צריך פיס בחיים

בכל יום שני מגיע אדון יוסף ומגרד כרטיס. הוא משתמש באותו טלכרט שהתחיל לגרד בו לפני, מה אני יודע, אולי עשרים שנה. לפעמים הוא ממלא טופס לוטו בעיפרון ונאנח קצת. צריך להשתדל, הוא אומר. כמעט בכל פעם הוא לא זוכה, והוא מושך בכתפיים ואומר נו, ניחא, אין מזל לישראל. ואני אומר לו, לישראל אין מזל, ככה אני אומר, אבל ליוסף יש. הנה, בוא שבוע הבא. בטח שתזכה.

ולזכות, נו, מה אני צריך לספר לכם. כבר עשרים שנה שאני יושב פה בתוך הדוכן הזה על קינג ג'ורג'. הייתי פה בשלג הגדול של 92' ובסופה של השנה ואני זוכר אנשים שיצאו במיוחד בשלג והלכו לקנות כרטיס. אמרו ששלג מביא מזל. לא מביא. הנה, בדקתי, לא מביא. שום דבר לא מביא מזל. זה לא כמו שליח של פרחים. לא, מזל זה כמו בחורה: או שיֵשׁ, או שאין. אני יודע על מה אני מדבר.

אבל אדון יוסף, יש לו אישה בשם שושנה. הוא אוהב אותה מאוד. הם מכירים מגיל ארבע עשרה, אולי לפני. יש לו גם שני בנים, גרים רחוק, עובדים קשה כל היום. אדון יוסף מספר לי את זה בכל פעם קצת. פעם אחת בשבוע, הוא אמר לי, כי זה מה ששושנה מרשה. כסף בא וכסף הולך, היא אומרת, ואם קונים כרטיס כל יום זה לא משתלם. ככה שאדון יוסף, פעם זוכה בעשרים ופעם בחמש מאות ואפילו פעם אחת באלף חמש מאות, אבל אף פעם לא יותר. אמרתי לו שיקנה מנוי פיס, ככה שיכנס להגרלה אוטומטית, לפחות לא יטרח, ואדון יוסף נעץ בי מבט. אתה חושב שבמקדש היה מנוי פיס? ככה הוא שאל. כל בוקר מחדש עושים הגרלה, ומי שזוכה זוכה. מה, כאן יש יותר מזל ממה שיש במקדש?

ואני לא יודע, לא מבין במקדשים. אפילו לבית כנסת אני לא הולך. אבל אדון יוסף הולך עם כיפה והוא מבין, אז כנראה שהוא צודק. וגם המנוי פיס הזה לא תמיד עובד כמו שצריך. לפעמים הוא מקולקל קצת.

לפני חצי שנה בא אדון יוסף וגירד ולא זכה בכלום. הוא משך בכתפיים. אין מזל לישראל, ככה הוא אמר, ונאנח אנחה הרבה יותר עמוקה מכרגיל. מה קרה, אמרתי, והוא אמר ששושנה חולה. חולה חולה, אמרתי, ואדון יוסף נאנח שוב ואמר כן, חולה מאוד. צריך ניתוח בארצות הברית. נו, אז שיהיה ניתוח, אמרתי, והוא נאנח שוב. כסף, זה העניין, אמרתי, והוא אמר לא, מה פתאום, מי חושב על כסף ברגעים כאלה. תראה אדון פיס, כסף זה לא הכל בחיים. יש אישה ואהבה ומשפחה– אבל אז הוא ראה את הפנים שלי ואמר נו, יהיה בסדר. הרב בירך אותה. אמר שתהיה בריאה במהרה. ואם הרב בירך, אז כבר בסדר. אבל אפשר אולי עוד חיש-גד אחד? קצת להשתדלות?

אני כל שבוע כאן בדוכן. כל השבוע. ואדון יוסף כאן לכמה דקות בכל שבוע. כמה שבועות הוא לא היה כאן, כי הם לקחו הלוואה וטסו לחו"ל ועשו ניתוח קשה וחזרו הביתה. היו כמה שבועות שאדון יוסף היה שמח במיוחד ואפילו הזמין אותי לסעודת הודיה בבית הכנסת. שמתי כיפה והלכתי, כי אלוהים זה כמו למלא טופס. מדי פעם צריך לנסות. ישבנו שם ושתינו קצת והרב אמר דברי תורה, וכשחזרתי לדוכן מישהו זכה בעשרת אלפים וקנה לי ארוחת צהריים חגיגית.

ואז, אחרי שלשה חודשים, גילו שהניתוח לא הצליח וכבר מאוחר מדי להכל. כי ככה זה ניתוחים. כמו עם בחורות; או שזה מצליח, או שזה נכשל. וכאן זה נכשל. לפני חודש בערך, בדרך לעבודה, ראיתי מודעות אבל שכתוב עליהם "יושבים שבעה על אשתי ואמנו האהובה שושנה", וכשאדון יוסף לא בא לגרד טופס באותו שבוע, כבר ידעתי לבד.

היה עצוב לי על אדון יוסף. כי מילא אני, אבל הוא כבר המון זמן חי עם משפחה ואשה וארוחת שבת עם אנשים ופתאום הוא צריך לארגן את החיים שלו לבד ואין לו ניסיון. אז בהתחלה הוא ילך לבנים שלו ברמת גן אבל באיזשהו שלב ימאס לו וימאס להם והוא ישב לשולחן שבת וישיר לבד 'אשת חיל' ויגיש לעצמו את המנות לארוחה וישיר זמירות שבת ולא יהיה לו עם מי לדבר.

אתמול, כמו כמעט בכל שבוע בעשרים שנה האחרונות, אדון יוסף חזר אל הדוכן. הוא קנה כרטיס, וגירד קצת, והנה יצא לו מאה חמישים אלף. ובדוכן שלי, אדוני. בדוכן שלי! מיד יצאתי את הדוכן וסגרתי את הדלת ונעלתי והקפתי את הדוכן. מזל טוב אדון יוסף, אמרתי, איזה יופי. אבל הוא לא חייך אלי בחזרה ורק נשען לי על הדוכן כמו ילד קטן ורעד קצת ואמר. כסף בא וכסף הולך, ככה הוא אמר. כסף בא וכסף הולך, ואנחנו מה.

ואני חיבקתי אותו חזק וידעתי שכסף זה לא הכל בחיים ושיש אישה ומשפחה ואהבה ושהרב בירך ואמר שיהיה בסדר, והנה. אז חיבקתי ואמרתי. כסף הולך ואנשים הולכים, אמרתי לו, ולפעמים אנשים לא באים. אבל העיקר להשתדל, ככה אמרתי. כי מה נעשה. אין מזל לישראל. מה כבר נשאר לנו אם לא להשתדל.