע או משהו," היא אמרה.
נחום קפא לרגע, משהו בו התכווץ ואחר כך נתפס.
"רגע, אז… מה?" הוא ניסה להבין מה בעצם היא אומרת.
"היו פצועים והרוגים," היא אמרה. "אני לא יודעת אם זה נכון שנצא הערב."
נחום לא ידע מה להגיד. בדיוק נסע שעתיים בשביל לראות אותה ופספס סדר ערב עם החברותא הצעירה שלו, וגם, איך לומר, הוא רצה לראות אותה. היה לו רעיון נחמד שהוא רצה לספר לה וגם סוף סוף יכל להפסיק לנסות להזכר איך הפנים שלה נראות.
אבל פיגוע.
"מה אתה אומר?" היא אמרה.
"אני לא יודע," הוא אמר.
"אני לא מרגישה שזה נכון," אמרה נעמה. היא מוללה את השיער שלה בין האמצעות.
"אני חושב שאסור לתת להם לשבש את שגרת החיים," אמר נחום. הוא חשב לעצמו שלהגיד 'שגרת החיים' זה הכי נאומים של חברי כנסת. "ככה אנחנו מנצחים אותם".
"לא נכון," אמרה נעמה.
"מה לא נכון?" הוא אמר.
"זה מרגיש לי לא נכון. כאילו, שאנחנו אוכלים גלידה בזמן שיש פצועים והכל."
"אז מה את רוצה," אמר נחום.
"לא יודעת," אמרה נעמה. "אתה חושב שזה בסדר שאנחנו יוצאים?"
"אבל אנחנו לא רק אוכלים גלידה," הוא אמר. הוא נזכר ברב מלכיאל מהישיבה, שמלמד כוזרי ומהר"ל וצועק את המילים החשובות. "אנחנו בונים חורבה מחורבות ירושלים! אנחנו מחזיקים את העם הזה! רק ככה עם ישראל חזק ומנצח!"
"טוב," אמרה נעמה, "אז נלך."
הם הלכו ברחוב יפו ושתקו.
נחום הרגיש לא בנוח, אז הוא סיפר דברים מצחיקים שקרו השבוע בישיבה. רועי העביר פעולה בסניף של בני עקיבא ותוך כדי הפעולה הוא כיבה את האור והלך והם לא ידעו מה לעשות.
נעמה שתקה. העיניים שלה נצצו קצת, מרטיבות או מהאור הכתום של הרחוב.
טוב, הוא אמר לעצמו. הרב מלכיאל אמר שבחורה היא כמו כנסת ישראל, ושלפעמים כנסת ישראל לא הולכת בכיוונים שאנחנו רוצים.
הוא דיבר איתה על מוזיקה. הוא דיבר איתה על הגיטרה שלו ועל זה שהוא לפעמים מנגן בבית של ראש הישיבה ובמסיבות שיעוריות. רועי אמר שאסור לדבר על גמרא כי בנות לא אוהבות גמרא. בדייט הראשון היה רגע של חסד, ונחום אמר את זה לנעמה. היא צחקה ואמרה שלפעמים רועי צודק, אבל רק לפעמים. עכשיו היא בעיקר שתקה.
"מה קרה?" אמר נחום.
"אני לא מרגישה שאנחנו מחזיקים את העם," היא אמרה.
"את מחזקת אותו גם אם את לא מרגישה ככה," הוא אמר.
"לא, לא נכון," אמרה נעמה. היא התחילה לבכות.
נחום לא ידע מה לעשות. הוא אמר לעצמו שאחר כך הוא יחזור לרועי וישאל אותו מה עושים כשבחורה מתחילה לבכות. בינתיים אילתר.
"את רוצה גלידה?" הוא אמר.
"לא," היא אמרה, "אני רוצה הביתה."
הוא ליוה אותה הביתה. היא בכתה חצי מהדרך ובחצי האחרון שילבה ידיים ושתקה. לפני שהגיעו לרחוב שלה היא השפילה עיניים ואמרה שתודה רבה אבל היא לא חושבת שזה ילך והיה נחמד להכיר אותו והלוואי שהוא ימצא מישהי מתאימה בפעם הבאה.
באוטובוס בחזור הנהג הביע את דעותיו על המצב. קראו לו יוסי גלילי והוא היה אשכנזי עם שיער לבן. זה העניין בפיגועים, הוא אמר. כשזה בא אז זה בא. פיגוע זה פיגוע. הכל נראה אותו דבר. אנשים מפחדים הם אנשים מפחדים. זה העניין, אתה מבין?
נחום בהה בחלון.
כשחזר לישיבה הוא סיפר לרועי שהם נפרדו.
"מה קרה?" שאל רועי.
"אני לא יודע," אמר נחום, "היא לא רצתה לצאת בגלל הפיגוע ואחר כך היא התחילה לבכות. אתה יודע מה אמורים לעשות כשבחורה בוכה?"
"אין מה לעשות," אמר רועי. "בעיקרון מחבקים, אבל אסור לגעת. אז עומדים בצד ומושיטים טישיו."
"הרגשתי חסר אונים," אמר נחום. "אין שום דבר לעשות?"
"לא," אמר רועי.
"אתה חושב שבגלל זה היא נפרדה ממני?" שאל נחום. הוא משך באפו. רק לא לבכות, אמר לעצמו.
"היא רצתה להפרד ממך עוד ממקודם," אמר רועי. "פשוט לא רצתה שזה יבוא בבום."
"זה בא בבום," אמר נחום.
ברדיו הודיעו על גיוס מילואים.

[מאי 2013]

מודעות פרסומת

2 Responses to “שני סיפורים קצרים”


  1. 1 ישראל לאש 21 ביוני 2014 ב- 13:49

    קראתי בין המחציות. אוף. ככ רציתי שיצליח לנחום

  2. 2 הודיה 2 באוגוסט 2014 ב- 20:20

    חיפשתי לברוח מהמציאות, והסיפורים האלו היו כמו רוח ביום קיץ לח. תודה.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: