האדם שידע לחפש – לזכרו של הרב שג"ר

[היום, כ"ה בסיון, הוא יום הזיכרון השביעי לרב שג"ר]

א.
כבר הרבה זמן אני מתהלך בתחושה שהעולם נחלק לשני סוגים: המחפשים והיודעים.

היודעים מודגשים. הם יודעים. העולם נהיר להם. הם מתהלכים בעולם בקו ישר. יודעים מה הם רוצים מעצמם, מה הם רוצים מאחרים, לאן ללכת ומה לעשות. הם יודעים איך לענות לשאלה, מה יש לענות לשאלה. הם לא נזקקים לשבת לרגע, לחשוב מה הם רוצים להגיד, להתבלבל, להעצר, להתנסח מחדש. הם מדברים בנקודות ברורות, במספרים, ולא חוזרים בהם. ואפשר לראות: העולם שלהם ברור, ישר ובעיקר יציב, ולכן הם די דומים לעצמם בכל מקום. זו לאו דווקא התלהבות, כריזמה, מוחצנות. זו פשוט ידיעה ברורה ומוחלטת. כאילו מישהו פתח מולם את ספר ההוראות להתהלך בעולם והניח להם לקרוא הכל.

 והמחפשים, ובכן, מחפשים. ואין לשאול 'מה הם מחפשים?', כי יש דברים שאילו היו ידועים, לא היה צורך לחפש אותם. הם מחפשים את המקום שלהם מחדש בכל מרחב. מחפשים זהות. מחפשים את המילה הנכונה להגיד, את המשפט שאין לחזור ממנו. מחפשים את היין שיש לקנות בסוּפֶּר, מסתכסכים עם עצמם, מתלבטים, תוהים על הראשונות שוב ושוב, ובעיקר הולכים לאיבוד ומחפשים איך לצאת ממנו.

הרב שג"ר

הרב שג"ר

ב.
וכל עוד אני מחפש אבל נאחז בהורים, במורים, במקום בו גדלתי, הרי שאפשר למצוא בדבר איזה חסד. אבל בשלב כזה או אחר של חייו אדם נדרש להתחיל לבנות את חייו בעצמו. כמו בלון שמשתחרר מידיו של הילד ומוצא את עצמו נסחף ברוח, כך אדם משתחרר מהידיים שאחזו בו עד אז ומתחיל לנסות להרכיב פאזל של אמונות ודעות ומחשבות ותפישה עצמית. הוא מצייר את עצמו בתור אדם ספציפי, עם חיבה יתירה למיץ אננס (דווקא!), לספרים, למוזיקה אחרת ממה ששומעים כולם. לפעמים מספיק להצטייר שונה רק בדבר אחד, לפעמים השונות היא דווקא בדמיון לשאר העולם, כך או כך משתחררת היד, נלחצת ידית הדלת, ופתאום אדם הולך לבד.

ובמידה הזאת אפשר להבין את הנאחזים באדם אחר שינסח להם את חייהם. בישיבות קלאסיות באים התלמידים הנבוכים אל הרב ומתייעצים איתו חזור והתייעץ; האם להתגייס? האם להתחיל לצאת לדייטים? היש להתחתן עם הבחורה הזאת? שאשאר אברך? ויש בשאלת העצה הזאת משהו יפה, כי דבר גדול הוא להרכין את הראש ולהיות נכון לשמוע לעצתו של מישהו ותיק ממך, מנוסה ממך, שעבר כבר את הדרך ויכול להגיד היכן לא לצעוד. בוודאי אם הוא מישהו שיודע.

[אמנם בה במידה יש בה משהו פתטי, אפילו ילדותי, שהרי הרב לא היה בדייט יחד איתך, ואפילו היה, הוא אדם אחר. וממקומות אחרים – על אף הניסיון בייעוץ, לא תמיד הרב מכיר את הבחירות האחרות, אלה שהוא לא עשה. יכול רב לייעץ לתלמיד להשאר בישיבה ולא לצאת לשוק העבודה, שהרי הרב מעולם לא יצא לשוק העבודה ובכל זאת הוא מתפרנס. אמת, המתייעצים תופשים שיש 'דעת תורה', שמכוונת אל האמת, אל הידיעה הברורה והמוחלטת שהיא ואין בִּלתה. והלא זה–]

יש לי חשש מאותם אנשים שיודעים. כי בסופו של דבר, בִּיְסוֹדִי אני מהמחפשים. אולי לכן נרתעתי תמיד מרבנים שהעולם ברור להם, ומדוברים כריזמטיים, ובכלל מאנשים שטוענים שהם יודעים מה קורה בעולם. כי תמיד נראה לי שהם חיים בעולם אחר, העולם שאינו העולם שלי. וכן, שאם אדם כריזמטי, בוודאי הוא מכסה על איזה משהו, מבליע ומטייח את החורים בדברים שלו והופך אותם ליציבים ומוצקים למרות שאינם כאלה. בוודאי שיש אנשים כריזמטיים אחרים, ובוודאי שיש אנשים שהעולם ברור להם והם מסוגלים להבהיר אותו לאחרים, אבל התנועה הבסיסית שלי היא רתיעה. ודווקא מרצים מהוססים ונבוכים ומסתבכים בתוך מילותיהם אני אוהב יותר.

והדברים נכונים לא רק לגבי אנשים, אלא גם  – ובעיקר – לגבי התיאוריות עצמן המסבירות את העולם, וגם לגבי התיאולוגיה שמוצאת בו סדרים; שהלא אם העולם היה ברור כל כך, הוא היה גם נראה ככה. והרי הוא לא.

ג.
רוצה לומר: לא הכרתי את הרב שג"ר. אני דור שני לאנשים שידעו אותו, וגם בשיח לא היינו יושבים בקבוצות כל היום ולומדים את תורתו. לפעמים מצטטים אותו, לפעמים אומרים: היה כאן איש. היה יושב ליד החלון, משמאל לארון הקודש, ולומד גמרא. לפעמים אלחנן מספר סיפורים, ופעם בשנה עושים יום עיון ותלמידיו ממלאים את בית המדרש. לא הכרתי את הרב שג"ר, אני מסופק אם ראיתי אי פעם את פניו. ובכל זאת, אני מתגעגע.

אני מתגעגע ואיני יודע לְמה אני מתגעגע. צריך לדעת שכמו שרוח נושבת בחלון ובלבד שיהיה החלון פתוח, כך רוחו של הרב שג"ר נושבת מבין החרכים, מתפרצת במקומות הכי לא צפויים. פתאום אדם הולך ברחוב ואומר לעצמו שאפשר שיהיו הדברים מעולם. שבאמת אפשר. אולי בדוחק, אולי בקושי הלב, אולי רק להאחז באזלת-יד בקצה הממשות. שאפשר, גם אם זה רק בגעגוע.

ואולי הגעגוע הקטן-גדול הזה, געגוע של לב (שבכלל לא ידע שיש בו לב) למעיין (שלא רצה להיות מעיין), הוא המקום היחיד שאפשר להיות בו בכל העולם הזה שבו אנו חיים.

זה לא געגוע אל החדות או הפלפול. זה לא הידע התורני או הכללי, זה אפילו לא החידוש. זה לדעת שאי פעם, פעם אחת בעולם דתי יודע-כל, היה רב שבאמת הרגיש את מה שאני מרגיש. רב שידע את אבדן המשמעות, ידע את הייאוש, את חוסר התוחלת, הרגיש את הכאב שבהחמצה וחוסר היכולת להגיד משהו בכלל. שהיה מישהו שיכל להושיט לך יד בעמידה מול התוהו. וגם אני עכשיו: איך לקמט את כל האור הזה לתוך כמה מילים. רק לשלוח אותם לאויר ולדעת שמי שמרגיש בזה, מרגיש בזה. ושמי שמבין, מבין.

ודי בכך.

מודעות פרסומת

14 Responses to “האדם שידע לחפש – לזכרו של הרב שג"ר”


  1. 1 יחזקאל פרנקל 23 ביוני 2014 ב- 8:36

    נא בדוק את האפשרות הבאה: ההבדל בין מחפשים ליודעים אינו רוחני אלא כימי / ביולוגי / מולד / מובנה. זהו סוד רוב מידות הנפש, היכולות, ההישגים. ואכמ"ל. הכל כימיה.

  2. 2 צביה 23 ביוני 2014 ב- 10:44

    תודה.
    אהבתי את המונח דור שני.
    ויש משהו מיוחד בדור שני,
    בגעגוע לרוח הנושבת מבין החרכים

  3. 3 תחיה 23 ביוני 2014 ב- 11:27

    אז בעצם, אתה גם מחפש את הודאות… ונאחז בדרך באנשים לפניך, שהם לא אתה…

    • 4 יהודה 23 ביוני 2014 ב- 11:51

      אני חושב שהתנועה מורכבת יותר, ונאחזת בדרך ולא במטרה.

      • 5 תחיה הנ"ל 23 ביוני 2014 ב- 21:10

        אתה עושה הפרדה בינך (ושכמותך) לבין אחרים. רציתי לומר שלא כך, התנועה היא אותה תנועה. הרצון אותו רצון. הצורך אותו צורך.
        שלב ההתפתחות הנפשית היא אחרת.
        אתה כבר מבין שהמטרה היא לחפש.

        זאת הודאות שלך.

        • 6 ארי 22 במרץ 2016 ב- 15:27

          לחפש זאת לא וודאות
          לחפש זה אילוץ
          לחפש זה הכרח המיחס אי ודאות, ועל הודאות הזו חתום האונס האישי.
          וכאן החידוש
          ניתן לתפקד דתיות גם בעולם של אי וודאות וזאת ע"י ברור אינסופי של הגרעין הדתי והסכמה על שכל השאר מותר שייחשב תוצאה של זה
          בשורה גדולה יש כאן. לא?
          חשבי על כך!!!

  4. 7 יצחק ברוכי 23 ביוני 2014 ב- 19:04

    אשרי אדם מחפש תמיד. תודה, יהודה.

  5. 9 א. 1 ביולי 2016 ב- 17:29

    מדהים ומדוייק. כאחד שלא הכיר את הרב אני מרגיש הרבה פעמים נחמה בזה שהיה אדם כמו הרב שג"ר, גם אם אני לא תמיד מבין אני מרגיש שהיה אדם שחיפש ושלאידע הכל וזה לא הוריד מגדולתו ואפילו להפך..

  6. 10 אהוד פירר 3 ביולי 2016 ב- 10:36

    כתיבה יפה. ניסיתי לכתוב פעם על איך זה היה נראה מנקודת המבט של 'הדור הראשון' (ויש שיגידו 'דור המדבר'…) של שיח. זה קצת דומה וקצת שונה ממה שאתה תיארת כאן.

    https://ehudf.wordpress.com/2013/06/27/%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%92%D7%A8-%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B/

    וגם כאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/595/486.html

  7. 11 אברהם 3 ביולי 2016 ב- 20:11

    כמי שלא ראה את הרב שגר, שלא למד בישיבת שיח ואף לא נמנה עם הציבור הדת"ל אלא דווקא עם החרדי וכמי שקרא ועיין ברוב ספריו אני ממש מרגיש את החבל על דאבדין.בהלך המחשבה הכל כך מקורי שלו הוא יורד לתהומות הנשיה של המציאות ומנסה לבררן.אני מעריץ את האומץ הרוחני הכביר הזה להתמודד עם השאלות היותר קשות של החיים.

  8. 12 שחר 10 ביולי 2016 ב- 18:20

    יהודה גזבר,
    הכתיבה שלך נוגעת עמוק בלב . ותיאור התחושות מדוייק מאוד.
    וטוב לפגוש שיש בעולם אדם שיודע לתרגם למילים את מה שאני מרגישה.

  9. 14 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 במאי 2017 ב- 10:16

    מקסים וכל כך נכון גם היום, לקראת יום השנה העשירי.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: