שהלב הוא גשר צר מאוד

 [א]

כי כבר חודש וחצי שאני מסתובב סביב עצמי בעיגולים חסרי תוחלת, מחפש מוצא.

חודש וחצי; עוד לפני שהתחיל הכל. לפני שנחטפו שלשת הנערים, לפני שנרצח הנער הערבי, לפני שפרץ המבצע וגויסו המילואים, לפני שכל צלצול טלפון מרעיד נימים נסתרים בלב. לפני חודש וחצי, ממש בבוקרו של יום העיון לזכר הרב שג"ר, נסעתי עם אלחנן ניר ברכב ותהיתי איך אנחנו, כלומר האנשים סביבי, החברים, החברה, א-פוליטיים. כאילו אין פלסטינאים בעולם, ואין צורך להגדיר עצמך בימין או בשמאל, ואנשים כותבים על הדברים החשובים באמת: על אהבה, על מוות, על מצוקות כלל אנושיות. כותבים על קונפליקטים דתיים, על הרצון הנשי לשיר בפני גברים ועל חוסר ההתאמה למסגרות, על זוגיות ועל הכלה, אבל הפוליטי עלוּם, כאילו אין קבוצות בעולם, אין מצוקות חברתיות, אין יחסי כוחות. כאילו המגורים ביישוב בגוש עציון אינם אמירה פוליטית, וההתעלמות ממה שקורה סביבנו – בעולם, בארץ, בחברה הערבית – אינה אמירה פוליטית.

ואלחנן סיפר שפעם, כשהוציא את ספר השירה הראשון שלו, בא להוצאת הקיבוץ המאוחד וישב לפני שלשת גדולי הדור, עורכי ההוצאה, הלא הם עוזי שביט ומנחם פרי ולאה שניר, והם שאלו אותו מהי האמירה הפוליטית שלו. והוא, מתנחל צעיר, אמר שאין לו אמירה פוליטית. ואז צמצם מנחם פרי את עיניו ואמר 'גם לא להיות עם אמירה פוליטית, זוהי אמירה פוליטית'. לאמור: גם ההתעלמות היא הצהרה. גם עצימת העיניים.

וביום העיון עמד אלחנן ודיבר, ואני שהייתי טרוד שמעתי בחצי אוזן איך הוא מזכיר את הדיון הזה ואומר שאולי אנחנו לא פוליטיים כי יש לנו את חזית הדת, כי אנחנו כבר נלחמים באיזו נקודה אחת, ובה מרכזים את הכח. והוא המשיך ודיבר, אבל חזרתי ונטרדתי וכל הזמן חשבתי איך אפשר להפריד בין הפוליטי ובין הדת, שהרי הדת מתעסקת בחולים ובעניים ובעמי כנען ובמלחמות ובמלך ובשר הצבא, ומה כל זה אם לא פוליטיקה.

אחר כך חשבתי על דברים אחרים, וביקשתי לכתוב איזה מניפסט שתוהה למה הספרות הדתית והמוזיקה הדתית מתעלמות ממה שקורה בעולם, שאולי כל זה כי אין לנו עמדה ברורה בנושא, שאנחנו לא יודעים מה עיקר ומה טפל ומה לעשות עם כל הצרות והמצוקות שיש בינינו ובין אחרים. וכתבתי ומחקתי והלב נטרד בעניינים אחרים ולבסוף שכחתי מזה, כדרך העולם.

[ב]

אלא שפתאום התפוצצה אותה 'דרך העולם'. יושב אדם בחדרו וכותב, וחושב מה יעשה בקיץ, מתכנן תכניות, בונה לעצמו איזה מסלול מסודר בתוך הריק הזה שנקרא חופש, ואומר: כאן אלך לטייל בחוץ לארץ, כאן אלך ללמוד במקום זה, לפגוש אנשים, ופתאום נטרפים הקלפים והארץ בוערת. והלא צריך לחשוב משהו על כל מה שקורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, והוא מבקש עצה בעוזרים פרלמנטריים ובכתבי חדשות ובשאר ידעונים ואינו מוצא.

כך שאני מסתובב סביב עצמי ויושב בחדר ואוטם אזניים ומבקש שלא לשמוע. לא פותח וואסטאפ ולא שומע חדשות ולא רואה את כל הסרטונים שמפיצים הלוך והפץ. במקום זה רואה סרטים בהמוניהם, וקורא ספרים, ויוצא החוצה לשתות משהו לפגוש חברים ולגעת באנשים אמיתיים ולהרגיש שיש איזו ממשות בתוך כל הבלאגן הזה. ומנסה בכל כוחי להתנתק, כלומר לברוח, ליצור לעצמי בועה של אסקפיזם בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר. ומדי פעם מגיעה אמא ואומרת 'יהודה, שמעתי ש-' או שעולה טרמפיסט חרדי ומבקש לדעת את דעתי על המצב בעזה, ואני איני יודע מה קורה, האם קורה, איך ומתי. יודע רק שחברים שלי מגויסים ובני דודים שלי מגויסים, ודואג מאוד. אבל לדעת משהו? אין לי דעה על המצב בעזה.

איני יודע מה לומר.

והלא במדינה כמו שלנו אסור שלא תדע מה לחשוב. אסור שתהסס, שתחשוש, שתחשוב פעמיים. בהולכך לקרב, אתה צריך ללכת בראש מורם ובידיעה שאתה מת למען המולדת. וזו אינה אמירה צינית, אלא ברצינות גמורה. איך כתבה לאה גולדברג? "למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה". יש לדעת: לקרב צריך ללכת כשאתה מאמין בעצמך, בצדקת דרכך. כי אם תלך בראש מורם עוד תוכל לצאת מזה. אם תהסס, מי יודע מה יקרה. וכדי לשרוד במקום המוטרף הזה צריך למצוא את נבכי האידאלים החבויים, לשיר 'עם ישראל חי' שוב ושוב. לשיר 'והעיקר שלא יתפחד כלל' למרות שהגשר צר מאוד. דווקא משום כך, דווקא כי הגשר צר מאוד.

חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד

חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד

[ג]

אלא שהדברים נכונים גם להפך, מהצד השני של המפה הפוליטית, ודווקא משום כך הם מעציבים כל כך. מימין ומשמאל אנשים נאחזים באותה אמת ברורה, מפגינים למענה, נלחמים למענה, כותבים, צועקים, מתווכחים, רושמים עצומות. חוזרים עליה שוב ושוב. ומעשה שנסעתי בטרמפ עם חברים מהימין, וכל הדרך רק דברו על דברים ששניהם מסכימים; שצריך להכנס בהם, שצריך להלחם, ומה החמאס רוצה ומה אנחנו רוצים כנגד ומה התקשורת הזרה עושה. ואחרי נסיעה רבה אמר אחד מהם שהוא צפה באולפני החדשות שפתוחים, מסתבר, כל היום, והתפלא איך הם ממחזרים את עצמם לדעת, אומרים שוב ושוב את אותם הדברים, אותן העובדות שנחשפו, אותן הפרשנויות.

מברברים את עצמם לדעת, הוא אמר, ואני חשבתי שהלא כולנו מברברים את עצמינו לדעת, מחזקים את האמונה שלנו בדברים, כאילו אם נשמע אותם שוב ושוב, מכמה אנשים שונים, הם יהפכו להיות נכונים ונוכל להשען עליהם, בהיגיון מוצק, ולהתפלא איך אנשים לא רואים את מה שאנחנו רואים ואיך אנשים לא מבינים את מה שאנחנו מבינים. ובו בזמן חשבתי שככה מתחילות מלחמות, בפליאה הזאת, בכעס על זה שיש מישהו שחושב אחרת ממך, מישהו שחושב שאתה טועה. ואולי לא כל המלחמות מתחילות ככה, אבל אחדות מהן בוודאי, וריבים, ושִׂנְאָה.
וחושב: הלא לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

[ד]

וברגע שהדברים ברורים לך, כשכבר אינך עומד בביקורת עצמית, בספקות, במחשבה שאולי יש דרך אחרת, תתרגל. אחד הדברים שאני הכי חושש מהם זה שהכל יכנס להיות שגרה. שנכין את התיק למילואים, שנחזיק תמיד את הנעליים, שתהיה צוואה כתובה ומונחת תמיד אצל חבר קרוב. שהאזעקות יהיו דבר מוכר וטבעי, כמו חום של צהרי היום שצריך לתכנן סביבו את לוח הזמנים. והרי הדברים לא רחוקים מכאן: בפעם הראשונה שהייתה אזעקה הלב קפא ואז המשיך. בפעמים האחרות אתה כבר מתורגל, העין צדה את שלט היציאה, השלט 'אל המרחב המוגן' כבר מוכן, מודבק בסלוטייפ אל הקיר. וזהו, תהיה אזעקה, נלך אל המרחב המוגן, נחכה קצת, אחר כך נצא. ונתרגל, אני יודע שנתרגל. החיים המטורפים יראו לנו רגילים, ונמצא עצמינו רוקדים בלב הקסבה של חברון ומנהלים שיחות פייסבוק מצחיקות עם החמאס והחמאס ישחרר קליפ ביוטיוב וכולנו נהיה משוגעים לגמרי, ודווקא משום כך ניוותר שפויים.

והלא כך אני חושב ביום יום: המצב הבטחוני? הוא תקין. הוא בסדר. כאן אזעקה, פה פיגוע, אבל סך הכל בטוח כאן מאוד. כאילו דבר טבעי הוא. מילדות עד שיבה. ואני לא מפסיק לחשוב על הילד ההוא שהייתי, בן שתיים עשרה, באינתיפאדה השניה, שמשהו קורה סביבו ונראה לו שכך העולם. שהולך עם אלפי קמעות וסגולות בארנק, שקורא תיקון הכללי בכל נסיעה באוטובוס, ושאת שני הדפים האחרונים במחברת חיבור מילא בשיר שיש לכתוב על המצבה, הדביק בסלוטייפ את הקצוות וכתב 'לפתוח אם קורה לי משהו'. כך עשו גם אחרים, והכל היה הגיוני וטבעי; ארץ נקנית בדם. שלום נקנה במאבק.
וגם עכשיו, לאחיין הקטן שלי יש פוסטר גדול של טנק מרכבה תלוי מעל המיטה.

מה יהיה איתנו.

[ה]

יהיה טוב.
אָמֵן.

כי הגשר צר מאוד. כי מכאן תהום ומכאן תהום, ואין מוצא רק הצעקה הזאת.

————–

מוזמנים לשתף בפייסבוק ולתייג אותי; אני לא נכנס לשם לאחרונה, זה עושה לי רע.

ודברים שכתבתי בפעם הקודמת:

הוראות פיקוד העורף

מה אפשר להגיד בשעת מלחמה

מודעות פרסומת

6 Responses to “שהלב הוא גשר צר מאוד”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 22 ביולי 2014 ב- 2:11

    מדויק מזה לא ראיתי בשום מקום

    (ולמרות שגם לי קשה לפתוח פייסבוק בימים האלה, חשוב שתשים את זה שם לדעתי, אנשים מבולבלים וחשוב להציץ במעט נחמה בכל הכאוס הזה)

  2. 2 מדוע בורחים סופרים דתיים מפוליטיקה? 22 ביולי 2014 ב- 17:02

    בס"ד כ"ד בתמוז ע"ד

    השיח הפוליטי, כפי שהוא נעשה כיום, הוא מוקצן. מהטיעונים והטיעונים שכנגד אפשר להתרשם שיש כאן מאבק בין פאנאטים לאומנים משיחיים, לבין אוהבי האוייב ושונאי עצמם. אין כלום באמצע. מה לאיש תרבות בשיח מסוג זה?

    ובפרט אנשי הציבור הדתי-לאומי שמטבע ברייתם חונכו לראות את עצמם, כדברי הרב ד"ר יוסף בורג ז"ל, כ'מקף' המחבר בין 'דתי' ל'לאומי', בין תורה לתרבות כללית, בין 'ימין' לבין 'שמאל', ובין לאומיות לאוניברסליות.

    יכול להיות שיכול להיות לאנ"ש מקום ביצירת שיח פוליטי חדש, שבו מתווכחים מתוך כבוד הדדי, ומתוך הכרה בנקודות האמת בטיעוני ה'צד השני' והתייחסות עניינית אליהם.

    ברם, כדי ששיח פוליטי ראוי יתקיים בין פלגים שונים, צריך לבנות תחילה את ההערכה ההדדית. ולעיתים קרובות עדיף להימנע מהדגשת ההבדלים, ולהדגיש דוקא את הנקודות בהן יש מכנה משותף.

    כשנכיר כולנו של'אחר' אין 'קרניים וזנב' – יוכל לצמוח במחוזותינו גם שיח פוליטי בעל ערך!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אתן כאן שתי עצות לויכוח יעיל:

    (א) עצת ה'חתם סופר' – שמטרת הויכוח אינה לשכנע את הזולת בצדקתי, אלא כדי שאני אבין את סברת בר-הפלוגתא.

    (ב) עצת מרדכי (מרטין) בובר – לקיים עם הזולת שיח 'אני אתה', לדבר אליו בנסיון לשכנע אותו, ולא לדבר אל הצד השלישי בנסיון להראות את גנותו של החולק עלי.

    ויהי נועם ה' עלינו!

  3. 3 מעיין יוסף מגנהיים 23 ביולי 2014 ב- 7:21

    אה,אז ככה זה אחרת. לא שמתי לב ששמת שם רק אנקדוטה מפה

  4. 4 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 23 ביולי 2014 ב- 22:33

    האמת היא שאי אפשר להתרגל לאזעקות. אי אפשר להתרגל למשהו שאי אפשר לצפות. וגם אם בהתחלה נראה שמתרגלים, פתאום זה תופס אותך לא מוכן, אולי באמצע הלילה, אולי ששקעת בעיסוקיך כל כך ששכחת מה קורה בחוץ.

  5. 5 יואב שורק 24 ביולי 2014 ב- 16:32

    אתה כותב כל כך יפה. תענוג לקרוא. לצערי, לא יכול להסכים אתך. כל הטקסט הזה הוא חלק מאותו אסקפיזם שאתה מהרהר עליו. ולא, אני לא חושב שמי שיש לו יסוד איתן בעולמו, אמונה ותפיסת עולם, הוא בהכרח מקובע ונעול מלשמוע דבר זולת את עצמו. זה הרי האתגר: להיות בעל עמדה, שהרי זה חלק מלהיות מענטש, מלחיות ממש, כן, להכריע – ובה בשעה להיות פתוח וקשוב וסקרן, שמא אתה טועה, שמא אתה טועה קצת ושמא אתה טועה הרבה. וזה הרי גם קורה, שאנשים משנים דעתם. דעתנים משנים דעתם.

    • 6 יהודה 24 ביולי 2014 ב- 16:40

      והלא כתבתי, אי שם למעלה, שאני באותו אקספיזם, שנובע (אצלי) מחוסר הידיעה איזו עמדה לנקוט, והבירור והחיפוש הוא דווקא בחיפוש אחר דעה שאולי כן אהיה בטוח בה. למשל, הידיעה שאני צריך להגן על עצמי (וזה ברור לי לחלוטין, גם אם לא ברור לי איך זה קורה ברמה המדינית).
      —-
      בוודאי לי שדעתנים משנים דעתם, אלא שראיתי בני עליה והם מועטים.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: